לא על היהדות לבדה / גבי שטרנגר

בתגובה ל"פסיכולוגיה למשה מסיני" מאת רועי הורן, גיליון פרשת בלק

ברצוני להאיר מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי וקשורות למאמרו המעניין של הורן. צודק ידידי, הרב בני להמן, שתורת הנפש השתכללה בזכות הפיכתה למדע בעת החדשה – הפסיכולוגיה. הפרדת תורת הנפש מהפילוסופיה, מהדת ובוודאי מהאמונות הטפלות בשדים שרווחו בימי הביניים היטיבה עִמה. מנגד, טעות היא להתכחש להשפעה, המודעת או הלא-מודעת, של תפיסות מטפיזיות על היווצרותן של תיאוריות פסיכולוגיות, גם בעת החדשה. האתיאיזם והמטריאליזם של פרויד הטביעו את חותמם על ראשיתה של הפסיכואנליזה. מאז רבו תיאורטיקנים בעלי גישה רוחנית יותר, דבר שתרם לשינויים המבורכים שעברו על הפסיכואנליזה בדורות האחרונים. לגבי ההיבט היהודי, אין ספק שהאמונה היהודית בנשמה, שהִנה "חלק א-לוה ממעל", מכוונת להסתכלות ודרכי טיפול אחרות מאשר תפיסה המצמצמת את רובד העומק של הנפש לשליטה הבלעדית של היצר המיני והתוקפני. מתפיסה יהודית זו נגזרו שיטות טיפול, כגון תהליכי ההכנעה-הבדלה-המתקה מבית מדרשם של הבעל-שם-טוב ושל חסידות חב"ד, שעל התועלת שבהן אני יכול להעיד מתוך ניסיוני הקליני.

מיומנות נדרשת

יחד עם זאת, יש לדחות את בקשתם של חלק מהעוסקים ב"פסיכולוגיה יהודית" להשתית את שיטתם על מקורות היהדות בלבד, תוך כדי יצירת מחסומים מלאכותיים בינה לבין השיטות הפסיכולוגיות המערביות. זוהי גישה בדלנית ומסוכנת, שבמקרה הטוב גורמת לחוסר כנות ("גיור" של רעיונות פסיכולוגיים מערביים ללא ציון מקורם האמיתי) ובמקרה הרע לפגיעה במטופלים, כאשר מונעים מהם את פירות המחקר המודרני. הדבר עלול להביא, למשל, להתעלמות מהתופעה הנפוצה של שימוש הגנתי בדתיות מפני קשיים נפשיים (כגון לימוד תורה אינטנסיבי לשם הימנעות מקרבה זוגית רגשית) ולעודד רוחניות כוזבת המסתירה בעיות נפשיות.

התייחסות חשובה נוספת בדיון על הפסיכולוגיה היהודית היא שאלת המיומנות הטיפולית. הניסיון הקליני והמחקרי מלמד שמרכיב משמעותי בהצלחת טיפול (בצד איכות הקשר שנוצר בין המטפל והמטופל) הינו מיומנות המטפל. מיומנות זו מושתתת על פיתוח "מידות" מסוימות, שעל המטפל לפתח בעמל, בסיועם של מדריכים שהם עצמם עברו הכשרה מקצועית דומה. המיומנות הטיפולית מתבטאת, בין היתר, ביכולת המטפל להקשבה חופשית, שאינה מוסטת על ידי קשייו הנפשיים האישיים. לשם כך עליו לעבור תהליך מתמיד של בדיקת ה"נגיעות" האישיות שלו ("ההעברה הנגדית" בלשון הפסיכואנליזה).

בנוסף, נדרש ממטפלים איזון נכון בין שתי עמדות נפשיות שנראות מנוגדות לכאורה: היכרות מעמיקה עם התיאוריה הפסיכולוגית המנחה אותם בהבנת המטופל מחד, והיכולת "לשכוח" אותה בשעת ההקשבה למטופל. חוסר איזון עשוי להוביל לזיהויים מוטעים של בעיות על פי ה"מגירות התיאורטיות" המוכנות של המטפל. זיהוי העקרונות הטיפוליים עם התורה וקידושם מגבירים מאוד את הסכנה לכך. כאמור, פיתוח "המידות" הטיפוליות דורש השקעה מרובה, ושכלולן של דרכי העבודה וההדרכה להשגתן מהווה את אחד ההישגים החשובים של זרמי הפסיכולוגיה הדינמית למיניהם. אי לכך, מדאיג ביותר קיומם של מטפלים, ולו גדולים בתורה, הרואים את עצמם ואת תלמידיהם פטורים מהכשרה תובענית שכזו. בשונה מהרושם שנוצר בכתבה, אין חשיבות בעניין זה לחומרת מצבו של המטופל. הן המקרים ה"קשים" והן "הקלים" דורשים הכשרה מקצועית מקיפה של המטפל.

תרומה לרוח

לסיום אעיר כי המונח "פסיכולוגיה יהודית" גורם לי אי-נוחות, וזאת משתי סיבות. ראשית, ממונח זה עלול להשתמע שקיימת פסיכולוגיה ליהודים בלבד, וזאת על סמך ההנחה שיהודים הם בעלי נפש גבוהה מלידה לעומת הגויים. נכון הדבר שיש לתפיסה זו על מה להתבסס במקורותינו. יש סיבות היסטוריות מובנות לעובדה זו, ואינני בא לבקר אותה. אך אנו, יהודים החיים בעולם דמוקרטי, המחזיקים בצד התורה בערכים אוניברסליים, מחויבים לדחות תפיסות מפלות שכאלה, שממילא לא מהוות חלק מהותי של מקורותינו.

למרבה הצער, תפיסות מהותניות על ההבדל בין היהודי והגוי נפוצות למדי בארצנו (בשונה, כמדומני, מרוב יהודי חו"ל). לבעיה הזאת יש כמה סיבות, והרלוונטיות לדיוננו הן חוסר-ההיכרות של רוב יהודי הארץ עם המסורות הרוחניות המופלאות שבתרבויות אחרות, וצמצום המפגשים הממשיים עם בני אדם לא-יהודים להקשר של הקונפליקט הערבי-ישראלי. דומני שמי שרגיל לפגישות עם אנשי רוח (במובן של רוחניות) מתרבויות אחרות פשוט איננו יכול להחזיק בעמדות-סרק פרובינציאליות שכאלה.

שנית, המונח "פסיכולוגיה יהודית" יוצר רושם שקיימת שיטה פסיכולוגית יהודית יחידה וסדורה – ולא היא. האמת היא שקיים עושר מלבב של תפיסות פסיכולוגיות ביהדות: אצל הרמב"ם, בקבלת האר"י, בחסידויות השונות וכן הלאה. בהבחנתו בין פסיכולוגיה יהודית לפסיכולוגיה נוצרית חוטא פרופ' רוטנברג – שהוא בעל זכויות גדולות בפיתוח רעיונות פסיכולוגיים מתוך עולם התורה – בתיוג שרירותי ומטעה, המשקף את העדפותיו האישיות יותר מאשר את השיטות הפסיכולוגיות ואת התרבויות שאליהן הוא מתייחס.

בשל הסיבות הללו, אני מעדיף לדבר על "פסיכולוגיה ביהדות (ואולי עדיף: בעולם התורה)". את תרומתה המגוונת של היהדות לפסיכולוגיה יש לראות בהקשר של התהליך המלבב שלו אנו עדים בשנים האחרונות, של שילוב תפיסות רוחניות בעולם הפסיכולוגיה. ניצני התהליך נראו כבר בימיה הראשוניים של הפסיכולוגיה המודרנית (ג'ימס בארה"ב, פרנקל, יונג, ופרום באירופה). כיום התופעה היא מגוונת ועשירה מאוד, ולוקחים בה חלק הוגים מחוץ לעולם הפסיכולוגיה (בעיקר בהשראת הבודהיזם), מתוכו (כגון אייגן וואשבורן) והוגים רבים המשויכים למה שמכונה כיום הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית (כגון גרוף ווילבר). לעולם התורה יש מקום נכבד בהתפתחויות אלה, אך לא מקום בלעדי.

גבי שטרנגר הוא פסיכולוג קליני בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: