רב למופת / שמואל פאוסט

כששמו הטוב, מעמדו ועתידו, נתונים על הכף, נאבק הרב הידוע המואשם בחטא על האמת שלו. מבעד לקליפתו הצהובה מציע הספר דמות רבנית שונה ודיון ציבורי מעניין

רב הנסתר

חנוך דאום

ידיעות ספרים, 2012, 269 עמ'

 

הקמפיין הפרסומי של 'ידיעות ספרים' עושה זאת שוב. בכישרון רב הוא מצליח להפיק את הפער שבין מערכת הציפיות מהכותר לבין המתרחש בין דפיו.

מערכת הציפיות במקרה זה היא פילוח יחצני חד וממוקד שמשרת באופן מופתי את מערך המכירות, אך מחמיץ את מהותו של הספר. כך ב'מבקשי פניך', שהוצג כ'ספר ההגות החשוב ביותר' ובפועל הציג שיחות בין שתי דמויות של מחנכים ומלמדים חשובים, שיש בהן עניין כשלעצמן אך אינן עולות לכדי ספר הגות. דווקא תלמידים ובני נוער, שיכלו לצאת נשכרים מקריאתו, נרתעו מכובדו המדומה של 'ספר הגות' בסגנונו של הרב סולובייצ'יק והחמיצו את יתרונותיו. וכך ב'רב הנסתר', ששיווקו נתלה בממד הרכילותי העומד לכאורה בבסיסו. בזאת הוא מצליח בוודאי למכור עותקים רבים, אך מחמיץ באופן פרדוקסלי את קהל היעד הסולד מגוני הצהוב בכריכת הספר, למרות שהוא הנמען המיידי של תוכנו.

רכילות בצד

לטעמי, הנושא הכי פחות מעניין בעלילת ספרו הבדיוני של דאום הוא מקבילתה המציאותית –  פרשת הרב מוטי אלון. אין ספק שהעלילה המציאותית היא הטריגר ליצירת הבדיון ושדאום גם יודע דבר או שניים על יחסי ציבור, שיווק ומכירות. אבל למרות הדמיון הרב, הספר מתמקד בנושאים ראויים לדיון ציבורי, בעיקר פנים-דתי, שהרכילות איננה אלא סרח עודף להם. כמו טיל השיגור שעוצמתו היא שמשלחת את הגוף החללי למסלולו ועם סיום תפקידו הוא מתנתק ונופל ממנו לים. מי שמיהר לרכוש את הספר בציפייה לריגוש מציצני – יתאכזב, ומי שחושש מלשונו הבוטה של איש התקשורת יתפלא להיווכח שתסמונת הקללות הטורט-דאומית נחסכה מהכתוב לחלוטין כמעט.

דאום מציג דמות בדיונית של רב קהילה וראש ישיבה כריזמטי ונערץ, שיכולה להזכיר בפרטים רבים את דמותו של הרב מן המציאות, אך בורא לה מציאות אחרת לגמרי של חיי משפחה (רעיה שנהרגת בספק תאונה ספק פיגוע, ובן יחיד), שיש לה משמעות רבה בעלילה. פורום "תיקון", המזמן את הרב לבירור, הוא כמובן תאומו הספרותי של פורום "תקנה" ואישים ורבנים אחדים מוזכרים בשמותיהם המפורשים. אפשר לעסוק במשחק הניחושים ולנסות ליירט דמויות רבנים ואנשי ציבור המופיעים בספר כדי לזהות את דמויות המקור, אך כאמור תהיה זו החמצה של מסרי הספר. מהר מאוד, אפוא, במהלך הקריאה חדלתי להתייחס לפרשה המקורית והתמקדתי במה שהספר מציע.

ספרו של דאום מציע כמובן דיון כואב ומסוכסך, מטריד ופוצע ומעורר תחושות עזות ומנוגדות בשאלת ההומוסקסואליות והדת. ההתמודדות הבלתי פוסקת וניסיונות האיחוי וההרמוניה של חיי תורה ומצוות עם אורח חיים או נטייה הומוסקסואליים מועצמים כאשר הם מתקיימים באדם שהוא מנהיג וסמל לתורה ולמצוות ומעשיו נשפטים בציבור. זהו דיון חיוני ואף קריטי, שהספר תורם לו תרומה נכבדה. אך משום שנדמה לי שרבים יעסקו בממד מרכזי זה של הספר, חלקו לא ייגרע אם אבחר להתמקד כאן בממדיו האחרים, לבל יוחמצו כתוצאה מלהט הדיון המציצני או האמוציונלי שהוא עשוי לגרור.

הישגו של דאום הוא שמדובר ברומן חסר עלילה כמעט לחלוטין, גדוש נאומים, דרשות ומונולוגים מניפסטיים, ובכל זאת הוא קריא וסוחף. האג'נדה הגלויה, הדידקטיות, האופי המגזיני, שבדרך כלל מרתיעים, התקבלו הפעם, אולי בזכות הכתיבה הרהוטה. כמה מהתחבולות הספרותיות שקופות ותפריהן מורגשים (כגון למסור לקורא מידע באמצעות דבריה של דמות אחת לדמות אחרת על דברים שהיא יודעת ממילא). הסיפור המרכזי נהיר כמעט במלואו כבר בפתיחה, המשכו הוא בעיקר דיאלוגים שבכתב, במייל או בעל-פה, והוא נמסר מפיו של עיתונאי דתי, שפרטי הפרשה המסעירה ידועים לו עוד בטרם נחשפו לציבור. מעט מאוד התרחשויות, הרבה מאוד דיבורים. ובכל זאת, זה עובד.

בורא את דמות הרב שמעולם לא הייתה לו. מארק שאגאל, רב עם אתרוג, 1914

האיש והמותג

בבחירה מעניינת ממקם דאום את הרב גרוס בגוש קטיף. כלומר, מהחיים בעבר, כרב בגוש, עד מעברו הכפוי על ידי הממשלה לקראווילות ביישוב קהילתי חדש ועד מעברו הכפוי על ידי עצמו למקום יישוב מבודד. בדרך זו הוא גם מנציח ספרותית דרמה, שלא לומר טראומה, אקטואלית ומדממת נוספת בציבוריות הישראלית, ובפרט בקרב הציונות הדתית; וגם ממקם השקפתית את גיבורו כרב מתון וממלכתי שתרם להרגעת הרוחות ולמניעת אלימות. עובדה שמקוממת על הרב גרוס חלקים מסוימים בחברה, שרואים בו משתף פעולה עם מעשה נבלה. דאום לא מציג זאת לגמרי בצבעי שחור ולבן ומוסר גם את ההתלבטויות והתהיות תוך כדי ולאחר מעשה, כשכל הבטחות השלטון התנפצו בפני המפונים.

דמותו של הרב נריה גרוס זוכה באופן מובהק לאהדת המספר והיא מתוארת בצבעים חיוביים ביותר מנקודת ראותו. זו דמות של רב שלא ראינו רבות כמותה בספרות, אם בכלל. רב המעניק אהבה ללא גבול ומקבלהּ בחזרה מקהלו. עדין ורגיש, תוהה ומתלבט, בודד ופגיע, מודע לעצמו אך צנוע, ודורש אמת. בעיקר מעצמו.

אחד הדברים המקסימים והנוגעים ללב שמספר הרב גרוס לבנו, על הקשר בינו לבין אשתו, הוא על קריצת העין הסודית ביניהם. קריצה בלתי נראית כמעט שבאמצעותה היו מסמנים זה לזה את רגע הזיוף. הרגע שבו שניהם מודעים לכך שהוא נדרש לשחק את תפקיד המותג "הרב נריה גרוס" הנערץ, מותג שנופח מעט מעבר למידתו, בעוד ששניהם יודעים שהוא בסך הכול נרי, על שלל חולשותיו (נדמה לי שרבנים ידועים וסלבריטאים אחרים במקומותינו, ברגע של כנות, יוכלו להזדהות עם התחושה).

נריה גרוס מודע לכך שכל אמירה ושיעור שלו מקבלים נפח ומשמעות מוגזמים. הוא מזכיר את סיפור "תבואת השיגעון" של רבי נחמן: "כולם מסביב חיים באיזו אילוזיה, משוכנעים שנריה הוא 'הרב נריה', ורק הרב נריה ואשתו יודעים שאין דבר כזה 'הרב נריה', יש סתם נרי". הוא מייחל לרגעי מנוחה שבהם יוכל להפסיק להציג את דמות הרב, יודעת הכול, מחויבת לתדמית.

המודעות והאירוניה העצמית הזו של דמות הרב מתקשרת היטב עם המוטיב שנשזר בכמה מקומות בספר על היותם של רבנים ושל גדולי האומה בני אדם, בעלי יצרים וחולשות ("יש דמות יהודית גדולה באמת שלא חטאה?"); מוטיב שמצוי כעת במרכז מאבק תאולוגי-פרשני-חינוכי בנוגע לתיאורי הדמויות המקראיות – כמלאכים או כבני אדם (בספר מוזכר חוסר הסכמה בין הרב גרוס לרבנים אחרים בשאלת האופן שבו יש ללמוד תנ"ך).

הרב גרוס מכיר בחולשותיו ובחטאיו ומסוגל לצחוק על עצמו, אך זאת אך ורק בפני אשתו, ולאחר מותה – בפני בנו. זו הטרגדיה הכרוכה בהצלחתו המטאורית והמסחררת כרב. בפני אחרים הוא אינו יכול להיות חלש או מבולבל ולא ציני או מתלוצץ בשובבות, תכונות ההופכות אותו דווקא למנהיג ראוי יותר מאלה שנשבו בקסם תדמיתם השקרי.

מראה ציבורית

דמותו של הרב גרוס, עימותיו מול חבריו הרבנים חברי הפורום, הרהוריו הנפרשים לנגד עיני חברו הטוב ובנו, דבריו בפני תלמידיו וקהילתו, כל אלה מציבים מראה בפני הציבור הדתי. בעיקר בנושא דמות הרב ויחס הציבור לרבותיו. מן ההשתקפות עולה למשל ביקורת על אותם רבנים שיתייעצו אמנם עם גדולים מהם בשאלות הלכתיות, אך בשאלות של ייעוץ והדרכה אישיים ונפשיים מרגישים בני סמכא לייעץ, בלי להיוועץ במומחים לתחום.

ביקורת עולה גם ביחס להסתרה ולהדחקה, לצביעות, לקנאה ולמשחקי כבוד, ולצידה דרישה לקבלה והכלה של חולשות, דילמות, לבטים ומשברים אמוניים. היהדות של הרב נריה היא כזאת שיש בה "דינמיות, חופש, תנועה, חיפוש", שאילת שאלות מתמדת. היא חפה מקיבעון ומתגברת על הרמייה העצמית כאילו הכול ברור, כאילו הדרך האמונית סלולה ללא מכשולים. את ההאשמות המוטחות בו הוא מנסה לראות כהזדמנות למילוי שליחותו כרב, דווקא בחשיפת הנושאים ובהעלאתם לבירור ולא בטאטואם מתחת לשטיח. הוא רואה מתפקידו לנסות ולסלול דרך חדשה בכוח ידענותו וסמכותו בעבור האומללים חסרי התקווה שאולי הוא משמש להם פה. ומוסיף שאם לא ימצא פתרון מניח את הדעת במסגרת התורה, יודה בכך. אבל לפחות ניסה להתמודד בגלוי ולא להסתיר את מאבקיו הפנימיים.

היומרה של דאום היא לגרום באמצעות ספרו, למה שלא התרחש (עדיין) במציאות – דמות רבנית מוכרת ומוערכת שתשא על כתפיה את מועקת ההומוסקסואלים והלסביות הדתיים והמתלבטים לגבי זהותם ותגלם בעבורם בשורה חדשה. אך מעבר לאג'נדה הספציפית הזאת, נראה שדאום בורא בספרו את דמות הרב, ואולי גם את דמות האב, שמעולם לא היו לו, או שאותם הוא רוצה להציב כמופת. מופת לרב, מנהיג, איש רוח, איש תורה, שהוא רגיש וקשוב לאחרים ולהתלבטויות-עצמו. רב שפועל מתוך כנות, ביקורת עצמית וחיפוש מתמיד אחר האמת. מופת, שעשוי להישאר כזה גם אם שגה, כשל וחטא. כל עוד הוא מכיר בכשליו ואינו מטיל את האחריות להם על אחרים אלא על כתפי עצמו בלבד.

את זעקתו לחמלה, שראוי שתגבר על מידת הדין, שוטח דאום באמצעות סיפור אגדה – כחלק מציטוטים ודרשות המופיעים בספר, לרוב בחן, לעתים בפשטנות-מה, אך בכל מקרה ללא הכבדה והפרעה לרצף הקריאה. זהו הסיפור ממדרש 'שיר השירים רבה' על האישה בצידן ובעלה, ששורת הדין נדמית כגוזרת עליהם להתגרש משלא צלחו להביא ילדים לעולם, אך רבי שמעון בן יוחי מוצא בעבורם את הנתיב האנושי, החומל, המשיב אותם למסלול חייהם. דאום צודק כאשר הוא מייחס למדרש אי-נוחות מהעדר החמלה המשתקף בדין היבש, אשר מביאה ליצירת הסיפור רב החסד. גם אם הבאת המדרש בתוך דברי הרב גרוס בסיפור נועדה למטרה אחרת, הרי שנוספו כאן חיזוק ותמיכה למופת הרבני שאותו מבקש דאום להציב.

בעצם השימוש בסיפור האגדה הוא מוסיף נדבך תרבותי, חשוב ויפה לטעמי, לספרות העברית, כאשר הוא מצטרף לקודמיו בשילוב אגדה קדומה בפרוזה חדשה, כצרויה שלו בכמה מספריה וכמו ברומן האחרון של אמונה אלון, 'במופלא ממני', וכותבים נוספים. אף שהאגדה מופיעה כאן בעיקר כקישוט רטורי ולא כתשתית תמטית בבסיסה של העלילה.

מסקירה זו נעדרו דמויות המשנה של הסיפור: העיתונאי-המספר, מושא התאהבותו של הרב, בן הרב נעם גרוס ואחרים. דאום מטפל ברגישות גם בהם ומציג לסירוגין את תחושותיהם ונקודות-מבטם על המתרחש. הוא בורא עבור הבן רומן קטן ומהוסס, יפה וזהיר, בינו לבין צעירה דתייה, המוצג בעדינות רבה. אך כדרכן של דמויות-משנה, אין הן באות אלא להאיר את הדמות המרכזית.

המחבר עצמו, שדמותו בוודאי משוקעת בדמויות כולן, מציץ מדי פעם מבעד לדמות המספר – העיתונאי, איש התקשורת, מחבר הספרים – אמיתי יואלי. כך גם כשהוא שם בפיו הבדיוני את הדברים הבאים על כתיבת הספר על 'פרשת הרב נריה גרוס' – שעִמם, כפי שניכר בפתיחה, אני נוטה להסכים:

מדובר בנושא רחב יותר… אני יודע שהוא יסקרן בעיקר משום שבמרכזו עומדת דמות כריזמטית וידועה, אבל החשיבות שלו היא דווקא במה שיישאר ממנו אחרי שישכחו את הרכילות ולאחר שיניחו לשאלה הצהובה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוגוסט 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ב - 782, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: