תפילין של בית / תמיר גרנות

מצוות מזוזה מבטאת תופעה המייחדת את ספר דברים כולו – הרחבה של האני הפרטי אל הבית. ארבעה קירות של אינטימיות    

בסוף פרשת 'והיה אם שמוע' החותמת את פרשת עקב אנו למדים כי את מצוות ה' יש לשים לא רק על היד והראש, אלא גם על מזוזות הבית: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". לאמיתו של דבר, כבר בפרשת 'שמע', שקראנו בשבת שעברה, מופיעה מצווה זו בלשון זהה.

הציווי לכתוב את עניין אהבת הא-ל ושמירת מצוותיו על מזוזות הבית הוא מחידושיו של ספר דברים. ארבע פרשיות הן בתפילין: "שמע", "והיה אם שמוע", "קדש לי" ו"והיה כי יביאך". בכולן נאמר שתורת ה' צריכה להיות מונחת על ידו וראשו של כל יהודי, ולכן דווקא פרשיות אלה נמצאות בתפילין. אך רק בפרשיות ספר דברים נתחדשה מצוות מזוזה, כלומר: הנחת התורה לא רק על הגוף אלא גם על הבית, ולכן רק פרשיות אלו נכתבות על קלף המזוזה. עובדה זו כשלעצמה מפורסמת היא, אולם משמעותה נעלמת. מדוע הדרישה להקיף את הבית באהבת ה' ותורתו נתחדשה רק בספר דברים? האם חידוש זה מקומי הוא או שהוא משקף תופעה רחבה יותר בספר דברים?

איור: מנחם הלברשטט

רעיון מרכזי

עיון בהמשך החומש מגלה שלרעיון הבית מעמד מרכזי בכמה מהפרשיות החדשות של הספר. כך למשל נאמר (דברים כ):

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.

ובהמשך נאמר (שם כד):

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.

 מצוות אלה – כל כולן הכרה בחשיבותו של הבית עבור האדם.

גם בפרשיית אשת יפת תואר מתגלה רעיון דומה. התורה מלמדת כי אין די בקשר עם האישה כשלעצמה. עליך להכניסה תחילה לתוך ביתך: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ" (דברים כא, י-יג). לפי האמור כאן, רק השהייה המשותפת בבית מכשירה את חיי הנישואין שיבואו בהמשך.

רעיון הבית ממשיך ומתברר עד תומו בפרשיות החוזרות של ספר דברים. ניטול לדוגמה את פרשת העבד הנרצע. ספר שמות מתאר כך את רצונו של העבד להישאר בעבדותו: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה). העבד שקיבל מאדוניו אישה, השייכת קניינית לאדונו, איננו מוכן לוותר על אהבתו אליה ולילדיו, ולכן אין הוא רוצה להשתחרר. ספר דברים אינו מציג כלל את הפרובלמטיקה המשפטית-קניינית הזו. העבד אשר רוצה להירצע עושה זאת "כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז). לאמור: אדם בודד מצא בבית אדונו בית, ואינו רוצה לוותר עליו, עד כי יקר לו הבית מהחירות המוצעת לו. בעוד העבד בפרשת משפטים קרוע בין האילוץ המשפטי המחייב אותו להיפרד ממשפחתו ובין בקשת החירות, העבד של ספר דברים מאושר, כך נראה, מהמתנה היקרה מפז שזכה לה בבית אדונו – הבית!

הגנה מן החוץ

חשובה במיוחד לענייננו הפרשייה העוסקת בהלכות הלוואה. שתי פרשיות עוסקות בעניין זה, בספר שמות (משפטים) ובדברים (כי תצא), ושתיהן מזהירות מפני ההתעלמות מצרכיו הבסיסיים של העני הלווה, שעלול להישאר ללא כסות לעורו: "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב, כה-כו), ובנוסח דומה מצווה הפרשה בדברים: "וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים כד, יא-יג).

אולם בספר דברים הוסיפה התורה איסור נוסף על המלווה, שאין לו זכר בספר שמות:

כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה (דברים כא, י-יא).

זכותו של המלווה להבטיח את כספו, אף שהיא מעוגנת בחוק התורה, איננה גוברת על הזכות הבסיסית של הלווה למלבוש. אך כאן התורה אומרת דבר נוסף: אף שיש לך זכות לקחת עבוט (משכון) להבטחת כספך, אין לך זכות לפלוש לביתו של הלווה כדי לעשות זאת. בסיפור שלפנינו אין מדובר על מצוקת העני דווקא, שהרי רק בפסוק הבא ייאמר: "ואם איש עני הוא…". מדוע נאסר על המלווה להיכנס לביתו של הלווה כדי לממש את זכותו הצודקת? הרי אין שום פגיעה או הרעה במצבו של הלווה אם ייכנס המלווה לביתו? האם ההוראה של התורה "בחוץ תעמד!" היא הלכה בהלכות נימוסין?

דומה שכאן אנו פוגשים בהגנה שבה עוטפת התורה את ערך הביתיות. אפשר לחשוב על הבית כחפץ בין חפצים או כנכס בין נכסים. יש לו לאדם ארון ושידה ושולחן ומכונית ו… בית. אבל לאמיתו של דבר הזיקה העיקרית אל הבית איננה זיקת הבעלות. העבד רוצה בבית למרות שאין הוא בעליו. האדם נמצא בתוך ביתו. אין זו קביעה רכושנית, ואין זה יחס חפצי, אלא מהות נפשית ואונטולוגית. בבית אני מוגן מפני הרחוב, בו אני יכול להסתתר, לזכות באינטימיות, להניח את כל מה ששייך לי בביטחון. הבית מעניק לאדם מרחב מגונן שבתוכו הוא יכול לקיים את החיים הסובייקטיביים שלו בלי שיחשוש להיפגע או להיחשף. ניתן לראות את הבית כהרחבה של גבולות הסובייקט (האני) מהגוף אל קירות הבית.

ספר דברים מצווה: "בחוץ תעמוד" – אל תפלוש אל המרחב הסובייקטיבי של האדם. אל תמוטט את האינטימיות שלו, את ההגנות הכל-כך חשובות של הבושה, של הפרטיות. זו הנחיה כל כך חשובה למורים, למטפלים, להורים ולכל אדם: אל תפלוש בכוח אל ביתו של אדם, הבית כמטאפורה והבית כממשות ריאלית. בחוץ תעמוד, והוא, הזולת, יחליט מה הוא רוצה להוציא אליך, מה הוא רוצה לספר, להראות, ומה הוא רוצה להשאיר בתוך המרחב האינטימי שלו, כסוד שאיננו שייך לרשות הרבים.

כשספר דברים מצווה לכתוב את התורה לא רק על הגוף אלא גם על הבית, הוא מלמד אותנו שהבית מרחיב את גבולות הסובייקטיביות האנושית, כאילו עד קירות ביתי נשמרת היחידיות שלי מפני החברה שברחוב. כשם שגווילי התורה עוטפים את גופו של האדם, כך הם צריכים לעטוף את ביתו – שאינו אלא הרחבה של עצמו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012

פורסמה ב-10 באוגוסט 2012, ב-גיליון עקב תשע"ב - 783 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שפיר קאמרת ! אלא שעדיין חסר ההסבר מדוע דווקא בחומש דברים בולט כל כך עניינו של הבית, בהשוואה לשלושת החומשים (ה"מצוותיים") שלפניו. ולענ"ד עובדה זו נובעת בשל היות חומש דברים החומש המכין ומסדר לעם ישראל את ביתו, הבית הלאומי שלו, הלוא היא ארץ ישראל, וידועים דברי רמב"ן בהקדמת פירושו לדברים, שמצוותיו של הספר מכוונות להשראת השכינה בארצנו הקדושה עם כניסתנו אליה, ומזהירות מפני מסלקי השכינה. ומתוך הבית הכללי, אל ביתו הפרטי של כל יחיד ויחיד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: