'המשגיחים' לא רק מביא חבורת רחוב מבת-ים החוזרת בתשובה, אלא נוגע ביחס שבין אנושיות לפראות דתית, מריחואנה וציציות משתלשלות, יוצאי מרוקו וברסלב

תמונת הפתיחה לסרט 'המשגיחים' נפתחת בטקס קידוש בליל שבת ומיד לאחריה סצנת אלימות והתכתשות עם חבורות רחוב. אותה היד עצמה מחזיקה ברטט את גביע היין וברגע לאחר מכן הולמת עד זוב דם בפרצופם של המשביתים את מנוחת השבת. האלימות איננה אלימות מסומנת אלא פלסטית, פיזית ומוחשית. כך, בדרך קולנועית, מציג הבמאי את התמה של הסרט − קנאות דתית.

התמונה שמני יעיש מצייר היא תמונה מורכבת. הוא אינו עושה ויתורים לגיבורים שלו וגם אינו מקל על הצופה בהזדהות עם הדמויות.

הסרט נוגע בחוויה דתית שיש בה הראשוניות של החוזר בתשובה יחד עם החספוס המטריד של הקנאות הדתית המתלווה אל התלהבות ראשונית זו. באמצעות הסיפור השכונתי הקטן נוגע הסרט בשאלות יסוד של החברה הישראלית, זו שהקוד הגנטי שלה כולל חיבור בין דת למדינה. אכן, מדינת ישראל מאז הקמתה עסוקה בשאלות של זהות, והדבר בולט בניסוח המפותל של מגילת העצמאות, אולם שאלת הזהות הלאומית והדתית איננה רק שאלה אידיאולוגית, אלא גם מקור למתח בין מגזרים וקבוצות בחברה הישראלית. מסתבר שאמונה דתית אינה תמיד מקור לאחדות והרמוניה, ופעמים רבות המעשים הקשים והאכזריים ביותר נעשים מתוך מוטיבציה דתית. כאשר האדם פועל בשם כוח עליון הוא עלול לאבד את היכולת לראות את האדם שמולו.

צילום: יח"צ

לקלף את המעטה

'המשגיחים' עוסק בחבורת צעירים מזרחים שמזוהים עם חסידי ברסלב, אבל באופן יותר רחב הוא מטפל בתופעת החוזרים בתשובה. את החוזרים בתשובה מאסכולת ברסלב הוא מאפיין על ידי תערובת של סממנים דתיים המולבשים על חבורת רחוב נאיבית אך גם אגרסיבית, עם שילובים שיוצרים מיקס צבעוני של אדיקות, וולגריות, תמימות, אלימות, פגיעות, נחרצות ובלבול. את הסיפור הוא ממקם בשכונה בבת-ים. זהו לוקיישן המאופיין בהזנחה אסתטית, בשיכונים ארוכים ולא מטופחים; זוהי סביבה של אנשים מזרחים עם זיקה למסורת, שבתוכם מתפתחת חבורה של חוזרים בתשובה קנאים אקטיביסטים.

הקולנוע ככלל מעלה שאלות על הפער בין חוץ לפנים, ובמקרה שלפנינו – את השאלה מה מסתתר מאחורי החזות הדתית, הכיפה והזקן. לגבי החוזר בתשובה, השאלה הנשאלת היא "מה נשתנה?", או במילים ישירות: האם שינוי אורח החיים, לימוד התורה וקיום המצוות אכן מביאים גם לשינוי פנימי?

בהשוואה לסרט אחר שעוסק בחוזרים בתשובה – 'אושפיזין' – ניתן לזהות ששני הסרטים שואלים שאלה על הפער בין חוץ ופנים, ובשניהם יש רצון לקלף את המעטה החיצוני ולבדוק מה באמת מסתתר מאחורי החזות הדתית. שולי רנד, התסריטאי של אושפיזין, מספר על עברו של הגיבור באמצעות שני חברים שהגיחו מן העבר העברייני שלו. הם מנסים לחשוף את העבריין הפושע החבוי מאחורי גלימת החסיד – אך ללא הצלחה. ברגע האמת שבו נדלקת בתוכו תבערת הכעס הגיבור מצליח להימלט אל היער ולשפוך את לבו בתפילה.

ב'המשגיחים' אין צורך להשקיע מאמץ גדול כדי לחשוף את הרקע של הדמויות. המעטה הדתי הוא שקוף וניתן לראות דרכו בקלות את השכבה הקודמת, שאריות מהגלגול הקודם, שלפני החזרה בתשובה. האמונה וחוקי הדת משתלבים יפה יחד עם התרבות הגברית הכוחנית, משחקי השש-בש והצחוקים של יושבי קרנות. אתה יכול להיות צדיק וגם לעשן מריחואנה, אתה יכול לדבר גסויות וגם להתענג על פרק תהילים, גם לשמור שבת וגם להשתעשע בסכין קפיצית אחרי חילופי מהלומות. במשחק הקט-רגל השכונתי צפים חומרי התרבות של החבורה והרגלי הצפייה שלהם בשידורי הספורט. יחד עם זאת הבמאי מושך עליהם חוט של חסד וחן של תמימות, שמאפיינים צעירים המגששים את דרכם ללא זהות ברורה בעולם של אובדן הביתיות.

תיקון השכונה

ייחודו של הסרט הוא בכך שהוא מביא באופן אמין את נקודת המבט של הפונדמנטליסט הדתי. הבמאי בוחר להתמקד בגיבורים שנמצאים בשולי החברה ולהתבונן בהם מבפנים בלי שיפוטיות ובלי התנשאות. יחד עם זאת, התמונה שהוא מצייר מעלה שאלות חברתיות ותיאולוגיות.

לגבי גיבור הסרט והחבורה שסביבו, הדת והקדושה טוענות את החיים שלהם במשמעות, ויותר מכך בתחושה חזקה של חשיבות עצמית. הללו מלאים בתחושה של שליחות לתיקון עולם ובמקרה הפרטי שלנו, לתיקון השכונה בבת-ים. הבמאי מקפיד על הפרטים הקטנים: על הלבוש, על השפה, על הג'סטות ועל הניואנסים, ובזה הוא מעצים את הניגודים ואת הסתירות הפנימיות בעולמם של החוזרים בתשובה מהסוג הזה. מצד אחד הם מצטטים פסוקים ותפילות ומצד שני מנבלים את הפה בקללות וביטויים בוטים. אבי, הגיבור, קונה סמים וטומן אותם בכיס בין הציציות המשתלשלות. אלא שאין מדובר בחבורת עבריינים. הם כולם עובדים לפרנסתם, אלא שהחוקים שלהם אינם חוקי המדינה כי אם חוק האמונה וחוקי הרחוב. השפה המדוברת היא שפת הכוח והאלימות. כמו שאומר אחד הבחורים: "יש כוח עליון ויש כוח תחתון".

בשפה הקולנועית הבמאי נוקט עמדה ריאליסטית וכמו מתעד את העולם. פעמיים במהלך הסרט הוא מרשה לעצמו לחרוג מהריאליסטי ולשלוח קריצה רפלקטיבית המזכירה לצופה שהוא בסך הכול צופה בקולנוע. בפעם אחת הוא מצטט סרטי פעולה. כאשר מופיעה לראשונה המכונית של הערבים, הוא מפצל את המסך לשלושה חלקים, באפקט סרקסטי המזכיר תיאור של כנופיית משימה. בפעם השנייה הוא מציג אילוסטרציה מחויכת לסיפור מאת רבי נחמן מפיו של הרב.

סטנד-אפ תורני

התערובת הזו של פראות דתית יכולה להתקיים בין השאר בגלל חסותו של הרב (גילי שושן בליהוק מבריק). הרב יכול להכיל את החבורה בלי שיפוטיות ואפילו להתאים את עצמו אל חבריה. הוא מרגיש את האנרגיות שלהם, מכיר מבפנים את השפה ומוכיח שהוא יכול להשתולל יחד איתם, וניכר שהוא גם נהנה מזה.

הרב מתווך להם את תורת ברסלב לשפת הרחוב, ומיישם את התפיסה האופיינית לחסידות ברסלב, שרק מי שמוכן להשתגע יוכל להנהיג את המשוגעים. הרב שובר את ההיררכיה ואת יראת הכבוד, וגם מעלה לדרגת קדושה את הבערות ואת אי הידיעה. כאשר הם שרים באקסטזה "אני לא יודע כלום" יש בזה רובד של צניעות ונמיכות הרוח, אבל גם רובד נסתר של שחרור מהחובה ללמוד ולדעת ומהצורך לתת דין וחשבון. מבחינת הרב זוהי גם הזמנה להתמסרות טוטלית בלי שום ביקורת, כי הרי ממילא "אני לא יודע כלום". לקינוח הרב מאלתר גרסה ברוטלית לסיפור של רבי נחמן על היהודי שהתגבר על השודד. הוא מדגים בחדווה כיצד יש לנגוח בפרצופו של הרשע. האגרסיביות המבודחת של הרבי שולחת קריצה אל שפת האלימות של צאן מרעיתו.

מה הם מחפשים אצל הרב? לא ידע, גם לא לימוד תורה במובן של העמקה והשכלה. הרב יודע שהעמסת אינפורמציה דתית או שפה למדנית רק ירחיקו את החבורה, על כן הוא מספק להם סטנד-אפ מתובל בדברי תורה. סוג של שעשוע שמזמין אינטימיות, ומדגים קשר אישי של מדריך חברתי. הרב מדבר איתם על ה"ביחד" על "בצוותא", על החיבור ועל הזיווג. השימוש שלו במילה "זיווג" מאוד מתוחכם ורומז לאנרגיה ארוטית שמתקיימת מתחת לפני השטח ומזמינה התפרצות אקסטטית בריקוד פראי.

בקשר שלהם עם הרב ניכר הצימאון של הצעירים לאהבה ולדמות אב החסרה להם. הוא מצדו, בחיבוק דוב, פועל עליהם פעולה כפולה. הוא גם שובר את הדיסטנס, את יראת הכבוד, ובו בזמן גם מהדק ומקבע את ההיררכיה. הרב מרבה לפזר חיבוקים ונשיקות,  וכמו אבא קרוב מחזיר אותם למרחב של ילדותיות עטופת חום ואהבה.

ה'משקה' החסידי והערק

בסרט ממוקמת החבורה בתחום האינטרפרטציה העממית של תורת רבי נחמן מברסלב. מדף ספרי העיון מכיל ספרונים פופולריים מסוגת המחזירים בתשובה, התורה של רבי נחמן מתורגמת לסטיקרים ומופצת בכבישים באמצעות מגאפונים ניידים המנגנים מוזיקה מקפיצה. השימוש בתערובת של פסוקים, מוזיקה, אקסטזה וגראס מעורר את השאלה על הדת כאופיום להמונים.

וכאן המקום לבחון את שאלת האותנטיות הדתית, מה קורה במפגש בין רבי נחמן ליהודים יוצאי מרוקו ותורכיה. בכמה מקומות בסרט מורגש הדיסוננס התרבותי, המנטאלי, ההתחברות המוזרה של בני עדות המזרח עם הרבי מאוקראינה. בעצם הם עוזבים מסורת ארוכת שנים של יהדות מזרחית שורשית, ומחפשים את עצמם בחסותו של הרבי המיוסר מברסלב. אמנם רבי נחמן דיבר על הצורך להכיל את הזולת והשונה, אבל הקהילה של בני עדות המזרח יכולה למצוא את זה אצלה בבית. בבתי הכנסת של ההורים הם יוכלו למצוא רגישות והכלה ויהדות רכה ופתוחה לקבל את האחר והשונה. השמחה והיכולת להתענג על החיים כמות שהם, בלי להסתבך, היו קיימות מאז ומעולם בקהילה המזרחית.

השאלה הראויה להישאל היא מדוע אין הם חוזרים אל השורשים הטבעיים, אל המקום שבו שמחת החיים איננה זקוקה להסברים וחיזוקים? רבי נחמן הרי הרבה לדבר על השמחה רק משום שהיה צריך להילחם בדיכאון שאיים להשתלט עליו. הוא הטיף לפשטות מתוחכמת משום שהפילוסופיה לא נתנה לו מנוח, והנה נולדה לו חבורה של רוקדים עליזים ובמקום פשטות קיבל פופולריות. הבחור המזרחי מתחיל לגדל פאות ארוכות כמנהג חסידי אשכנז, ועוטה מעיל שחור שהובא היישר מאופנת ליטא. שיא הגיחוך הוא כאשר הוא מנסה לצטט דברי תורה מתובלים באידיש בפני מירי, שאיננה מבינה מה הוא רוצה ממנה. הוא מסתובב עם ציציות תכלת משתלשלות למרות שהפוסקים המזרחים מחייבים להסתיר את הפתילים מתחת לבגדים. גם האלכוהול, ה"משקה" החסידי, מקבל הסבה לערק שנמזג סביב משחקי שש-בש.

האישה מקרבת לבורא?

חבורת הקנאים היו כנראה ממשיכים לשלוט ביד רמה על תושבי השכונה אלמלא ההתפתחות הרומנטית של מנהיג החבורה, גיבור הסרט, אבי (רועי אסף).

מה שהרב לא מצליח לעשות, בריסון החבורה ועידונה, עושה האהבה, או אולי ההורמונים. היחסים בין אבי לבין מירי מתחילים בהערה בוטה וגסת רוח, שבה אבי מעיר לה על הלבוש ('לא קר לך?! תשמרי על הגוף שלך!'). שקוף למדי שהכעס של אבי ביחס ללבושה של מירי מגיע בראש ובראשונה מהכעס שלו על עצמו, על האפקט החזק שעושה עליו היופי הנשי. את רגשות האשמה שלו על כך שעיניו נמשכות לאן שאסור הוא מטיל עליה.

כאן שם הבמאי את האצבע על נקודת-אמת בפסיכולוגיה של הפנאטים: פעמים רבות העצבנות הדתית על רקע שמירת הצניעות היא תנועה רפלקטיבית של רגשי אשמה. במקרה שלנו אבי גם כועס וגם נמשך אל הנערה והרגשות הסותרים הללו מזינים האחד את זולתו. מכל מקום, בסיפור העלילה מירי מוותרת במהירות. האיומים של משמרת הצניעות אפקטיביים, והיא ממהרת להתכסות בחולצה ארוכת שרוולים. כמובן שבעקבות זאת נסללת הדרך לרגשות לגיטימיים מצד אבי, ובדרכו הגמלונית הוא מגשש את דרכו אל אינטימיות שאינה מוכרת לו. אלא שכדי לרכוש את לבה של מירי אבי נאלץ להתרכך, להשפיל את עצמו, להכיר בחולשותיו, לוותר על הגבריות הכוחנית. וכאן הוא מתחיל להתבלבל. כך נוצר משולש: המאמין, האישה והיושב במרומים. אבי אינו יודע אל מי מסורה אהבתו הגדולה, האם לבורא עולם או למירי, האישה שמסעירה את רוחו.

זוהי שאלה עתיקה, שראשיתה בגן העדן מימי האדם הראשון. האם האישה מקרבת את האדם לא-לוהים או מרחיקה אותו. משום כך נוצרו במסורת היהודית שני מודלים, האישה הטובה ("מצא אישה מצא טוב") והאישה הרעה ("מוצא אני מר ממוות את האישה אשר היא מצודים וחרמים").

במצוקתו פונה אבי לבורא עולם ומבקש תשובה. "דבר אליי!", הוא צועק אל השמים, "אם זו לא האישה שלי תן לי סימן". וכאן בוחר היוצר הקולנועי לשלוח לגיבור שלנו סימן ממרומים. בדומה למעטפת הכסף הנשלחת אל גיבור האושפיזין, גם כאן ריבונו של עולם שולח ידו ממרומים ומכוון את הגיבור אל תיקונו. אבי מזמין את מירי לפרקטיקה מיסטית של "גורל תהילים", שעל פיה פותחים את ספר תהילים באופן אקראי ומקבלים את הפסוק שנפתח כמסר ישיר מא-לוהים. על פי הרמב"ם הדבר הזה אסור באיסור תורה מטעם "לא תנחשו" והוא רואה בכך ריטואל פגאני, אך באמונתו הבוסרית של החוזר בתשובה, שעולמו הדתי עמוס דמיונות, מרכיבים פגאניים יכולים להשתלב יפה. ואכן הפסוק שבו נפתח ספר תהילים מספר לאבי שמירי היא היא האישה שנועדה לו ממרומים.

גם מירי אינה טומנת ידה בצלחת ומכינה לאבי את המלכודת שתדחוף אותו להצעת נישואין. "אני רוצה לבוא איתך לבית הכנסת". זה הרבה מעבר למה שהגיבור שלנו יכול להכיל. לא רק סיפוק לרעב הטבעי לאישה נחשקת אלא גם הצלחה בשליחות העליונה של קירוב רחוקים ליהדות.

עיוורון הקנאות

אם נתבונן בסרט מתוך נקודת מבט של חיפוש זהות על ידי הצעירים החוזרים בתשובה, נוכל לראות שהחוזר בתשובה נמצא במצוקה של התמצאות אחרי שקיבל תמונת עולם חדשה. החוזר בתשובה מבקש לסדר את העולם מחדש באופן שיתאים לתפיסת המציאות החדשה שלו. הוא החייל המסור של המלך הסודי, ועל כן הוא מוגן, ועליו להוביל את המהפכה. הצורך שלו בתיקון העולם, או במקרה שלנו בתיקון השכונה, הוא צורך קיומי נואש. כך יוכל לאשר ולחזק את הזהות החדשה שלו. כאשר אבי רואה לנגד עיניו את מירי חוזרת בתשובה הוא רואה תמונת מראה שלו עצמו, ובזה מתגבשת הזהות שלו כגבר וכמאמין. בשפת התיאוריה הקולנועית ניתן לומר שהמבט של אבי על מירי התחיל במציצנות ארוטית זועמת, והסתיים בהפקת עונג נרקיסיסטית מאושרת.

הסרט אמנם הסתיים בטוב. הגיבור מצא אהבה והצליח לעצור על שפת התהום לפני הסתבכות פלילית, שהייתה עלולה להרוס לו את החיים. אבל מה עם נקודת העיוורון? כל גיבור דרמטי צריך להכיל נקודת עיוורון, שטח מת בשדה הראייה הקיומי שלו. גם בתנ"ך כל דמות מקבלת נקודת עיוורון. אברהם אינו רואה את הגר, יצחק אינו רואה את עשו ויעקב, דוד אינו רואה את אוריה וכן הלאה. דמות בלי נקודת עיוורון היא דמות חסרה. בסרט 'המשגיחים' נקודת העיוורון של הגיבור היא הקנאות המונעת ממנו לראות בני אדם, המונעת ממנו את החמלה למי ששונה ממנו ואת הכבוד לו.

ההתרה של הקונפליקט מאפשרת לאבי לזכות במירי אחרי שעברה טרנספורמציה והפכה להיות מאוד דומה לו. התרה כזאת איננה דורשת מהגיבור התפכחות, והוא עדיין מסתובב בינינו בעיוורונו, בבת-ים ובבית שמש. האם זוהי השאלה שהסרט מבקש להציג? האם זהו התמרור שהבמאי מציב לנגד עינינו?

הסרט פותח בקידוש של כניסת השבת ומסיים בטקס ההבדלה, שמסמן את יציאת השבת. בקידוש נמצאים אבי ואביו והתמונה המשפחתית חסרה את דמות האישה, ובתמונת הסיום מירי עומדת יחד איתם ומשלימה את החסר. כך, בעדינות ובדימוי נקי, מצייר הבמאי סימן של תקווה ומטיל על האישה את התפקיד להרגיע את האלימות של הגברים ולהשכין בארץ שבת של שלום.

הרב מרדכי ורדי הוא רב היישוב ראש צורים וראש מגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע "מעלה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012