הקבר הוא בית / טוביה סינגר

יומן שנמצא באושוויץ מציע מבט אחר על המציאות, שבו ניגודים מוחלטים בהוויה הנורמלית – כחיים ומוות – מיטשטשים ומתאחדים. זיכרון-שואה אחר מהמקובל

בלב הגיהינום

יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושויץ

זלמן גרדובסקי

תרגום ואחרית דבר: אביחי צור

ידיעות ספרים, 2012, 367 עמ' 

חלפו מים רבים בנהר מאז שכינה ק. צטניק את אושוויץ 'פלנטה אחרת'. דומה שהעוסקים בחקר השואה ובזיכרונה בארץ ובעולם מאוחדים בהתנגדותם לביטוי זה, ואף ק. צטניק עצמו חזר בו. ההתנגדות לביטויו של ק. צטניק באה על רקע החשש מהסרת האחריות מהאדם, כביכול לא היו הנאצים בני תרבות ואנשים רגילים.

מכיוון שאושוויץ איננה 'כוכב האפר', הרי שייתכנו בה חיים. ואכן, אחת המגמות הבולטות של זיכרון השואה בעשור האחרון היא שימת דגש מיוחד על החיים 'בצל המוות' של אסירי המחנות. הסיבות לכך רבות, ואמנה שתיים מהן: חלוקת כבוד אחרון לקרבנות וזכירתם כבני אדם בעלי זהות פרטית ולא כערמת גופות קפואה וחסרת שם; וכן מציאת נחמה בכך שהנאצים יכלו לגוף אך לא יכלו, כביכול, לנפש.

דא עקא, הקונספט של "חיים בצל המוות" לוקה בחסר. לרוב אין התייחסות לכך שמושגי החיים והמוות עברו שינוי משמעותי במחנות הריכוז, כפי שעולה מיומנים שנכתבו בימי השואה ולעתים אף בזיכרונות מאוחרים. הרצון האנושי, אולי ההכרחי, למצוא נחמה, חוטא לעתים קרובות בפזיזות וב"קיצור דרך" המוציאים שכרו בהפסדו. חוסר היכולת, או הרצון, להכיר בכוחו ההרסני של משטר טוטליטרי בכלל ומשטר המחנות בפרט על נפש הנתין או האסיר מונע מיניה וביה את יכולת התגובה וההגנה.

דווקא הנסיון להבין עיוור את עיני הקרבנות. צריף הניסויים של מנגלה באושוויץ.

מחנה הריכוז היפה הזה

תיאור אחר מהמקובל של מחנה הריכוז נמצא ביומן "בלב הגיהינום" של זלמן גרדובסקי, ממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו. בניסיון להבין תיאור זה מתמקדת אחרית הדבר של אביחי צור, שאף תרגם וערך את היומן. לא רבים הם היומנים מתקופת השואה היוצאים לאור במהדורה מוערת ובתוספת פרשנות הגותית רגישה וחדה כפי שזכה יומן זה, שיצא לאור השנה. היומן נכתב על-ידי גרדובסקי בעת עבודתו בתאי הגזים ובמשרפות ורובו נמצא לאחר השואה טמון באזור הקרמטוריום באושוויץ על-ידי סבו של צור, יליד העיירה אושוויינצ'ים הסמוכה.

"בלב הגיהינום" היא הכותרת שנתן גרדובסקי לאחד החלקים מעוררי החלחלה בספר, שבו תיאר באופן פלסטי את שריפת הגופות. במקומות רבים הוא מכנה את צריף המגורים במחנה 'קבר'. אולם למרבה ההפתעה, בד בבד מתאר גרדובסקי את התא או הדרגש בתוך צריף המגורים כך: "התא האינטימי ביותר, האהוב ביותר, הפינה שעוד נשארה לך בחתיכונת האדמה הארורה ביותר, האומללה ביותר בעולם. התא, ידידך הקרוב ביותר, המסור ביותר, היחיד, אחיך הרגיש ביותר שרק נשאר לך בחייך הטרגיים. התא, שכעת מגלם בעצמו את ביתך, את משפחתך […] את כל שמחתך ועינוגך, שעוד נשארו לך בעולם הגיהינום שלך. התא, שהוא כמו לב רגיש, שכיחיד ביותר נשאר בעולם, בעולם של אכזריות, רצח וברבריזם, בעולם של רגשות אנושיים שהוקהו" (עמ' 207).

את הסתירה בין תיאור המחנה כקבר לתיאורו כבית אפשר היה לכאורה לפתור בפשטות: התא היה בית ומקום הימלטות מהצריף (הקבר) ומהמשרפות (הגיהינום). אולם דברים נוספים שכותב גרדובסקי אינם מניחים לנו לפתור זאת כך: "אני מרגיש טוב יותר בחשכה, במלכות ליל המוות העגום. הוא, הלילה, הוא ההרמוניה לרגשות לבבי ולייסורי נשמתי. הלילה החשוך, זהו ידידי; הבכי והצעקה, אלו הם שירתי; אש הקרבנות, זוהי אורי; אווירת המוות, זוהי ניחוחי; הגיהינום, זהו ביתי" (עמ' 111).

את טשטוש הניגודים שבין בית וקבר, חיים ומוות, ניתן למצוא גם בספר "ללא גורל" של אימרה קרטס, הסופר היהודי-הונגרי חתן פרס נובל. באחד משיאי הספר, העוסק בקורותיו כנער בתקופת השואה, מתאר קרטס את מחנה הריכוז שבו שהה כעיירה פסטורלית ומנומנמת: "הסמטאות המרוצפות של המחנה מלאות תנועה, פעילות לאה של מקח וממכר […] פה ושם התערבב עשן חשוד באדי הקיטור הידידותיים […] מרחוק, באוויר ספוג ריח חמוץ, הכרתי, בלי צל של ספק את ניחוח מרק הסלק. זה היה חבל, כי המראה הזה, הניחוח הזה, עוררו בחזה הרדום שלי תחושה שהגל העולה וגואה שלה היה יכול לסחוט אפילו מהעיניים שלי שכבר יבשו כמה טיפות חמימות […] לא יכולתי שלא לגלות בתוכי איזו קריאה נלחשת, גנובה, מין השתוקקות […] הייתי רוצה עוד לחיות קצת במחנה הריכוז היפה הזה" (עמ' 140). כך, בעוד ביטוי רגשי של האסירים כלפי עצמם וחבריהם מתואר כמציאות "מביכה", "לא מקובלת" ו"לא הגונה" (עמ' 137, 158), הרי ש"מחנה הריכוז היפה" מעורר בו השתוקקות עד לכדי דמעות.

פרדוקסים בעולם המוות

טשטוש הניגוד בין קבר לבית עד לכדי ביטולו הוא אחד משרשרת ארוכה של פרדוקסים המתממשים במציאות המחנה. באלו ובעמדה הנפשית הפרדוקסלית הנדרשת מהקורא עסק צור בהרחבה באחרית-הדבר שלו, ובדרך שהתווה אני פוסע. כך לדוגמה, עוסק צור בפרדוקס של אובדן צלם-האדם ושימורו בעת ובעונה אחת, שנגרם על-ידי העירום הכפוי של הנשים בדרכן לתאי הגזים (עמ' 296-305); או בכתיבתו מלאת הפאתוס של גרדובסקי המסגירה את התפרקותו וקהות החושים שלו, אך מעידה בעצם מעשה הכתיבה על שארית 'אני' הזועק נגד פירוקו (עמ' 307-310).

עיקר כוחו של צור לטעמי הוא ביכולתו ליצוק מושגים קבליים-חסידיים לתוך השיח האקדמי, שמעמידים על ראשם ויכוחים ישנים שדומה שכבר הכול נאמר בהם. כך, מושג "קבלת הדין", שמפתח צור בעקבות הרב שג"ר, משמש אותו לבתק את הדיכוטומיה המלאכותית בין תגובה פסיבית, ייאוש וחוסר אונים לבין תגובה אקטיבית של תקווה, מרד או 'עמידה רוחנית'. על פי צור, דווקא ייאוש גמור וקבלת הדין מבטאים הפנמה של הסיטואציה ויכולים להניע לפעילות, ואילו תקווה מבטאת לפעמים הכחשת מציאות ועלולה להביא לקריסה מוחלטת (עמ' 350-354).

פרדוקס נוסף שעליו עומד צור הוא העובדה שעצם הניסיון של הקרבנות להבין את המציאות הוא שהביא עליהם את העיוורון. דבר זה נבע מהעובדה שהם היו נתונים בתוך תהליך מסודר ומאורגן של מוות. מכיוון שאדם מחפש משמעות ומתוך כך נענה לסדר ולשיטה, הרי שבאושוויץ, שבה משמעות חייו של האדם היא מותו – מחפש אדם בבלי דעת את מותו (עמ' 336-347).

ברצוני להוסיף על דבריו ממד נוסף והוא ממד הסדר השרירותי או הסדר 'המקוטע' ששרר במחנה. גרדובסקי עסוק, באופן כמעט אובססיבי, בסוגיות של איחוד ופירוד משפחתי וחברתי לכל אורך הספר. בתחילה הוא טוען שהסיבה לחוסר ההתנגדות היהודית נבעה מ"האופיום המשפחתי" ומרגש האחריות של הבן להוריו (עמ' 52, 83). לאחר מכן, כאשר הוא מסביר מדוע אנשי הזונדרקומנדו, החזקים יחסית ונעדרי האשליות, לא מרדו כשעברו סלקציה הוא משתמש בטיעון הפוך לחלוטין: "אופיום ה'חלוקה' המשכר" גרם למי שלא נבחר בסלקציה לחשוש שמא יאבד את "חיי המוות שלו". (עמ' 198). ייתכן שההסבר לסתירה נעוץ בתחלופות המהירות של חיי המחנה, באיחוד ופירוד שרירותיים חוזרים ונשנים שהכניסו את האסירים להלם.

קידוש שהוא חילול השם

פרדוקס נוסף שבו עוסק צור בהרחבה הוא זה שבין אמונה וכפירה, שבו דווקא האמונה מביאה להתרסה. התרסה שהיא חלק אימננטי של האמונה עצמה: "הכפירה מקבלת את משמעותה רק מתוך אותו שדה סמנטי של אמונה" (עמ' 311). אני חולק על צור בתיאור זה של הכפירה. כפירה איננה התרסה או 'ברוגז דיאלוגי', אלא התפיסה שא-לוהים אינו רלוונטי לסוגיות של אתיקה מכל סוג. הפרדוקס, כפי שעולה מדברי היומן, אינו בין אמונה לכפירה אלא בין חילול השם לקידוש השם.

גרדובסקי תיאר "יהודים שפעם היו דתיים" שלא התפללו מכיוון ש"הם לא רוצים להיות מזויפים, מזויפים לפניו – וגם לפני עצמם" (עמ' 224-225). מנגד הוא ציין ש"רגילים היו יהודים דתיים להיות כוזבים למדכאיהם וישרים לא-לוהיהם […] לא פעם אחת הם 'נתפסו', הוא צעק כביכול, האוברשרפיהרר החייתי […] אך פנימית הוא היה מרוצה, שבלב הגיהינום, ליד אותן הארובות שמהן יצאו מאות אלפי חיים יהודיים, יכולים להימצא יהודים שיושבים, גביהם סמוכים אל הלבנים שהתלהטו מה'אש' של הקרבנות היהודים השרופים, של אבותיהם ואמותיהם השרופים, של נשותיהם וילדיהם השרופים – וכאן, במקום הזה הם מתפללים, אומרים 'תהילים' או לומדים". (עמ' 222). למרות זאת, גרדובסקי לפי אחת העדויות אמר בכל יום קדיש על אפר הנרצחים של אותו יום. מדברים אלה עולה שהתפילה באושוויץ הייתה זיוף בלתי נמנע וחילול השם, ובעת ובעונה אחת עקשנות כנה וקידוש השם.

צור מציין שהפנייה של גרדובסקי לאור הלבנה וההתרסה כלפיה (עמ' 110-117) כוונה בלשון עקיפה כלפי א-לוהים (עמ' 310-311). אולם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" וסלידתו של גרדובסקי לא הייתה רק ביטוי נקי של התרסה אמונית, אלא גם ביטוי לשלטון החושך. "מאיתנו מציצה החוצה החשכה הזוועתית, האיומה", כתב גרדובסקי, על כן "כשאני יוצא מקברי על-פני האדמה השטנית המקוללת ורואה שהלבנה גירשה בחוצפה חתיכה מעולמי החשוך, שבו עמוק כל כך כבר שקעתי ואיתו כבר כל-כך התהוויתי – רץ אני בחזרה […] אל תוך קברי החשוך" (עמ' 71). ילדים פוחדים בחושך, על פי פרויד, מכיוון שאין הם רואים את האדם האהוב. באופן פרדוקסלי, החושך שבו שרוי גרדובסקי היה כה עמוק שאף את החושך הוא לא יכול היה 'לראות', היינו את חסרון אהוביו. לפיכך, הוא ייחל "לחטוף קרן של השמש המאירה של פעם ואיתה להשתפל ולרדת לתהום החשוכה כדי לראות את הזוועתיות, את נוראות האסון חסר-הגבול שבו אנו שוקעים" (עמ' 228).

אושוויץ לא הייתה לפי גרדובסקי מקום שבו התאפשרו 'חיים בצל המוות', אלא "המוות עם החיים, הם הלכו שלובי זרוע" (עמ' 206). החפצים במבט אחר מזה שמציע הזיכרון המרכזי של השואה, טוב יעשו אם יקראו את יומנו של גרדובסקי, החושף את אי-הרלוונטיות של הניגודים המקובלים במציאותנו היומיומית –  בין מוות לחיים, בין בית לקבר, בין גופה לגוף, בין איחוד לפירוד, בין אור לחושך, בין חילול השם לקידושו – ל"פלנטה האחרת" אושוויץ. אין זו אלא אירוניה או תעתוע הגורל שאף מוצא היומן העיד כך: "כאשר במרס 1945, אחרי שהייה של ארבע שנים במחנות ריכוז, חזרתי 'הביתה' לעיר הולדתי אושפיצין – אושווינצ'ים […] מצאתי את עצמי עומד על קבר של מיליונים" (עמ' 30).

טוביה סינגר כותב תזה באוניברסיטה העברית על השימוש האידאולוגי באגדת היהודי הנודד במפנה המאות ה-19 וה-20 בגרמניה ובאוסטריה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: