לא מנסה לשחק את הצברית / יעקב בר-און

הסופרת אלונה קמחי חוזרת בספרה החדש לילדותה בשיכון עולים ומספרת על יתמותה, על חיים בשוליים ועל קשיי קליטה וכתיבה. ראיון עם שחקנית לשעבר שקורצת לקולנוע

"שלוש נשים גרוזיניות כבדות גוף, לבושות בחלוקי בית, התמקמו על שמיכה שפרשו ומרטו את נוצותיהן של תרנגולות שחוטות… על מרפסת הבלוק הסמוך ניענע הנער הרמן דיסנצ'יק את אגן ירכיו לצלילי להקת 'יוראיה היפ'. דאטו דז'וגשווילי, גבר חסון מהקומה השלישית, לבוש בגופייה לבנה מזוהמת, רחץ את הפורד התכולה שלו בעזרת סמרטוט שנגזר ככל הנראה משמלה ישנה של אשתו. ואדיק קרסנר, חייל שחולצת מדי בי"ת שלו לא מכופתרת, עקב אחר משחק כדורגל של חבורת נערים שהחליפו ביניהם קריאות ברוסית כבדת מבטא. ובכולם צפו בהבעה אטומה 'המינצ'נקיות', שתי האחיות ממינסק, שוורידיהן התפוחים בצבצו דרך גרביהן האורתופדיים".

כפי שמעידות שורות אלו, בספרה החדש 'ויקטור ומאשה' חוזרת אלונה קמחי, 49, לסינמה פרדיסו שלה – לשיכון עולים כמו זה שבו גדלה. קמחי, שעלתה מאוקראינה בגיל תשע ואף פעם לא ניסתה לשחק את הצברית, נראית כקרובה יותר אל עצמה בספרה הנוכחי, הרביעי שלה למבוגרים, לאחר 'אני אנסטסיה', 'סוזנה הבוכייה' ו'לילי לה טיגרס'.

צילום: יוסי זליגר.

המהגרת נשארה

"זהו ספר שמתעסק בהגירה, היבט מסוים של החיים שלי", אומרת קמחי. אנחנו נפגשים בדירת הגג הצנועה שבה היא חיה עם בן זוגה, יזהר אשדות. אני מביט בה ומתרשם שמהילדה המהגרת שהייתה נשארה במידת מה המהגרת. קמחי מתגוררת בלב תל אביב, ברחוב אחד העם, בדרך לתיאטרון הבימה. על הבית בעברו השני של הרחוב שלטים המעידים כי פעם, מזמן, גרו בו שניים מגדולי הספרות שלנו – המשוררים שאול טשרניחובסקי ואנדה עמיר פינקרפלד.

לדברי קמחי היא לא הבחינה בשלטים ולא ידעה שהתמקמה ברחוב בעל עבר ספרותי. יתרה מכך – קמחי מופתעת לשמוע שבמרחק בתים ספורים באותו הרחוב מתנוסס שלט המעיד כי הצייר והסופר נחום גוטמן התגורר במקום שנים רבות.

אולי לאחר שיחתנו היא תתחקה אחר שכניה מפעם. בינתיים אנחנו ניתקים מתל אביב ומתעופפים ללבוב, ערש הולדתה של קמחי, וגם של אמי המנוחה. הנה יש לנו נושא שיחה משותף, מה גם ששני גיבורי הספר, ויקטור ומאשה, גם הם מהעיר היפה באוקראינה. אלונה גייקלה, כפי שנקראה אז, לא זוכרת הרבה מהעיר, רק צרובה בה חוויית היתמות שחוותה שם. חוויה מפוקפקת זו משותפת לה ולשני גיבוריה. בעוד השניים מאבדים את הוריהם בתאונת דרכים מסתורית, היא התייתמה בגיל חמש מאביה, לאחר שנפטר ממחלה.

"יותר מהאובדן שחוויתי, דאגתי נורא לאמא שלי שלקחה מאוד קשה את העניין", היא מעידה. "למעשה, לא ראיתי הרבה את אבי, מאחר שהיה הרבה בבתי חולים ובבתי הבראה. הייתי די רגילה להיעדרותו מהבית. אמא שלי לעומת זאת ממש קרסה לאחר המוות שלו".

גייקלה לא נשמע שם יהודי.

"אבי היה חצי גרמני, חצי רוסי. אמי נישאה בשנית ליהודי שלפי רצונו עלינו ארצה. לא הסתדרתי איתו. החיבור בינינו לא היה מוצלח במיוחד".

הקבלה נוספת בינך לבין גיבורייך היא שגם הם גדלו עם סבתם.

"כשעלינו לישראל, גרתי תקופה עם אמא שלי ובעלה. כשסבתא שלי מצד אמא, רחל, עלתה לארץ, עברתי אליה. היא הייתה בבושקה יהודייה אמיתית. לעומתה, קתרין, סבתם של ויקטור ומאשה, היא גיורת חסרת קשר ממשי ליהדות".

קמחי אינה כותבת בספר את שם היישוב שבו מתרחשת העלילה, אבל קל לזהות בו את צור שלום, השכונה הצפונית בקריית ביאליק שבה גדלה. לפני כן הייתה חצי שנה במרכז קליטה בקריית טבעון, וממנו היא זוכרת בעיקר את ההצגות שבהן שיחקה עם הילדים העולים האחרים.

כמו הגיבורה שלה, מאשה, העבירה קמחי את שנות נעוריה בקיבוצים. תחילה ברמת יוחנן, בהמשך בקיבוץ אפק הסמוך. את שירותה הצבאי בנח"ל העבירה בקיבוץ חצרים בנגב. כיום קשה לדמות אותה בין החציר לאספסת.

זה היה השער שלך לחברה הישראלית?

"רק באופן חלקי", מודה קמחי. "בקיבוצים עניינו אותי המתנדבים ארוכי השיער ותלמידי האולפן, שהפתיחות, הליברליות, המוזיקה והתרבות האחרת שהביאו היו בשבילי נתיב מילוט מהסגירות של המקום".

קמחי נמנעת בספרה במתכוון מלהביא את העלילה במישרין, צעד אחר צעד, והיא נעה בחופשיות במרחבי הזמן, מתבססת גם על שברי זיכרונות, ובכך מאתגרת את קוראיה. "הקוראים של היום מורגלים בסוגי כתיבה פחות ליניאריים", היא סבורה.

כשקמחי נשאלת מה הביא אותה לרכז את העלילה סביב אח ואחות צעירים, היא מפתיעה באומרה שספרו של ז'אק קוקטו, 'הילדים הנוראים', שימש לה השראה לכתיבת הספר. "הנעורים נראו לי כתקופה טובה לבחון דרכה את חוויית ההגירה. זו תקופה שבה עוד לא לגמרי מעוצבים, אבל כבר יש בגרות מסוימת. כבר אין התום המוחלט של הילדות, אבל גם לא הנוקשות של המבוגרים. בנעורים יש משהו רדיקלי, פרוע, מסקרן ונסחף לכל עבר. זה ריתק אותי".

הז'ידים האלה

לא פעם ניבטים בגיל ההתבגרות קרעים בין אח ואחות, והם עלולים להתרחק זה מזה. אצל גיבוריה של קמחי, נסיבות הגורל של אובדן ההורים כופות עליהם להיות ביחד. אבל ככל שיש ביניהם קרבה גדולה, יחסיהם מגיעים עד הקוטב השני, לכדי תיעוב הדדי.

"התנהגויות קיצוניות כאלה מאפיינות בני נעורים", אומרת קמחי. "יש מתח בין רצון עז להיות קרוב, להשתייך ולהיות חלק ממשפחה, מול רצון לא פחות עז להיות עצמאי. ויקטור, הצעיר מבין השניים, מחפש את הנוכחות העצמאית שלו בעולם, זהות משלו, ובו זמנית הוא מאוד זקוק לטיפוח ולחסות".

בהיעדר הורים, וכשהסבתא שמגדלת אותם אינה מעורה בחייהם, מאשה צריכה לתת לאחיה את הטיפוח והחסות האלו למרות גילה הצעיר?

"מאשה צריכה וגם רוצה. היא פחות מתלבטת ממנו. לה ברור שמביניהם היא המבוגר האחראי והיא זאת שצריכה לקחת פיקוד. הניסיונות שלו לבעוט החוצה מכעיסים אותה, אבל רק מחזקים את הרצון שלה לשאוב אותו פנימה ולהחזיק אותו קרוב ללבה".

קשה לומר שבתיאור מאשה וויקטור את עושה שירות טוב לעלייה הרוסית. שניהם נגועים בקלפטומניה, חיים באופן די מופקר, על גבול הפשע, ומתפלשים בביצת הסמים.

"אני תמיד כותבת על השוליים. זאת להקת 'נוער שוליים' שלי. אני מנסה להביא את השוליים מבפנים, ולא כותבת עליהם מבחוץ או שופטת אותם. זהו סיפור על אנשים שנתלשים מהמקום שלהם ומשתדלים לשרוד".

תחושת הזרות הנושבת מדפי הספר נובעת במידה רבה מדמותה של קתרין, סבתם הגיורת של השניים, שבתקופת השואה הייתה בקשר עם קצין גרמני ואחריה עברה גיור סמלי, לבקשת בעלה היהודי. דומה שקתרין אינה משלימה עם היהדות הלא רצונית שלה, ומדברת על "הז'ידים האלה".

"קתרין לא באה לארץ מתוך ציונות יתרה", אומרת קמחי. "היא באה כדי לעזור לנכדיה שהתפזרו בין מוסדות לאחר מות הוריהם. היא לא מרגישה יהודייה או ישראלית, ולא ממש מכילה את מה שמתרחש סביבה. לזרות שלה תורמת הפרנקופיליות שלה, כמורה לצרפתית במקור, מה שיוצר את החיבור עם ג'ולייט מהמכולת, ההופכת לזמן מה לחברתה הטובה ביותר. עד שגם הקשר הזה נפרם, כמו כל הקשרים בספר".

קשר מיוחד נוצר גם בין קתרין לבין גבריאל, הנכד האוטיסט של ג'ולייט, שאותו היא מצילה מטביעה ומשלמת על כך מחיר.

"כאן קורה לקתרין סוג של תיקון, כאדם שאף פעם לא יצא מעורו כדי לעזור למשפחה שלו. זאת בניגוד לסבתות היהודיות הטיפוסיות, שמעורבות מאוד בגידול נכדיהן. לעומתן, קתרין היא אדם אנוכי, ששייך לעצמו בלבד. עם הנער האוטיסט יש לה איזושהי הזדמנות לתיקון. משהו באין אונים שלו מאפשר לה להתקרב אליו, לגעת בו, לרצות לתת לו בחוויית נתינה שכמותה לא חוותה קודם לכן".

לעומת זאת, יחסיה עם נכדיה נגועים בנתק.

"נכון. אין לה שום קשר למה שקורה להם. הנתק הזה הוא סוג של הפרעה, במקביל להפרעה שבה לוקה גבריאל. בהרמוניה שיש בין ההפרעות האלו יש לה אפשרות לתרום ולהשפיע, כפי שלא קורה בינה לבין נכדיה".

מעניין איך שני הנכדים ה'בנדיטים' שלה מצליחים בכל פעם להתחמק מהרדאר שלה.

"קתרין לא ממש יודעת עברית. היא הייתה רגילה במשך שנים לחיות לבד ובאופן עצמאי. עכשיו היא בארץ זרה. חוץ מהמסלול הקבוע של מכולת, קופת חולים ובית קברות, אין לה דבר מהמרכיבים שעיצבו את מי שהיא. נכדיה, מין 'חיות' כאלה, מתמצאים הרבה יותר ממנה במה שקורה כאן ומתחמקים מההשגחה שלה".

ויקטור מאומץ כביכול על ידי משפחת חברו, נמרוד בכר. מה מוצאת משפחה שמצטיירת כמלח הארץ בנער עולה חדש? האם הם מקבלים אותו כדי לנקות את המצפון על משהו?

"אני לא יודעת אם זה כדי לנקות את המצפון כמו בגלל הרצון לתרום, לקלוט את העלייה שבאה אז, לעזור לאנשים להתאקלם. מהעלייה הפרטית שלי, ב-72', אני זוכרת ותיקים שרצו לעזור, אולי גם מתוך סנטימנטליות לרוסים של העלייה השנייה.

"אם ויקטור הופך לזמן מה לחלק ממשפחת בכר, זה נובע גם ממי שהוא. לא רק שנקשר קשר אמיץ בינו לבין נמרוד, אלא שהוא נער מקסים, משכיל ומוכשר, ומבחינתם הוא קצת כמו צמח בר שהם רוצים לטפח".

במיוחד 'השחורה', כפי שאת מכנה את עלמה בכר, אמו של נמרוד.

"עלמה מוצאת בויקטור כל מה שהיא לא מוצאת בבן שלה. על פניו ויקטור קשוב ולא מרדן, קורא הרבה ספרים, חנפן, מתוק ויפה תואר. היא פשוט מתה עליו.

"סיפור התחברותו של ויקטור עם משפחת בכר נידון מראש לכישלון", אומרת קמחי. "יותר משהוא מחפש להיקלט שם, נמרוד נמשך לעולם אפל ולחיים פרועים. הסוף טראגי, כשמשפחת בכר מקיאה אותו מתוכה. נמרוד קורא לו 'רוסקי צ'ילובק', אדם רוסי. הקרע ביניהם חסר תקנה. זהו שברון לב שרק בגיל הנעורים חווים כמותו".

הוליווד מחכה

מאשה היא כישלון מתגלגל. היא לא מסתדרת בשום מקום. זה האופי הג'ינג'י שלה?

"זה לא רק האופי הג'ינג'י. לעומת ויקטור, היא פחות שואפת לרצות ולמצוא חן. מאשה לא מוכנה ללכת למרחקים כדי להיקלט ולמצוא את מקומה. בעיניי היא מייצגת סוג של מהגרים שקשה להם להיקלט, שלא מוכנים לוותר על חלקים מהזהות שלהם לטובת זהות אחרת".

בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה בזרועות החייל ואדיק. יש ביניהם ברית דחויים?

"ואדיק קצת יותר מבוגר ממנה. כמו הרבה מעולי הגל האחרון מרוסיה, הוא חי במעגל סגור משלו ולא משתדל להתערות. מאשה מוצאת איתו שפה משותפת".

נראה שעיתוי העלילה בזמן המהפך ב-77' אינו מקרי.

"נכון. זה הזמן שבו הגדרת הישראליות החלה להשתנות. אם עד אז, בימי שלטון מפא"י, להיות ישראלי היה משהו מאוד מסוים, הנער השזוף ויפה הבלורית שבא מתנועת הנוער, לאחר המהפך גם העולים מצפון אפריקה ומרוסיה התחילו להיחשב ישראלים. פתאום השוליים של הישראליות התחילו להיפרם, וזו הפכה למושג הרבה יותר רחב וגמיש".

עושה רושם שצילום העטיפה, שעליו נראות בבואות האח והאחות, גם הוא לא מקרי.

"רציתי שהעטיפה תיראה כמו פריים של סרט, כי אני מאוד אוהבת קולנוע. אם הייתי יכולה לביים את הספר כסרט, הייתי עושה את זה. אבל כתבתי ספר, וזאת הייתה בשבילי הזדמנות לביים פריים אחד של סרט".

בשנות השמונים הופעת כשחקנית במספר סרטים. זאת הירושה של עברך הקולנועי?

"אולי לא אמרתי את המילה האחרונה לגבי הקולנוע. כתיבת תסריטים מעניינת אותי. כתבתי לדרמת טלוויזיה בת שלושה פרקים שנעשתה על פי ספרי 'סוזאנה הבוכייה'. בקרוב עומדים לצלם סרט בעקבות הספר הזה".

'ויקטור ומאשה' קורץ לקולנוע. עניינת כבר את הוליווד?

"טרם הספיקותי, הספר רק יצא. אני עוד לא חושבת על הדברים האלה. אבל הייתי שמחה להפוך אותו לסרט, בהחלט".

כמה שנים ארכה כתיבת הספר?

"חמש. זמן ארוך מדי, אך לא כתבתי ברצף, היו הפסקות. כתבתי, כאמור, את הסדרה לטלוויזיה, וגם הייתי צריכה להתפרנס מדברים אחרים. פה ושם היה לי צורך בריחוק מכתיבת הספר. הדברים התגלגלו כך איכשהו".

יש שעולים למקום שקט בגליל כדי להתרכז בכתיבת רומן, אחרים מרחיקים לאיזו אחוזה בטוסקנה. ואצלך?

"הסטודיו שלי נמצא לא רחוק מהבית שלנו, שבו אני לא יכולה להתרכז בכתיבה. בבית תמיד יש אנשים וכולם נורא עסוקים. זכותו של עילי, בננו בן ה-14, לנהוג כנער בגילו. לא שקט כאן. זה מנגן וזה מנגן, זה רואה טלוויזיה וזה עם חברים. זה לא בית שאפשר לעבוד בו ברצינות. בסטודיו אני מצוידת לגמרי. אפילו יש לי מיטה לישון עליה. אני מתבצרת שם ועובדת".

ויזהר והמוזיקה שלו?

"ליזהר יש אולפן לצורך זה, ליד הבית".

מתי את כותבת?

"בתקופות שבהן אני עובדת באופן אינטנסיבי על ספר אני יוצאת לסטודיו כאדם הקם לעמל יומו, וכותבת שעות. מבחינת משמעת, נכנסים לזה. זה משהו שאפשר להקנות לעצמך".

בזמן ההריון של 'ויקטור ומאשה' כתבת ליזהר גם שיר – 'ערב בלי טלפון'.

"זה אחד משירי התקליט החדש של יזהר שיופיע בקרוב. לאחר שהתפניתי מהספר כתבתי לבקשתו את שירי התקליט. הוא אוהב שאני כותבת לו".

יש אצלך הפרדה בין הסופרת לבין הפזמונאית?

"לא, זו אותה ישות. בסך הכול הפזמונאות היא משהו מאוד קטן בחיים שלי, שאני עושה מדי פעם, ורק עם יזהר".

שירים כמו 'איש השוקולד' ו'הירושימה שלי' הם משהו קטן?

"הם משהו קטן מבחינת נפח הזמן שזה לוקח".

ריצה למרחקים ארוכים

סרטו של הבמאי אבי נשר, 'שוברים', שבו יזהר שימש כמנהל מוזיקלי וכתב את רוב הלחנים, היה נקודת החיבור שלכם.

"זה היה הסרט הראשון ששיחקתי בו, כשהייתי בשנה הראשונה בבית צבי. זו הייתה התרגשות גדולה לשחק בסרט, וגם לפגוש שם את יזהר, מיד לאחר הצלחת 'תיסלם'. כך זה התחיל".

היית שחקנית. העלית בדעתך שכעבור זמן תהיי סופרת מוערכת?

"תמיד רציתי לכתוב. המשחק היה משהו שבסופו של דבר לא נהניתי ממנו, ואפילו די סבלתי. הבנתי מהר שזה לא המקצוע בשבילי. כשלמדתי בבית צבי לא ציפיתי שארגיש כך".

אפילו הופעת בפסטיבל עכו.

"כן, בהצגה של נסים אלוני, 'אכזר מכל המלך'. זו הייתה הפקה נהדרת, אבל חוץ ממנה לא היה לי טוב במשחק. להיות שחקנית צעירה זו עבודה קשה וכפוית טובה. בדרך כלל כשבונים רפרטואר בתיאטרון לא כוללים בו שחקניות צעירות. בגיל צעיר מדובר בדרך כלל בתפקידים נידחים ופחות מעניינים. אם לא מאוד משתוקקים לזה ומוכנים לספוג את הכול, זה מאוד מתסכל. שחקן מתחיל, כפי שהייתי בשנות ה-80, נמצא בתחתית שרשרת המזון של ההיררכיה התיאטרונית, כשהכול מתנהל אי שם מעליו.

"להיות שחקן זו גם עבודה מאוד חברתית. השחקן נמצא כל הזמן עם אנשים, ולא נשאר לו זמן לבד. לא מדובר רק בהצגות ובחזרות, אלא גם בנסיעות אינסופיות אל מחוץ לעיר. אני אוהבת את הפרטיות שלי. היום אני עובדת לבד ואני זו שמחליטה על כל מה שאני עושה. מצד שני, יש גם משהו מעייף בלבד, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".

דרך יזהר הגעת אל המוזיקה.

"הגעתי לכתיבת טקסטים ללחנים, אבל כל השירים שכתבתי היו רק עם יזהר. לא מעניין אותי לכתוב בז'אנר הזה למישהו אחר. זה לא משהו משמעותי בחיים שלי, וזו לא חזית שנאבקתי עליה".

איך הגעת מהפזמונים לספרך הראשון, 'אני אנסטסיה'?

"בשאלה שלך טמונה התשובה. הפזמונים הביאו אותי להיות חברה באקו"ם. יש שם מדי שנה תחרות נושאת פרסים של סיפורים קצרים. שלחתי סיפור בעילום שם, זכיתי בתחרות, וכך נולד הספר. אלמלא הפזמונים, אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לספרים".

אחרי הסיפורים הקצרים עברת לרומנים. לא סידרת לעצמך חיים קלים.

"לא, ממש לא", קמחי צוחקת. "אני לא אוהבת להגיד שזו עבודה קשה, כי בדמיון שלי עבודה קשה זה משהו אחר, פיזי יותר. אבל כתיבת רומן בהחלט דורשת מאמץ נפשי מאוד גדול. גם אם אולי לא סידרתי לעצמי חיים קלים, הגעתי למקום שמתאים לי. בסופו של דבר, לכל אחד יש הקצב הפנימי שלו. זה כמו שיש רצים למרחקים קצרים ויש רצים למרחקים ארוכים. הריצה למרחקים ארוכים היא הקצב הטבעי והאיטי שלי".

וזה דורש ממך ניידות בין עולמך המציאותי לבין העולם שאת בונה לגיבורייך?

"כן. לפעמים יש לי חשק לחיות רק במציאות של הגיבורים שלי, וזה בלתי אפשרי, כי יש חיים אמיתיים. כדי לכתוב עוד ספר אני צריכה להתרוקן. בינתיים הגיבורים של 'ויקטור ומאשה' ממשיכים לדבר אליי. אני עדיין חיה איתם".

זה די מסבך את החיים, לא?

"כתיבה מסבכת את החיים. היא קשה לי".

איך את מקלה על עצמך?

"קודם כול, אם מתחילים לכתוב, חשוב להתמיד מדי יום. אם תעזבנו יום, יעזבך יומיים. הרציפות חשובה. היום אני חיה חיים הרבה יותר שקטים מאלו שחייתי פעם, ויודעת להתפנות מגירויים חיצוניים כדי להשקיע כל מה שאפשר בכתיבה. כל הזמן קיים חשש שלא אוכל להמשיך ולא יהיה ספר נוסף. פעם קראתי דברים של עמוס עוז, שאמר שכשהוא מתחיל ספר הוא לא יודע אם יסיים אותו. הדהים אותי שאדם כל כך מנוסה כמוהו אומר דבר כזה. ואם הוא…".

שמונה שנים עברו בין ספרך הקודם, 'לילי לה טיגרס', לבין ספרך הנוכחי. זו לא תקופה ארוכה מדי?

"נכון, הגזמתי. זה לא יחזור על עצמו, כי היום אני יודעת שכשלא עוסקים בכתיבה זמן רב זה מקשה עליה הרבה יותר".

ובינתיים?

"הרומן הבא מסתמן באופק. דבר אחד אני יכולה להבטיח – הוא לא יעסוק בהגירה ובעולים חדשים. הגיע הזמן שאכתוב גם על צברים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוגוסט 2012, ב-גיליון עקב תשע"ב - 783 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: