קצר ולעניין / גלית דהן קרליבך

התקופה הקלאסית של הספרות האמריקנית הניבה שלל סיפורים מעטם של טובי הסופרים, שמבחר מהם מופיע כעת בעברית. אסופה שמחזירה את הכבוד לסיפור הקצר

הסיפור האמריקאי הקלאסי

ליקוט תרגום ומבוא: משה רון

עם עובד, 2012, 470 עמ'

מגפת ההשמנה של ימינו אינה פוסחת גם על הספרים. יש שהשוו לאחרונה את מצב שוק הספרים לשוק ירקות ופירות, והאמת היא שהשוואה זו מתאימה. לא נדיר להבחין באנשים הרוכשים ספרים לפי משקל. משפטי-איוולת כגון "כדי שאוכל לשקוע בספר הוא מוכרח להיות ארוך", או "אני לא משלם על עשרים עמודים מחיר מלא", נשמעים יותר ויותר, ורוח המגיפה אינה פוסחת על שיקולי המו"לים, שכמעט אינם מפרסמים קובצי סיפורים קצרים.

רוח דורסנית זו אינה מיטיבה כמובן עם נובלות וסיפורים קצרים קלאסיים. אני מדמיינת את קלייסט מגיש להוצאה בת ימינו את ספרו האלמותי "מיכאל קולהאס" וצמרמורת חורשת בבשרי. שלא להזכיר סופרים אחרים שהצטיינו בכתיבת סיפורים קצרים, כגוגול, צ'כוב, קארבר ועוד.

למרות הקדמה קודרת זו, עוד לא אפסה תקוותנו. תקווה זו מתגלמת בספר 'הסיפור האמריקאי הקלאסי'  שראה אור זה עתה ומוכיח שהסיפור הקצר לחלוטין איננו אחיו המוכשר פחות של הרומן.

"אנתולוגיה היא מבחר הטעון הנמקה", כותב המתרגם והעורך משה רון בהקדמה לספר. ואכן, קובץ סיפורים אמריקניים שאינו כולל את גדולי הסופרים האמריקנים כגון המינגווי, פיצ'גרלד, פוקנר ועוד אומר דרשני. הנימוק לגבולות המבחר הנוכחי נעוץ בבחירת העורך לתחום אותו לתקופת הכתיבה: תקופה די מצומצמת שתחילתה בסוף המאה התשע עשרה וסופה במלחמת העולם הראשונה.

פרט לתקופה שבה נכתבו, אין חוט ברור המקשר בין העלילות של סיפורי האנתולוגיה. אמנם כמה סיפורים בקובץ עוסקים בחרדותיו של הגבר מפני האישה (ריפ ון וינקל, ויקפילד, כתם הלידה), ושניים אחרים מהווים סיפורי פואנטה (השטר בן מיליון ליש"ט, מתנת האמגושים), וכמו כן לוקטו סיפורים מפרי עטן של ארבע סופרות, אך בסופו של דבר, ולמרבה השמחה, נוצר בספר בליל שעטנזי של סגנונות ורעיונות. היעדר היד המכוונת בבחירת הנושאים מקנה לסיפורים אמינות תקופתית.

המאה ה-19 היא החוט המקשר. רגעיו האחרונים של ג'ון בראון. תומס הובנדן. 1842

את הקובץ פותח הסיפור 'ריפ ון וינקל' של וושינגטון ארווינג, שהוא ספק-סיפור ספק מעשיית-סיוט. ריפ זה לא אוהב, בלשון המעטה, לעמוד בחובותיו כאב ובעל. ערב אחד הוא חומק מפני אשתו אל היער, פוגש חבורת נוודים משונים ומתפתה לשתות ג'ין הולנדי בחברתם. כאשר הוא מתעורר, הוא זוחל בחזרה לכפרו, ומגלה שחלפו עשרים שנה מאז עזבוֹ. בעשרים השנים הללו קיבלה ארצות הברית את עצמאותה, וכך גם ון וינקל, שנחלץ מחיי הנישואים המעיקים.

סיפור אחר לחלוטין, 'המכתב הגנוב' מאת אדגר אלן פו, מספר באירוניה אדגרית טיפוסית על היעלמותו של מסמך חשוב העלול להפליל את כותב המסמך ולגרום לשערורייה שתפריח סומק בלחייהם של האדונים בחלונות הגבוהים. בנימה מתוחכמת-מדי, הלוקה בעודף פסיכולוגיזם, מחנך הבלש המבריק את הפקח שהפך עולמות כדי למצוא את המסמך לשווא. "אולי פשטותו של העניין היא המכשילה אותך", הוא מציין ומפריח עשן מהמקטרת שלו. אך גם הנימה המתוחכמת אינה מפחיתה מקריאת התיגר על המחשבה המקובעת והנורמלית שמציג הפקח.

כשאומרים אמריקה, אומרים, בין היתר, 'חלף עם הרוח', קו קלוקס קלאן ותקופת העבדות. שני סיפורים בקובץ זה עניינם גזענות ועבדות – 'התינוק של דזירה' ו'כפוי טובה', שנכתב על ידי סופר שחור שנדחק מן הקאנון האמריקני. מאחר שהסיפור מתרחש תיכף לאחר שחרור העבדים בארה"ב, בולט חסרונה של תשקופת (פרספקטיבה), והקריאה מתמקדת במעשי שחרור ופחות בהוויה של הנולדים לעבדות זו. עדיין, מעניין מאוד לקרוא סיפורים מוקדמים אלו ולהשוותם אל היצירה הספרותית המאוחרת יותר של יוצרים נפלאים כגון טוני מוריסון ומאיה אנג'לו.

סיפור אחר, הקשור לסוגת המדע הבדיוני, מובא מפרי עטו של נתנאל הותורן, הסופר הזכור לטוב מ'אות השני' המופתי. בסיפור זה מתואר איש מדע מבריק שנמלא בכפייתיות-יתר להסיר את השומה מפניה של אשתו האהובה. סיפור כזה נראה מיושן, כי הפרוצדורה הרפואית הפכה לקלה מאוד היום, אך השאיפה הנואשת להפיכת החיים למושלמים יותר באמצעים טכנולוגיים ככל שניתן לא התיישנה כלל וכלל. בעלילה זו, הן הבעל והן האישה הופכים לנואשים יותר ויותר. האישה מוכנה להקריב את בריאותה למען השלמות ואושרו של בעלה, וכשהיא מתה לבסוף על מיטת הניתוחים המדעית להלל היא לפחות מתה בידיעה שאין מושלמת ממנה.

ב'וייקפילד', סיפור נוסף של הותורן המובא בקובץ זה, יוצא איש את ביתו, כביכול לנסיעת עסקים קצרה, אך אינו שב. אשתו הנואשת אינה יודעת שמשום מה החליט בעלה לשכור בית ממול לביתה ושם, במשך עשרים שנה הוא צופה בה בחשאי. הסיפור הוא לא מפסגת יצירתו של הותורן, אבל הוא מטריד ללא ספק.

יש סיפורים אחרים שהבחירה בהם טובה ומוסיפה לגיוון, אך הסיפור הטוב בעיניי בקובץ זה הוא 'ברטלבי' להרמן מלוויל, שגם תורגם בעבר על ידי דפנה לוי, ויפה תורגם. ואם ספרות נועדה להטריד, להרגיז או לשאול שאלות, הרי שברטלבי עושה את זה היטב.

הסיפור מסופר מפיו של עורך דין המקבל לעבודה במשרדו את ברטלבי, בחור מוזר ושקט מאוד, הנוהג להתמזג עם הרהיטים שבמשרד. הכול נראה טוב ויפה עד שפעם אחת, כאשר פונה אליו עורך הדין ומבקש ממנו לבצע את עבודות המשרד, משיב לו ברטלבי "אני מעדיף שלא". תשובה זו הופכת לשגורה בפיו של ברטלבי שמשתקע במשרד ואינו עושה דבר, אך לנוכח אי החוצפה הגלויה מחד גיסא, והנזק הגלוי שהוא מביא בבטלנותו מאידך גיסא, עורך הדין יוצא מדעתו ואינו יודע כיצד לנהוג בלבלר. כאשר משתלטת המילה "מעדיף" על שפתם של שני העובדים הנוספים במשרד, מתערערים עצביו של עורך הדין והוא נאלץ לנטוש את משרדו.

סיפור אחר שמבטא את רוח התקופה הוא 'הטפט הצהוב', המתאר את השיגעון המשתלט על אשת רופא. אם ב'ריפ ון וינקל' מובע שאט נפש ממוסד הנישואים, הרי שכאן הבעל מגונן על האישה באופן שמזכיר יחסים אבהיים הרבה יותר מיחסיים רומנטיים (ומזכיר את המחזה 'בית בובות' של הנריק איבסן), ואינו מניח לה לעבוד ולפעול. כתוצאה מכך האישה משתגעת לגמרי.

אלו הם מקצת מעשרים הסיפורים שפורסמו בספר זה. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, משרים על הקורא את סגנונה של המאה התשע עשרה בואכה המאה העשרים. כדאי מאוד להמשיך ברוח יוזמה זו ולפרסם קובץ של הסיפור האמריקני הקלאסי במאה העשרים ואילך. לאור אנתולוגיה מוצלחת זו, אני רוצה לקוות שהוצאות לאור נוספות לא יירתעו מרזונם של הסיפורים וידפיסו בעבורנו עוד סיפורים טובים ומדויקים מסוגת הסיפור הקצר.

במסתה "שבחי הסיפור הקצר" (פורסמה לראשונה במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", 26.2.1993), כתבה הסופרת שולמית הראבן ז"ל ש"הסיפור הקצר הוא אולי הצורה המקצועית ביותר של כתיבה, כתיבה כאמנות, מפני שהכי קשה לרמות בו, הכי קשה להשתמש בכל הטריקים, או לעשות את השגיאות שאפשר להחביא בתוך פרוזה רומאנית… הרי זה כמו סונטה לפסנתר מול יצירה סימפונית. ביצירה הסימפונית אפשר להחביא כל מיני דברים. בסונטה כל צליל קובע…".

קצר וקולע מזה הרי אי אפשר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הערה קטנונית לתמונה – ג'והן בראון הוצא להורג ב 1859, כך שאם צייר צייר את רגעיו האחרונים ב 1842 הרי שניחן בכח נבואי מרשים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: