תבוא עליו ברכה? / אלישיב קנוהל

תמיד יהיה מתח בין המושכים להקל ובין המושכים להחמיר, ולא תמיד ההחמרה היא המשובחת מנקודת המבט של המבקשים לחזק את התורה. מהו דין ומהי חומרה, ומתי נכון להקל

מספרים על אברך צעיר שהגיע להיבחן אצל הרב עובדיה יוסף שליט"א לקראת הסמכתו לרבנות. שאלו הרב שאלה בהלכה, והאברך החל לענות תשובה מפורטת וממצה. ראשית הוא סקר את הסוגיות בתלמוד הרלוונטיות לשאלה, אחר כך הביא את שיטות הראשונים השונות בעניין, ומכאן עבר לשולחן ערוך ולרמ"א, ואף סקר את התשובות החשובות שמתייחסות לסוגיה המדוברת. לאחר שסיים שאלו הרב עובדיה: "ומה כבודו אומר?"

בא האברך במבוכה ואמר לרב: "כיצד אוכל להכריע בסוגיה שבה נחלקו גדולי רבותינו שבכל הדורות?…"

זהו הפער הטבעי בין התיאוריה לעולם המעשה, ובין ראשי הישיבות לרבנים הפוסקים המשיבים לשואלים. השאלות עולות מהיחיד והציבור, הן מן המבקשים להדר ולהחמיר והן מן השואלים חופש והרפיה, המקפידים לשמור על קיום מינימלי של ההלכה או הנאלצים לעשות כן בשל קשיים שונים. בין כל אלה צריך לנווט הרב הפוסק ולהנחות כל שואלת ושואל בעזרת ההנחיה המתאימה להם.

תרבות החומר והרוח משתנית מדור לדור, וכמובן עקרונות הפסיקה חייבים להתחשב בהתפתחויות אלו. על הפוסק לדמות עניין לעניין ולהכריע בשאלה העומדת לפניו על פי העקרונות העתיקים שנקבעו לעתים לפני מאות רבות של שנים או יותר מכך. הוא נזקק לשמר את הקשר האמיץ אל המסורת רבת הדורות של ההלכה, אך מאידך הוא צריך להכריע בשאלות חדשות שלא נידונו בדורות הקודמים, מתחומי הטכנולוגיה והרפואה ועד לשאלות הנוגעות לתמורות חברתיות.

בדברים שלהלן אנסה להתייחס לאחת הדילמות שהוזכרו לעיל – מתי להחמיר ומתי להקל, לציבור וליחיד?

מהו דין ומהי חומרה

 כיצד נגדיר כל הלכה שאנו נפגשים בה? מתי נגדיר אותה כדין ומתי כחומרה? מתי הדבר נחשב כהלכה פסוקה שכולנו מחויבים לה ומתי הדבר נחשב לחומרה שהרוצה להקל ויש לו על מי לסמוך יכול להקל?

קשה מאוד להעביר קו ברור בין דין לחומרה בענייני הלכה. כבר כתב הרמב"ן (בהקדמה ל"מלחמות ה'") שענייני הלכה אינם דומים למתמטיקה שבה הדברים ברורים והחלטיים. במצבי מחלוקת קיימים גוני ביניים רבים – גם בדעות הפוסקים וגם בדרכי הפסיקה במצבים המשתנים, כגון מקום הפסד, מקום צער וכדומה. הפסיקה בערב שבת, כדי שלא תיפסד סעודת השבת, תהיה שונה מאשר הפסיקה לכתחילה. גם המקִלים בהלכה מסוימת מסייגים לא פעם את פסיקתם ומורים שעדיף להחמיר או שמורים לנהוג כמותם רק בדיעבד ולא לכתחילה וכדומה.

לחלק מהציבור יש רב שהם הולכים לפי פסיקתו. במקרה זה התלמיד סומך על רבו גם כשרבו בדעת המיעוט, וזוהי לגביו שורת הדין. אצל תלמיד זה, כל הקפדה מעבר לפסיקה של רבו תיחשב כחומרה. לעומתם, רבים משומרי התורה והמצוות אינם כפופים לרב מסוים. להם אני מציע את קו החלוקה הבא: בדינים שאיסורם או חיובם מדרבנן והפוסקים נחלקו ביישום האיסור, שורת הדין תהיה להקל ברגע שיש שני פוסקים או יותר מהפוסקים המקובלים בדור שמקִלים בעניין, אפילו הם אינם רוב. החמרה באותו הדין כפוסקים האחרים תיחשב לחומרה (לדוגמה: אם הרב עובדיה יוסף שליט"א, או הרב פיינשטיין, הרב שלמה זלמן אוירבך או הרב ולדינברג זצ"ל מתירים הלכה מסוימת שחיובה הוא מדרבנן, אפילו הם המיעוט לעומת פוסקים חשובים אחרים, ניתן לסמוך עליהם אפילו לכתחילה, וזוהי שורת הדין. ועיינו במבוא לשבת הארץ לראי"ה קוק, סוף פרק י).

אימתי מחמירין

בדברים הבאים אנסה להביא כמה ציטוטים שיש בהם התייחסות לשאלה זו. כיוון שמאמר זה עניינו להציב את דרך האמצע כדרך המועדפת לציבור הרחב, המקורות שאביא יהיו בכיוון זה, ולא אביא את דברי החולקים. אכן, מאז ומקדם היו גדולים שסברו שיש להנהיג את הציבור על פי הקו המחמיר, ואין חדש תחת השמש…

ברמה העקרונית-אישית עוסק בסוגיה זו בהרחבה הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים', בפרקים יג-טו העוסקים במידת הפרישות. שואל ועונה הרמח"ל כדלהלן:

…ואם תאמר מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פט): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת וכבר עשוהו ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם?… התשובה היא כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז"ל, הוא מה שנאמר (תורת כהנים): "קדושים תהיו", פרושים תהיו…

ואם תשאל ותאמר, אם כן, אפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים.

אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כולה שווה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי סגולה יימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה…

והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם…

עלינו לזכור מהי דרך הצדיקים שעליה מדבר רמח"ל – זוהי הדרך המפורטת בפרקים הקודמים בספרו 'מסילת ישרים'. זהו האדם השומר על מידת הזהירות, הזריזות והנקיות. כל מי שיקרא בפרקים המתייחסים למידות אלו יוכל להיווכח עד כמה רבים מאיתנו עדיין צריכים להשתלם בהן. רק לכשנשלים משימה זו נהיה רשאים לפנות ולחפש חומרות שאינן מחויבות על פי דין, ונוכל לאחוז במידת הפרישות.

האם לאותם החסידים והפרושים הראויים לכך נכון להחמיר בכל מצב? על כך כותב הרמח"ל בסוף פרק כ: "נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות (התוצאות) הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלווים להם, לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה, יפרוש ולא יעשה… ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

אחת הסכנות האורבות לאדם המבקש לאחוז במידת הפרישות ולהחמיר על עצמו מעבר למחויב על פי דין היא שבשלב מסוים הוא עלול לסבור שדרכו היא דרך הישר והיא התורה שעליה נצטווינו, ומי שלא נוהג כמותו נוהג שלא כשורה. בשלב הזה הוא עלול לפסול את ההולכים על פי שורת הדין, ועל פי דין התורה המסור לכול.

מפורסמים דבריו של הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, שלפיהם הצדיקים של ימי בית שני הביאו את החורבן על ידי שראו במי שלא נוהג כמותם ביראת ה' 'צדוקי ואפיקורוס', ובאו על ידי זה עד שפיכות דמים והרס החברה. וכדברי הנצי"ב, הקב"ה 'אינו סובל צדיקים כאלה'.

זהירות מדודה

ברוח דומה כותב בעניין זה אחד מתלמידי הגר"א (ר' פינחס מפולצוק, בספר 'ראש הגבעה'):

…ומה מאד היזהר בני מן היוהרה. כי היא המאבדת את דת התורה ואת דת הישראלי בכללו. ואמרו חז"ל 'לא כל הרוצה ליטול את ה' ייטול'… עתה הגד נא לי בני, מה קול הרעש הזה, וכי מה אכפת לי אם רוצה האדם להחמיר על עצמו ולעשות איזה מעשה טוב, למי יזיק או יפסיד בזה, הלא אינו עושה מעשה רע?

אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת: כי הוא מחבל את כל העולם כולו במעשיו הטובים. אמרו חז"ל (בבלי סוטה מז, ב): "…רבו היהירים, ונתמעטו התלמידים"… ועל ידי היוהרה מעוור את עיניו… ולכן בני ראה שלא תעשה הטפל לעיקר בעבודת השם…

היזהר בני בריבוי והפלגה בלי הדרגה במידת החסידות. וכתב הרב בספר חובות הלבבות כי תוספת השמן שבנר היא הסיבה לכבות אורו. ועוד כתב שאם אין עיקר אין תוספת, והבן זה….

כמה נכונה אזהרתו להיזהר בריבוי והפלגה בלי הדרגה במידת החסידות. כמה חשובה ואמיתית אזהרתו של בעל חובות הלבבות כי תוספת השמן שבנר היא הסיבה לכבות אורו. אחד הדברים המסוכנים במהלך התפתחותו הרוחנית של האדם הוא ניסיונו 'לקפוץ מדרגות' וליטול את שאינו ראוי לו. הוא עלול ליפול בכל אותן מהמורות שעמד עליהן בעל ספר 'ראש הגבעה', ובראשן שיבוא לפסול את שאינם נוהגים כמותו, ויבוא לידי יהירות ועוד מידות רעות, ונמצא שכרו בהפסדו. הרצון להוסיף שמן לנר אהבת ה' עלול חס וחלילה לכבות את הנר, ולהפיל את מבקש ה' במהמורות שהן ככיבוי הנר…

בעל 'ראש הגבעה' מוסיף על דברי הנצי"ב היבט נוסף בצורך להיזהר בנטילת חומרות. הנצי"ב הציב את הבעיה ביחס המעשי המזלזל והפוסל של המחמיר כלפי אלה שאינם נוהגים כמותו, ואילו רבי פינחס הכהן מעלה את החשש שהנהגת החומרות תביא את המחמיר לידי יהירות פנימית שעלולה לחבל בהתפתחותו הרוחנית.

ניתן להוציא מהדברים שהובאו לעיל כמה כללי יסוד שעשויים לכוון אותנו בעיצוב דרך עבודת ה' שלנו:

א. אין זה נכון שאדם יחפש לעצמו חומרות בעוד שעדיין לא הרגיל עצמו בקיום שורת הדין. המאמץ הרוחני שלנו צריך להיות מופנה קודם לכול לחיזוק שמירת המצוות על פי שורת הדין, ורק אחר כך לחיפוש חומרות והידורים אשר תואמים את מדרגתנו באותה השעה.

ב. מי שחש שבדין מסוים הוא חפץ וגם ראוי ליטול על עצמו חומרות לפנים משורת הדין, חייב לשקול את ההשלכות הנובעות מכך לגבי עצמו, לגבי הסובבים אותו ולגבי כלל הציבור.

ג. המחמיר, נכון שיעשה זאת בצנעה, בלא להבליט את הדבר.

ד. אל לו למחמיר לחוש גאווה בכך, ובוודאי שלא יפסול את הנוהגים אחרת. להפך, ההולכים על פי שורת הדין הם העושים את רצון ה' הגלוי לנו. לכן יהיה היחס אליהם יחס של כבוד ואהבה ולא חס וחלילה גאווה וזלזול.

ה. המבקש להחמיר צריך להישמר שמא תיראה חומרתו כזלזול ברבותיו הנוהגים על פי מידת הדין, ונמצא בזה מבזה את רבותיו.

כללים אלו צריכים לעמוד לנגד עיניו של הפוסק בשעה ששואלים אותו שאלות הלכה פרטיות. עליו להבין מיהו השואל ומה הוא מבקש, ובהתאם לכך יֵדע כיצד להנחות אותו כדי שלא ייכשל בדברים שנזכרו לעיל.

החומרה בהנהגת הציבור

כאן נוסיף הערה על החשיבות שבזהירות בהטלת חומרות על הציבור הכללי.

משקלה של שאלה זו רב פי כמה מהשאלה הקודמת, שהרי אנו עוסקים במדיניות הפסיקה לרבים. ודאי הוא שהאחריות המוטלת על הרב הפוסק לרבים היא עצומה, ועליו לשקול שיקולים נוספים, כגון שלא לגרום להפסד ממון של יחידים או של הרבים, או האם הוספת חומרה תבריח את הציבור מלקיים אפילו את שורת הדין.

כידוע, יש ציבור לא מבוטל שמעוניין בקיום ההלכה והוא מחויב לה, אך אין לו שום עניין בתוספת חומרות שאינן מעיקר הדין. כשמתחילים להתפרסם פרסומים שבהם מתגלה שחלק מהגזירות אין בהן הכרח מעיקר הדין, הדבר מוליד מורת רוח ולעתים אף אובדן אמון במערכת הרבנית. מאידך גיסא, חובה על אותם רבנים לשקול היטב האם הציבור יצליח לשמור על שורת הדין בלא שנשים לפניו סייגים לדין. לעיתים הסרת הסייגים עלולה לגרום לחורבן הדין עצמו.

קטע מאלף מתשובותיו של הרב קוק, שהיה ידוע כחסיד שבכהונה ונהג בעצמו בדרכי חומרה שונות, עשוי להאיר לנו את דרכנו בעניין:

…שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים… מה שאין כן כשיתגלה הדבר שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר, ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה חס ושלום חילול השם גדול מאוד (אורח משפט, תשובה קיב, עמ' קכו, טור ב [יפו תרס"ט]).

הדברים מאירים מעצמם.

הרב אלישיב קנוהל הוא רבו של כפר-עציון ומחבר הספרים "איש ואשה" בענייני צניעות ונישואין  ו"ואכלת ושבעת" על הלכות כשרות. הדברים מעובדים מהקדמתו לספרו האחרון

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: