העורך הגדול שבין עגנון לביאליק / שמואל אבנרי

על ההצעה הפרשנית של שמעון מנחם לזר לביטוי סתום במשנת ברכות, במלאות 80 שנה למותו ולצאת "סדר זרעים" בפירושו של ביאליק

לפני שמונים שנה הלך לעולמו העורך, החוקר והפרשן הנשכח שמעון מנחם לזר (כ"ח בסיוון תרל"ט –  י' באב תרצ"ב), אשר לו, כמֵעֵין סנדק, חב ש"י עגנון את פריצת הדרך שלו בכתיבה – למִן שירים וכתבות עיתונאיות ועד סיפורים שאותם החל לפרסם כעלם בן 17 בכתב העת "המצפה", שאותו יסד לזר בגליציה בשנת 1904.

 "במוצאי היום שבשרוני בו שבחרו בי חכמי האקדמיה השבדית לתת לי פרס נובל", כתב עגנון, "נזכר לי אותו הלילה שעשיתי את שירי 'גיבור קטן', הוא שירי הראשון בעברית שבא בדפוס, ונזכר לי כתב העת המצפה שבו נדפס שירי ונזכר לי ר' שמעון מנחם לזר… שהיה שושבינִי לשירַי ולסיפורַי, ולא סילק דעתו ממני כל השנים שעשיתי עמו". עוד הוסיף עגנון והדגיש: "מה שעשה לי לִבי עם קריאת השיר שבהמצפה – לא עשה כן בשום ספר שהוצאתי בשישים שנה" (ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשל"ו, עמ' 358. הרחיב בנדון: דן לאור, חיי עגנון, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשנ"ח, עמ' 30-25).

גם אביגדור המאירי פרסם את ביכורי יצירתו ב"המצפה" של לזר, וזכר את עורכו הראשון לטובה על השכלול שהקנה לפרי עטו במעשה תיקוניו. כאשר הציג המאירי בפני ביאליק שני סוגים של תיקוני עריכה שנעשו ביצירותיו, האחד לטובה בידי לזר והשני לשלילה בידי יוסף קלוזנר (עורך "השילוח"), הגיב המשורר בהיתול ביקורתי: "לזר הוא גליציה של מעלה, והַלָה [קלוזנר] הוא אודסה של מטה…" (א' המאירי, ביאליק על-אתר, ניב, תל-אביב תשכ"ב, עמ' 126).

'שר הרוח הישראלי'. ביאליק. צילום: זולטן קלוגר

העיקר הוא הפשט

עיקר המגעים הספרותיים שבין ביאליק ללזר התקיימו בשנים 1932-1930, סביב התוכנית להדפיס את "מדרש רבה" השלם עם ביאורו של לזר בהוצאת "דביר" שבראשות המשורר. תוכנית זאת השתלבה היטב במפעל הכינוס של ביאליק שבמסגרתו כבר ראה אור "ספר האגדה" שנחל הצלחה אדירה ביותר ביישוב בארץ ובתפוצות הגולה.

השקפות דומות ביחס אל האגדה איחדו את ביאליק ולזר, כפי שעולה ממכתב הפנייה הראשון של לזר אל ביאליק: "שום אדם מחכמי ישראל לא יבין את דברַי אלה ולא ישים אליהם לב כמוך שר הרוח הישראלי, שגם אתה כמוני טיפלת הרבה באגדות התלמוד, וכמוני יגעת לרדות דבש מגווית הארי המת… לפיכך פניתי אליך. בקשתי שטוחה לפניך אדוני: השתתף נא עמדי ועזרני להראות לעמנו את זֹהר חכמת חכמינו ואת נועם מליצותיהם וחידותיהם" (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, ש"מ לזר אל ביאליק, י' בניסן תר"ץ).

כאמור, נענה ביאליק ברצון להצעתו של לזר, חתם איתו חוזה מפורט בנדון, והעיר לו הערות תיקון וביקורת על מקבצי האגדות הראשונות ששיגר אליו לצורך התרשמות ובחינה. אלא שאיתרע המזל, ובעודו שקוע כולו בהכשרת ספרו לדפוס – כרע לזר ומת, ועִמו פירושו שלא נשלם.

כחלק ממפעל הכינוס שלו הוציא ביאליק לפני שמונים שנה בדיוק את "סדר זרעים", כשהוא מפורש ומנוקד על ידו; ויש להניח שלוּ האריך המשורר ימים היינו זוכים להשלמת מלאכתו גם ביתר סדרי המשנה (וראו בנדון את מחקרו של מרדכי מאיר "'ששה סדרי משנה מנוקדים ומפורשים על ידי חיים נחמן ביאליק' – קווים למפעלו הנשכח של ביאליק", נטועים, גיליון טז, שבט תש"ע, עמ' 208-191). מכתבו של לזר המובא כאן מתקשר למפעלו זה של ביאליק, ופורס לפני המשורר הצעה פרשנית לביטוי הסתום למדי "פרשת העיבור", אשר זכה לניסיונות ביאור רבים לאורך הדורות ועד עצם היום הזה, וצר כאן המצע מלהציגם.

עיון בפירושו של ביאליק לביטוי "פרשת העיבור" מלמד שהוא לא קיבל ואף לא מצא לנכון להזכיר את פירושו של לזר. תחת זאת הציע המשורר שתי חלופות לביטוי: "בכל פרשת העיבור – בכל פרשת הדרכים שבשדות, כלומר, כל אלה שעוברים במקום סכנה וצריכים לרחמי שמים (הבתים שמחוץ לתחום העיר קרויים 'עִבורה של עיר')… ויש לפרש עוד 'עיבור' לשון בר ודגן בארמית (כמו 'בעבור הארץ' במקרא), כלומר בכל זמן שאתה קוצב במרום את שיעור יבול השנה למיניו, תיתן דעתך לצרכיהם".

ככלל נטה ביאליק אל הפשט, וברוח זו אף הזהיר את לזר, שיישמר (בעבודתו על "מדרש רבה") מלהפליג לפרשנויות "שיש בהן סכנת דרוש", וינסה תחת זאת לדבוק ככל האפשר בפשט: "צריך להתרחק מהשערות… יש שפירוש אחד נראה לבעליו כפשט פשוט, ובעיני אחרים אינו אלא הר תלוי בשערה… עיקר העיקרים הוא סוף סוף הפירוש הפשוט, וזה צריך להיות מדויק ומדעי ככל האפשר" (אב"ב, ביאליק אל ש"מ לזר, 20.5.1930).

הפלגה אל ארץ עבריה

אלופי המרומם מר ביאליק יצ"ו!

ידעתי, כי אתה אדוני מוציא משניות עם פירוש מדעי ושכחתי להגיד לך פירוש על המשנה הנ"ל. אולי תוסיף בסוף סדר זרעים נוספות תצרף אליהן גם פירושי זה בשמי, אם ייטב בעיניך.

עבדך הנאמן המתאבק בעפר רגליך

שמעון מנחם לזר

ר' יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה, אומר: הושע ה' את עמך את שארית ישראל. בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך (משנה ברכות ד, ד).

פירושים אין מספר נכתבו על "פרשת העיבור" ואינם מתיישבים על הלב, ותתבאר אחרי הקדם ד' דברים אלה:

 א) בימי התנאים אחרי חורבן בית-המקדש היו היהודים בערי ארץ ישראל מרבים לנדוד מן הארץ מפני חמת המציק ועֹצר רעה ויגון. לגיונות הרומיים היו גוזלים את כל הקרקעות מידי בעליהן והטילו על היהודים מסים קשים מנשוא, והישיבה בארץ היתה לאנשים מן היישוב אי אפשרית.

 ב) עיקר הנדידה היה נטוי כלפי המערב בספינות אל ארצות הים התיכון: איטליה, גליה ואספמיה (צרפת וספרד), כמו שמצינו שנזכר כמה פעמים בהלכות: מי שהלך למדינות הים.

 ג) הנסיעה בים נקראת בתלמוד פָּרָשָֹה והנוסעים מְפָרְשֵֹי הים (עיין למשל ויקרא רבה סוף פרשה ל"ה).

 ד) ארץ ספרד שבסוף הים התיכון החליפה כמה פעמים את שמה. בתנ"ך היא נקראת תרשיש וכל הספינות שהיו עוברים בים התיכון נקראו על שמה "אניות תרשיש", לפי שהיא הייתה מטרת כל נוסעי הים התיכון. בלשון יון נקראה ספרד עִבֶּרְיָה, בוודאי על שם קולוניה עברית שנוסדה שם בימי הפיניקים, וכן העם נקראו עברים, ועד היום הזה נקרא הנהר שבארץ קטלוניה EBRO. הספינות שעברו בים התיכון נקראו על-פי-זה "ספינות עבריה" ונסיעה כזאת היתה נקראת "פָרָשָֹת עיבור", כלומר נסיעה לארץ עבריה. בארמית נקראת ספרד אספמיה ע"פ השם הרומי. אבל לפי שתפילות התנאים נערכו כולן על טהרת לשון הנביאים, בחר ר' יהושע בשם היווני, שהוא לקוח מן הלשון העברית. ומשום זה החליף גם עבריה בשם עיבור, כי בעברית של הנביאים אין הסיום יה בשמות ארצות.

 על-פי-זה כוונת ר' יהושע היתה על עוברי ימים, שאין מקום סכנה קשה מזה בימי ספינות התורן, שבכל רוח סערה היו נהפכות על פניהן. ולפי שרבים היו היהודים שהשליכו נפשם מנגד לברוח לספרד או לגליה, קבע להם ר' יהושע, שהוא עצמו עבר כמה פעמים בים לרומי, תפלה מיוחדת. "בכל פרשת העיבור", פירושו אפוא: בכל מסע בים העיבור.

הדבר יהיה אולי זר, שר' יהושע קרא לים "עיבור". אבל מצאתי השם הזה על הים גם במדרש שיר-השירים ב', א'. על הפסוק אני חבצלת השרון: אני הוא שהייתי חבויה בצִלו של ים וכו' והראיתיו באצבע מָנוֹן עבורי, שנאמר זה אלי ואנווהו. מנון הוא אדון גדול על שם הכתוב "ואחריתו יהיה מנון", (משלי כ"ט כ"א). עבורי פירושו של הים, כלומר מושל הים.

 שמואל אבנרי מופקד על המחקר והארכיון בבית-ביאליק. קובץ מאמריו "כמה ביאליק יש – על ריבוי פניו של יוצר ומנהיג" עומד לראות אור בהוצאת "דביר"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו אב תשע"ב, 3.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוגוסט 2012, ב-גיליון ואתחנן תשע"ב - 782 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: