תסריט חורבן ידוע מראש / שלמה פישר

מאפיינים ייחודיים לתרבות היהודית גוזרים מאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים חריפים עד אלימים. כתוצאה מלקחי החורבן קבעו חז"ל גבולות גזרה למאבק הפנימי, שכוחם יפה גם היום

מדינת ישראל היא הניסיון השלישי להקים ממלכה יהודית בארץ ישראל. שני הניסיונות הקודמים באו אל קיצם. הראשון נמשך כמה מאות שנים ואילו בניסיון השני העצמאות המדינית המלאה במדינת החשמונאים ארכה שנים ספורות בלבד. כמאה וארבעים שנה לאחר נפילת מדינה זו בא הקץ על הניסיון להעמיד חיים מדיניים יהודיים עם כשלון המרד נגד הרומאים וחורבן בית המקדש.

  הגמרא במסכת יומא נותנת טעם לחורבן שתי הממלכות ובית המקדש בתוכן:

מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט ב).

אפשר להבין את דברי הגמרא בכמה רמות:

רמה אחת היא במישור דתי-אתי, נגד האיסור של "שנאת חינם". רמה שנייה היא שדברי הברייתא משקפים גם אמת היסטורית. ואכן, כפי שעולה מדברי המקורות התורניים וגם ממקורות התקופה כגון המגילות הגנוזות ודברי יוסף בן מתתיהו, סוף ימי בית שני התאפיין במאבקים ומריבות בין מפלגות וכיתות כגון צדוקים, פרושים, איסיים (בייתוסין?) ומנהיגים משיחיים למיניהם. גם המערכה נגד הרומאים לוותה במאבק פנימי בין היהודים, שהיה לא פחות חריף והרסני מאשר המאבק ברומאים. דברי הגמרא מצביעים על כך שמריבות ואלימות בין פלגים בעם ובמדינה יכולות לערער ולהחריב את המדינה כולה. הן יכולות להביא למלחמת אזרחים ולחוסר תפקוד, גם בפני אויב.

במידה מסוימת, מאבקים אלה מזכירים את המציאות במדינת ישראל, גם בתקופת היישוב וגם בימי המדינה. החברה הישראלית מאופיינת לא רק בשסעים חברתיים, אלא גם במאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים כדוגמת המאבק בין המחתרות ("הסזון"), המאבק בין דתיים לחילונים (מאבקי השבת), בין פועלים ומעסיקיהם (שביתת הימאים ב-1951), בין ימין (תומכי ארץ ישראל השלמה) ושמאל (תומכי פשרה טריטוריאלית). כמעט כל המאבקים הללו לוו באלימות, כאשר השיא הגיע ברצח ראש הממשלה רבין ב-1995. כמו בבית שני, גם במדינת ישראל של היום קונפליקט בלתי נשלט יכול להביא להרס המדינה והחברה.

האם זה רק מקרה שבשני המקרים האחרונים שבהם יהודים ניסו להקים מסגרת מדינית עצמאית הדבר לווה במאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים חריפים ואף אלימים המאיימים על כל המפעל?

צילום: מרים צחי

דפוסים אופייניים

הסוציולוג הישראלי הנודע שמואל נח אייזנשטדט ז"ל הצביע בעבודותיו הרבות על מאפייני הדפוס של התרבות היהודית המביא לידי ריבוי מאבקים אידיאולוגיים חריפים ובלתי נשלטים.

המאפיין הראשון, כמו ברוב הדתות העולמיות הגדולות, הוא מתח חריף בין העולם הארצי הנתון ובין העולם הטרנסצנדנטלי – הא-להי והאידיאלי. עולם כזה (המסומן על-ידי מושג ה"תורה") הוא עולם של צדק, אמת, קדושה וטוהר שלמים. כתוצאה מכך הדת היהודית והתרבות היהודית מונעים על-ידי הרצון לסגור את הפער בין המצוי ובין האידיאלי, ולהקים עולם אנושי המשקף ומגלם אידיאלים אלו.

מצב זה, של מתח בין העולם הארצי הנתון והעולם הטרנסצנדנטלי, שונה מאוד מהמצב בחברות אליליות. בחברות אלה, העולם שמעבר לעולם הארצי הנתון, עולם האלים, דומה מאוד לעולם הארצי. האלים גדולים, יפים וחזקים מבני האדם, אבל עקרונות חייהם מאוד דומים לאלו של בני אדם והם רוצים דברים דומים למה שבני אדם רוצים. לא כן א-להי ישראל: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי, נאום ה'" (ישעיהו נה ח). לכן, כתוצאה מהפער בין העולם הטרנסצנדנטי והעולם הנתון יש להבנות מחדש את העולם והחיים האנושיים.

ואולם, האחרות המוחלטת של העולם הטרנסצנדנטי מביאה לאמביוולנטיות ולחוסר שביעות רצון מכל הצעה קונקרטית וממוסדת לגישור על הפער בינו לבין העולם הנתון והארצי. כך, כל מיסוד של סדר חברתי ודתי שאמור לגשר על הפער מביא בעקבותיו הסתייגויות, דחייה, מחלוקת ועימות. כך לכל אורך ההיסטוריה היהודית: בבית ראשון היו אלו מחלוקות בין הכוהנים, הנביאים והמלכים; בבית שני – בין הצדוקים, הפרושים ובני הכיתות; בימי הביניים בין "רבניים" וקראים, ובין תנועות משיחיות שונות (כגון השבתאות) ובעלי הלכה, פילוסופיה, קבלה וכו'.

המאפיין השני נעוץ בכך שביהדות סידור החברה והמדינה מהווה דרך מרכזית לסגירת הפער ולבניית עולם המשקף את האידיאלים הא-להיים. הדרך היא בניין קהילה ויחסים בין אדם לחברו, ולא מדיטציה יחידנית כמו בדתות המזרח: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א כז). דהיינו, המיקוד של האנרגיה הרוחנית בעם ישראל מכוון לזירה החברתית-פוליטית. מגמה זו באה לידי ביטוי היום במגמות של "צדק חברתי" ו"תיקון עולם", לצד כיבוש ויישוב של ארץ ישראל השלמה.

שתי המגמות האלה אחראיות לאחד החידושים המרכזיים שהציע עם ישראל לתרבות האנושית – האחריות של השלטון כלפי חוק מוסרי ודתי עליון. במסופוטמיה ובמצרים, המלך או פרעה הוא "חצי אל" או "בן אל". כחלק מעולם האלים והקוסמוס לא יעלה על הדעת שניתן להתייחס אליו כאחראי כלפי אמת מידה מוסרית או דתית. לא כן בעם ישראל. המלך הוא רק בשר ודם והוא אחראי לפני ה' ותורתו. תפיסה זו באה לידי ביטוי חריף במקרא במשל כבשת הרש של נתן הנביא וביחסי אליהו ואחאב בסיפור כרם נבות.

התפיסה של אחריות השלטון כלפי חוק עליון נכנסה לתיאוריה הפוליטית של המערב וקיבלה ביטוי במשפטים של צ'רלס הראשון ב-1649 במהפכה האנגלית ובמשפטו של לואי ה-16 במהפכה הצרפתית. במקרים אלה המלכים כופפו בפני החוק, הועמדו לדין וגם הוצאו להורג בגין פשעים מוסריים ופוליטיים.

היהדות עניין מורכב

מאפיין שלישי – מגמה שהייתה קיימת כבר בימי המקרא אבל התחזקה מאוד בימי בית שני – הוא זה של "גישה שוויונית לקודש". אחד העקרונות החזקים ביותר של הפרושים ואחר כך של חז"ל הוא שהתורה לא שייכת לקבוצת ייחוס כמו הכוהנים אלא לכל עם ישראל (לפחות הגברים) – "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח). וכפי שמובא ברמב"ם, פרק א' הלכה' א' מהלכות תלמוד תורה:

בשלושה כתרים נכתרו ישראל – כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות: כתר כהונה – זכה בו אהרון… כתר מלכות – זכה בו דוד… כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר  "מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד): כל מי שירצה, יבוא וייטול.

 ברגע שנקבע שהתורה שייכת באופן עקרוני לכל עם ישראל, קשה מאוד להשתלט על לימוד התורה ופרשנותה אף על פי שהיו ניסיונות לכך. ואכן, גם בימי בית שני וגם במשך הדורות קם מגוון אדיר של קבוצות שהתעסקו בלימוד התורה ובפרשנותה – למדניות ועממיות, נבואיות ורציונליות, מיסטיות ודרשניות, אורתודוקסיות וכאלה שנחשבו להטרודוקסיות. ככל שיש יותר משתתפים בלימוד ובגישה לתורה יש יותר דעות ויותר גישות ואי אפשר "לסגור את הדברים בפנים".

המאפיין הרביעי קשור בכך שהיהדות היא דבר מורכב. להיות יהודי פירושו להיות חלק ממשפחה/קבוצה אתנית, להיות חלק ממדינה או ממלכה וטריטוריה וגם להיות שייך לדת מסוימת. כתוצאה מכך, קיימת אי בהירות (אז וגם היום) בהגדרת עם ישראל והשייכים אליו (כת מדבר יהודה, למשל, טענה שרק בניה הם בני ברית, ובדומה, חרדים קיצונים טוענים שרק בני "העדה החרדית" הם עם ישראל האמיתי). על כך נוסף הוויכוח בשאלה מהו הממד החשוב בהגדרה זו – הטריטוריאלי-מדיני או האתני-לאומי-דתי, וכיוצא בזה.

מאפיין חמישי הוא המתח בין אוריינטציה פרטיקולריסטית ובין אוריינטציה אוניברסליסטית ביהדות. עם ישראל הוא גם "עם לבדד ישכון" וגם "אור לגויים". הוא גם "עם סגולה", אבל יש מקום ל"יראי ה'", לסריסים, לגרי תושב ולגרי צדק. יש איסור על חכמה יוונית אך יחד עם זאת גדולי הראשונים חייבו זאת והם מצטטים מאריסטו ואפלטון.

כללי המשחק

האפקט המצטבר של כל הגורמים האלה הוא מרשם כמעט בטוח לחוסר הסכמה, לוויכוחים ולמאבקים אלימים על אודות הדברים הבסיסיים ביותר בקיומנו.

על בסיס החורבן הפיקו חז"ל לקחים ונקטו צעדים על מנת למנוע את הקונפליקט הבלתי נשלט. הצעד המרכזי הוא הקביעה שיש כללי משחק. הם נקטו צעדים משמעותיים נגד מי שלא פועל על פיהם. כללי משחק אלו ידועים ומפורסמים בעולם ההלכה. למשל: "לעולם הלכה כדברי בית הלל [וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה]", ירושלמי ברכות ג ע"ב; "יחיד ורבים- הלכה כרבים"; וגם: "לא בשמים היא…", בבלי בבא מציעא נ"ט ע"ב.

הכלל האחרון מכוון נגד "נביאים" ו"משיחים" שטוענים לסמכות דתית מוחלטת. בסוף ימי בית שני ובמרד הגדול נגד הרומאים רבו "נביאים" ו"משיחים" אלו וזו אחת הסיבות לקונפליקט התוך יהודי הבלתי נשלט, מכיוון שכל "נביא" וכל "משיח" טען שהוא מדבר ישירות מפי הא-ל ואין הוא יכול להתפשר או לוותר על עמדותיו.

חז"ל קבעו את ההלכה לפי הכללים האלו. חכמים שלא קיבלו את "כללי המשחק" והחזיקו בדעתם, כמו עקביא בן מהללאל שלא קיבל את דעת הרוב ור' אליעזר בן הורקנוס שסבר שיש לו גילוי מן השמים (בת קול), נודו. גם קבוצות שהמשיכו להאמין בנבואה ובהתגלות, כגון היהודים-הנוצרים, הוצאו מהיהדות. נוצרים אלו גם ערערו על יהדותם של יהודים אחרים שלא קיבלו את התגלותו של ישו הנוצרי וטענו שהם "ישראל האמיתי".

גם היום ישנן קבוצות בישראל, מכל המחנות, שנציגיהן מאמינים שיש בידיהם סמכות דתית או שברשותם האמת המוחלטת ומשום כך הם אינם יכולים לקבל החלטות חוקיות של הרשויות שנבחרו או נתמנו כחוק ועל בסיס דמוקרטי (הרוב). חלקן אף טוענות לסוג של אינטואיציה נבואית ("נבואה תתאה") שנותנת בידם את רצון ה' ואת רצון עם ישראל האמיתי.

אנו מאמינים שיצאנו לגלות על מנת שנלמד את הלקחים מהפעם האחרונה, הכושלת, שבה ניסינו להעמיד מדינה יהודית עצמאית. חז"ל הראו לנו את הדרך ליצור חברה תוססת ופלורליסטית, אבל גם חברה שהקונפליקט בה הוא מוגבל ולא גולש לאלימות בלתי נשלטת. דומני שברמה האזרחית-לאומית זה הלקח שעם ישראל צריך לקחת מימי בין המצרים שאנחנו בעיצומם.

ד"ר שלמה פישר מלמד בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. טור מאלף. תודה!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: