שירת העשבים / יונתן ברג

בגן הבוטני בירושלים מצהרי היום ועד לשעות הלילה היה נדמה כי העולם כבר מתוקן. הבריות פסעו בנחת, שעה שירושלים לאִטה התפרקה מן האור והחום לטובת צינה וחשכה. מפיקי פסטיבל 'מטר על מטר' לשירה, קבוצת "כתובת", פיזרו בחכמה את האירועים הן במיקום – לצד האגם או בצל עצי פרי שם ישבו משוררים וחוקרים, שוחחו והקריאו שירים, והן בנושאים ובצורת ההגשה – צבר משוררים קוראים, שיחות אישיות בין משוררים ומושבים סביב נושא.

הגיוון והקולות השונים הפכו את שעות הפסטיבל לערניות ומלאות חיוניות. תחילה שוחחו החוקר אריאל הירשפלד והמשורר והמתרגם רפי וייכרט על שירתה של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה, זוכת פרס נובל, וכנראה המשוררת הנמכרת ביותר בישראל בעשור האחרון.

דו השיח בין השניים עמד על המכנה המשותף האפשרי היחיד בדיבור על שירה – אהבה ותחושת הכרת תודה לכותב. הירשפלד דיבר על שירתה במונחי פוסט-מודרניזם; כלומר, צורה אינטימית ובהירה, אם כי מבודדת, דווקא מול הרעש הקשה של המידע והקצב, כמקום מכונס וקטן, אך דווקא ככזה הוא מצליח לעמוד מול שרירותיות ואלימות ומאפשר פשר במציאות המתנגדת לכך. וייכרט דיבר על השימוש של שימבורסקה בחומרי מציאות אוניברסליים, כך שהשירים עוברים ממקום למקום, משפה לשפה, מאדם לאדם, בטבעיות. הנה למשל השיר "מעשה שהחל" , בתרגומו של וייכרט, המסתיים בשורות אנושיות ובהירות כל כך: "הלוואי שהלידה תהיה קלה/ ושיהיה לנו בריא, הילד/ שיהיה מאושר לפעמים/ וידלג מעל לתהומות/ שיהיה ללבו כושר לשרוד/ שיהיה שכלו ער, שירחיק ראות / אך לא עד כדי ראיית העתיד/ מתת זו/ חסכו ממנו, חסדי השמים".

במושב שני שוחחו חיים גורי, בני שבילי ואשר רייך על אפוקליפסה ושירי חורבן. השיחה, מדרך הטבע והנושא, עברה גם דרך הקיום הישראלי הרעוע, ודרך תחושת הדריכות והחרדה המלווה את הארץ. כל אחד מן המשוררים משך לאזור אחר, שבו הוא מצוי יותר וממנו הוא שואב את עולם הדימויים שלו. שבילי הביא תיאור של האפוקליפסה בחזון יוחנן, רייך דיבר על תפר המאות שהוליד את האקספרסיוניזם ובתוכו תגובת החרדה והחשש מן המפנה והזמן החדש, וגורי שוחח, כהרגלו, על התחושות מול תהליכי העומק בישראל: הקיטוב הדתי-חילוני ומגפת האלימות.

בדבריו ציטט גורי, כתגובה לדבריו של רייך, משירו "הרהורים על גאורג גרוס", צייר גרמני דאדאיסט אשר בציוריו תיאר באופן בוטה וחשוף את ניוון התקופה – ימי רפובליקת ויימאר על השחיתות שבה ואחר מכן עליית הנאציזם. שורות אלו של גורי נכונות לכל זמן, ומעמידות הן את התחושות מול תקופות ההרס והמדמנה בהיסטוריה האנושית, אך גם את יכולת השירה לשקף את בוא המגפה וממילא גם את קץ המגפה ושנות השלום: "זמן כועס ידע שאין מרפא לזיכרונות/ שאין סיכוי למקווים/ הכיעור תפס בחוש שישי את סימני המגפה הקרבה לבוא/ על הארמונות, על הביבים/ מלווה בריח מתקתק של ריקבון/ השירה הלכה רחוק, להשתנות/ בשובה, לא הכירו את פניה/ ראו שהיא יודעת משהו שלא נודע לקודמתה".

לאחר מכן התכנס הקהל לצד האגם לשמוע משוררות קוראות זו אחר זו: אגי משעול, ענת זכריה, שירה סתיו וחמוטל בר יוסף. כאן המקום להזכיר את החובה הראשונה במעלה של המשורר לצרף להקראת השיר מתח רגשי ונפשי ולדאוג להחיות את המילים. לשם כך, נדמה, צריך המשורר להיות מצויד בצמד תכונות – תחושת דחיפות ומידה מסוימת של התמסרות. מוטב לכל משורר צעיר לבחון את הקראותיו של המשורר הרוסי יוסף ברודסקי, המצויות ברשת, כדי ללמוד את אותו מתח המצוי בין רעד קול הקרוב לבכי לתקיפות של נוכחות כריזמטית.

דבר נוסף החשוב להקראות שירה הוא הענקת כמה מילים סביב השירים, ההקשר, צורת  הלידה שלהם, הרגע הביוגרפי שהם מתווכים או הגרעין הרעיוני. ללא הנוף העומד מאחורי השירים – הופכת ההקראה למפגן אינטנסיבי ומכביד. ללא ההקשר והתקשורת עם הקהל מדובר פעמים רבות בעולם סגור והרמטי שבו המשורר חוגג רגע אישי מאוד, מפתיע אולי, בשפה ובצירופים, אך מנוטרל ממגע החוצה, מאותה הושטת יד אל המאזין, וכך פעמים רבות הוא עלול לאבד את המאזין שממילא מצוי בקושי רב לקלוט את השיר באופי הפתוח והרועש לעתים של הקראה פומבית.

באירוע האחרון התכנסו כמה משוררים הפעילים במסגרת "מאבק המשוררים". התאגדות זו מבקשת לדון ולעורר סוגיות שונות בעולם השירה. כל משורר עלה במושב זה ונגע בסוגיה אחרת שמבקשת החבורה לקדם – פרס ספיר לשירה לצד הפרס לפרוזה שעליו דיבר מתי שמואלוף, דחיקת השירה ממדפי חנויות הספרים אל אחורי החנות ואחר כך מן החנות כולה, על כך דיבר דניאל באומגרטן (שאף סיפר כי המאבק הנפיק "תו פואטי" לחנויות ספרים אשר מקדמות ומאפשרות מקום ראוי לשירה). על חוק השירה המצוי בתהליכי ניסוח דיבר רענן בן טובים ועל הצורך בחינוך ובהחדרת השירה לבתי ספר דיבר רון דהן. כל אלו קראו כמובן גם משירתם.

אסיים בשורות מספרו המצוין של דהן, "נעורים", המכיל בתוכו עדות להרס ולחורבן המצויים במלחמה: "הכפר מרכבה שרוף ומפוצץ כמו בסרט מלחמה/ וכמו בסרט מלחמה/ יש את ההוא שסוחב ג'ריקן כבד על גבו/ וההוא עם הסיגריה בין השיניים/ וההוא שקוראים לו ניר/ וההוא שהולך למות ולא יודע על כך אז הוא מרשה לעצמו/ להיזכר איך פעם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: