פרופ' עמיה ליבליך נסעה לדרמסאלה, לסייע לגולים טיבטיים לפתח את ההיסטוריה המסופרת שלהם בעזרת ראיונות נרטיביים ופרויקט מסעות בריחה

הרחוב הארוך העולה למקדש הדלאי לאמה בכפר מקלוד גאנג' בעיר דרמסאלה שבהודו חי ומפעם בי, ונראה שאי אפשר שלא. הרוכלים והרוכלות המציעים ממרכולתם לתיירים הרבים הגודשים את הכפר; הצליל העמוק של נקישת הקערות הטיבטיות וריחות ה'מומו' (כיסונים מאודים טיבטיים) וה'טוקפה' (מרק אטריות טיבטי) הנישאים באוויר; ובליל שפות מגיח מכל עבר. בעיקר אהבתי להתבונן בנזירים הבודהיסטים, הולכים ברחוב בגלימותיהם האדומות הארוכות, ראשם מגולח באופן המקשה להבחין אם מדובר בגבר או באישה, וארשת שלווה על פניהם, לרוב חייכנית. אלא שמתחת לשלווה ולחיוך מסתתר בדרך כלל סיפור קשה; של רדיפה, בריחה, עוני וגלות.

בשנת 1950 פלש צבא סין לטיבט. בשנים הבאות חלו בה התקוממויות שונות, והן דוכאו בכוח. בשנת 59' נמלט הדלאי לאמה, המנהיג הרוחני של טיבט, לגלות בהודו, ושם הקים את הממשלה הטיבטית הגולה. במהלך המהפכה התרבותית של מאו, הקומוניזם הסיני שם לו למטרה למחוק כל הבדלי תרבות ודת. אלפי מנזרים ומקדשים נחרבו, נזירים הוצאו להורג, וכל התקוממות דוכאה ביד קשה.

כיום מרבית העם הטיבטי נמצא בגלות, בעיקר בצפון הודו, אך גם בארה"ב, בקנדה ובאוסטרליה. ומחוץ למולדת, מי כמו העם היהודי יודע, תהליכי ההתבוללות מקשים מאוד לשמור על התרבות והמורשת. בקיץ שעבר נשלחה לדרמסאלה פרופ' עמיה ליבליך, חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית, להעברת סדנה בהיסטוריה מסופרת (משמעות המושג תוסבר בהמשך) כדי לעזור לעם הטיבטי לשמר את הסיפור שלו.

 אנשים מכל הסוגים

עמיה ליבליך נולדה לפני 73 שנים בתל אביב. בשל עבודתו הציבורית של אביה, ד"ר אריה משה קורץ ז"ל, שהיה פעיל הפועל המזרחי והסוכנות היהודית, ולאחר מכן מנכ"ל משרד הסעד, עברה ילדותה בין תל אביב לירושלים. היא למדה בתיכון הדתי צייטלין ואחר נישואיה עזבה את אורח החיים הדתי.

ליבליך החלה את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שם עשתה קריירה אקדמאית מרשימה ושימשה ראש המחלקה לפסיכולוגיה. מאז תחילת לימודיה ועד לפני שש שנים התגוררה בירושלים, שם התחתנה עם ישראל ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה שנפטר בגיל צעיר, וילדה שלושה ילדים. כיום היא נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואומנויות בנתניה. לליבליך ספרים רבים בתחום הכתיבה הדוקומנטרית, העוסקים בתחומי המחקר שלה וכתובים בשפה המופנית לקהל הרחב. בין השאר כתבה על הקיבוץ בספר 'קיבוץ מקום', על חיילים שבויים שחזרו לישראל בספר 'חוץ מציפורים', ועל יתומי כפר עציון בספרה 'ילדי כפר עציון', שזכה בפרס בהט. היא גם בעלת הבלוג 'על אנשים, ספרים ואירועי חיים' שבו היא משתפת מהרהוריה, מעשה לא נפוץ בקרב בני גילה.

אני נפגשת עם ליבליך בבוקר יום שישי בביתה הנאה שביפו. הבית גדוש ספרים ומעוצב בטוב טעם וניצב ממש על שפת הים. את פניי מקדם גור כלבים זהוב ונמרץ בשם פיסטוק, מרחרח וקופץ, עורך היכרות עם האורחת החדשה. לליבליך מנהג – בכל בוקר היא לוקחת את פיסטוק, ושניהם מטיילים לאורך החוף היפואי כשהיא מברכת לשלום את "אנשי הים" ואת יושביו של בית קפה קטן שהיא נוהגת לפקוד. עליהם גם כתבה את הספר 'ערק לארוחת בוקר'.

כירושלמית, השאלה הראשונה שלי היא למה עזבת את ירושלים ועברת ליפו?

"ירושלים נעשתה לי מאוד כבדה. קודם כול במובן הטריוויאלי ביותר של קושי להתנייע בכבישים. גרתי ברחביה והייתי צריכה להגיע לאוניברסיטה בהר הצופים, וזה היה סיוט שהלך והחמיר. התחלתי גם להרגיש שכל חבריי תל אביבים, ושהאוכלוסייה האינטלקטואלית החילונית והמסורתית בירושלים הולכת ומצטמצמת. הרגשתי כובד. ילדיי גרו בתל אביב, וקיבלתי הצעת עבודה מפתה מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו. החלטת המעבר הייתה סופית כשמצאתי את הבית הזה, והתאהבתי.

"בדיעבד אני רואה שתל אביב ידידותית יותר בשבילי. החל מהדברים הכי פשוטים כמו התנועה בכבישים וזמני הפתיחה והסגירה של החנויות, וכלה בעובדה שאני גרה על שפת הים, דבר ששינה לחלוטין את אורח החיים הספורטיבי שלי. ברחוב הפלמ"ח בירושלים לא יכולתי לצעוד על החוף בכל בוקר. החיבור שלי ליפו הוא בעיקר דרך הרב-תרבותיות, שעושה לי נורא טוב. סוגים רבים של אנשים, של דתות, של צבעים, של סגנונות אוכל ולבוש.

"נפתחתי כאן לסוגים של אנשים שלא היו בתחום ההיכרות שלי בירושלים, שם חייתי בחברה הומוגנית של פרופסורים וקצת מוזיקאים, כולם אשכנזים. כאן אני מיודדת עם אנשים מכל הסוגים. למשל, אני הולכת לחוג תיאטרון קהילתי ביפו, כשאף אחד שם לא מתקרב לרמת ההשכלה שלי. זה פתח לי עולם שלם של צחוק וחום, בלי מסֵכות, בלי לעשות רושם. בצפון תל אביב יש לי חברים מסוג אחר שעוסקים באמנות, מציגים בגלריות והולכים לסרטים. גם שם הומוגני. לשם לא הייתי עוברת בשום אופן. אני עושה יוגה במרכז היהודי-ערבי שנמצא כאן קרוב. הייתה תקופה שבה כל הנשים היהודיות בקבוצה שלנו היו נשים יוצאות ירושלים שהגיעו ליפו. כנראה שהמעבר לפה טבעי יותר מאשר לתל אביב הצפונית".

"הם חושבים שגם הם עברו שואה". ליבליך ומשתתפי הסדנה.
צילום: וולאדי שניידרוביץ

אמת נרטיבית

ליבליך חברה בעמותת יטי"ב, ידידי טיבט בישראל, ובמסגרתה נסעה להעביר את הסדנה בהודו. לעמותה כמה שיתופי פעולה עם העם הטיבטי, דוגמת הבאת סטודנטיות טיבטיות לרפואה ללימודים בארץ, והבאת עשרות טיבטים להתמחות בתחום החקלאות. "הקשר לטיבט מבוסס על התובנה שיש דמיון בין העם הטיבטי לעם היהודי בנושא של גולה והתבוללות", מסבירה ליבליך. "העם הטיבטי מחולק לשניים – אלו שנשארו בסין ואסורות עליהם פרקטיקות דתיות, והם מתבוללים או חיים בהסתר בצורה די דומה לתקופת האינקוויזיציה אצלנו; ואלו שברחו לגולה או נולדו בה, מרביתם בהודו, שם הם יכולים להיות חופשיים בדתם. אבל כשחיים מחוץ לטריטוריה יש תהליכי התבוללות מאוד חזקים, מתחתנים בנישואי תערובת, הילדים לא זוכרים את שהיה וקשה מאוד לשמר".

הדמיון להתבוללות היהודים באירופה ובארה"ב מפליא אותי ממש, וליבליך ממשיכה להסביר על הקשר בין העמים. "הדלאי לאמה, אדם משכיל מאוד, הבין כבר לפני שלושים שנה את הדמיון בין הסיפור הטיבטי לזה היהודי, ואמר שיש מה ללמוד מהעם היהודי בנוגע לשימור התרבות והרוח בגולה. הטיבטים רואים במפעל של 'יד ושם' מודל. אחד מהם אמר לי שמישהו היה צריך לכתוב את הספר 'אקסודוס' של העם הטיבטי, כדי שיוכלו להיאחז במשהו תרבותי על ההיסטוריה שלהם".

כדי לעזור להם בכך, הציעה יו"ר יטי"ב, מאירה אבולעפיה, לספרייה הלאומית של העם הטיבטי שנמצאת בדרמסאלה לפתח את עניין ההיסטוריה המסופרת שלהם בעזרת סדנה של עמיה ליבליך, המומחית לתחום.

מהי היסטוריה מסופרת?

"יש שתי גישות בתיעוד היסטורי. אחת משפטית וטכנית, שמנסה להביא כמה שיותר עובדות מדויקות של תאריך, מקום ושעה; והשנייה, שבה אני דוגלת, היא של היסטוריה מסופרת, שמטרתה לאסוף את הסיפורים של מי שהיה באירוע, שיספרו מה היה בו, מה היה לפני כן ומה היה אחרי. אלו סיפורי חוויות משמעותיות, אנקדוטות, רגשות וזיכרונות, שלא חייבים להיות מדויקים וקרויים 'אמת נרטיבית'. ההיסטוריה היא לא רק של עובדות, אלא גם של משמעויות וערכים, שמובנים דרך סיפורים של בני אדם. אנחנו יודעים מספיק עובדות על השואה, אבל כשאני אוספת סיפורים של ניצולי שואה, כל סיפור מוסיף משהו להבנה שלנו מה היה ומה הלקח שצריך להפיק מזה".

גדלו במוסדות

אישה מערבית נוסעת למעוז טיבטי בהודו, מביאה עִמה חכמות מערביות, שפה שונה והתנהגות אחרת. התרבות שמנגד שונה בתכלית. המפגש הזה יכול להיות לא פשוט, ומעניין מאוד. "הגעתי בגישה לא מאיימת ולא מתנשאת, אבל הלכתי אל הבלתי ידוע, לא ידעתי איך התקשורת תתנהל. מהיכרותי את התרבות הבודהיסטית ידעתי שלטיבטי ובודהיסט יהיה קשה לדבר על עצמו בגוף ראשון. זו לא הנורמה. אותו אדם יספר את הסיפור הקולקטיבי או משהו על הדלאי לאמה. אבל על עצמו או על אמו האנאלפביתית? הוא לא חושב שזה ראוי. ידעתי שיהיו לי הרבה מחסומים לעבור".

בסדנה, שארכה שבועיים, השתתפו תשעה תלמידים, ארבעה גברים וחמש נשים בגילאי 28 עד 45, כולם עובדי המדינה הטיבטית. "אחד עובד במחלקת הפרסומים של העם הטיבטי, אחת עובדת במחלקה הלא מפותחת עדיין של היסטוריה מסופרת, אחת עובדת במוזיאון", מספרת ליבליך, "כולם פטריוטים, לכולם אכפת משימור התרבות. מבין התלמידים הייתה נזירה אחת שחיה במנזר לא רחוק מדרמסאלה. היא דיברה מעט אנגלית, אבל הבינה אותי. היא הגיעה מסין לפני חמש שנים, אחרי עינויים ושהות ארוכה בבית הסוהר. לאחר שחרורה גירשו אותה מהמדינה, והיא עברה את כל המסע הרגלי הקשה דרך הרי ההימלאיה להודו, כמו רוב המגורשים.

"בשיעור הראשון כולם היו צייתנים ופורמליים, ודיברו אליי בגוף שלישי. בכל פעם שבה פניתי אליהם הם מיד קפצו לדום. היה המון דיסטנס. היה להם קשה להבין שאני רוצה שייפתחו ויספרו. לכולנו השפה האנגלית היא לא שפת האם, וגם זה הקשה על התקשורת. ביקשתי שיחשבו על אפיזודה משמעותית מהילדות שלהם ויכתבו אותה, ואחר כך נדבר על זה. כולם כתבו בדממה. אחרי שסיימו שאלתי מי רוצה לדבר, ואף אחד לא רצה. אז עברתי אחד אחד לפי סדר הישיבה. כך זה היה בארבעת הימים הראשונים. כנראה שאלו היו הדיסטנס, הכבוד, הביישנות, חוסר הביטחון. הם בטח שאלו את עצמם מי זו האישה המוזרה הזו שמדברת איתם על רגשות.

"כשנתתי להם לספר על זיכרון הילדות שלהם, רובם סיפרו סיפורים שמתרחשים בפנימייה בבית הספר, וההורים כלל לא הופיעו בסיפור. לשם השוואה, בכל כיתה ישראלית, אם הייתי מבקשת זיכרון ילדות תוך רבע שעה הייתי יודעת אם ההורים חיים או מתים, טובים או רעים. שאלתי על התופעה, ואמרו לי שחלק גדול מהם גדל במוסדות. חלקם בגלל שהיו יתומים, וחלקם כי ההורים שלחו אותם לקבל חינוך טיבטי טוב בהודו, או כי לא יכלו לגדל אותם, קצת כמו בעליית הנוער אצלנו. אצל רובם ההורים הם דמות די מסתורית, לא כזו ששומרת שתעשה שיעורי בית ותתקלח. הם גם נורא מכבדים אותם. מבחינתם צריך לחשוב טוב לפני שמדברים, שלא להגיד משהו פוגע. רק אחרי עשרה ימים הם סיפרו לי כמה סיפורים על ההורים".

הביטלס והסטירה

על מה הם כן סיפרו?

"על המורים הם העזו לספר, גם על כאלו שבזכותם הגיעו לאן שהגיעו, אבל בעיקר סיפורים על  אכזריות ועונשים. אחד התלמידים סיפר שהייתה להם בבית הספר בכל יום תורנות להביא את סיר המרק מהמטבח לכיתה לארוחת הצהרים. יום התורנות שלו היה יום יפה של שמש, הציפורים צייצו ושרו לעצים. הוא שמח בכך, וכשהלך למטבח זמזם לעצמו בקול שיר של הביטלס. המורה שמע אותו מן הקומה השנייה, ירד למטה ונתן לו סטירה. לא היה ברור אם בגלל ששר בקול והיה שמח מדי, או בגלל שזה שיר באנגלית".

ליבליך לימדה את תלמידיה לערוך ראיון נרטיבי – לא ראיון חוקר ומעמת, אלא פתוח, מכבד ומקשיב. "בשלב הראשון של הסדנה הם ראיינו אחד את השני, אחר כך ראיינו את המשפחה או את הבוס בעבודה, ואז הלכו לראיין אדם זר. כל הזמן נתתי להם תיאוריה ומשוב על החומרים שהביאו.

"פרויקט הסיום היה מרגש מאוד. כל תלמיד היה צריך לראיין אדם מעל גיל חמישים שהוא לא מכיר, שחלק מחייו היו בטיבט הסינית, ולספר את הסיפור שלו. הייתי מופתעת ונרגשת מהתוצאות. הם השתמשו בפאוור-פוינט, הביאו מפות והסבירו את נתיב הבריחה, בליווי צילומים שמראים את הכפרים שננטשו ואת החיים לפני הבריחה. קיבלתי תשעה סיפורים שהם אוצר גדול של סיפורי עם. לכולם יש החלק של החיים לפני, שהיו חיים טובים; אחר כך תקופה קשה וסוערת של מסעות ובריחה, של בתי סוהר, עינויים ומקרי מוות; ואז ההגעה להודו, שם יש חופש, אבל המצב הכלכלי קשה, ויש קושי לתת חינוך טוב לילדים".

בטיבט הם לא היו עניים?

"היה עוני, אבל בתוך התרבות המסורתית, כשכולם עניים, הם דווקא מתארים חיים מאוד טובים. כשבאו להודו שלחו אותם לסלילת כבישים, ואת הכבישים של הודו סוללים בעבודת יד, אין מכבשים ואין טרקטורים. סוחבים בסלים על הכתפיים חצץ ובוץ וזפת. היה להם יותר קל כשחיו בטיבט והיו רועי צאן של היאקים שלהם, כשחיו בחברה מסורתית. היום הכול התפורר".

נאמני הר הבית

"קבוצת התלמידים שלי הייתה מאוד פטריוטית, קבוצה של נאמני הר הבית כאלה, של אנשים שמאוד אכפת להם מהמסורת הטיבטית והם מייחלים לשחרור. למשל, אחד התלמידים סיפר שהיה סטודנט כשהלפיד האולימפי עבר בדלהי בדרכו לאולימפיאדה בבייג'ין. רבים התנגדו לקיום האולימפיאדה בסין ולכך שהעולם נותן להם כזה כבוד, והיו הפגנות על כך. הטיבטים בהודו החליטו גם הם לעשות הפגנה, וזו כנראה יצאה מכלל שליטה. התלמיד סיפר שכלאו אותו, והוא כל כך נסחף עד ששכח שלמחרת יש לו בחינת סיום חשובה מאוד לסיום התואר.

"בלילה בכלא הוא חשב שהכול אבוד, שהוא לא ייגש לבחינה ויפסיד את התואר האקדמי, אבל הדבר שווה לו בשביל להגיד מילה למען העם הטיבטי. זה נורא פטריוטי. הסוף דווקא טוב – לפנות בוקר באו השוטרים ושחררו אותו, הוא הגיע לבחינה, ולמרות שלא הצליח כי לא ישן כל הלילה ולא התכונן, הוא עבר והיה כאן הפי אנד".

מסתבר שהפטריוטיות והרצון החזק לשימור המסורת שניכרו בקבוצת התלמידים של ליבליך לא בהכרח מלמדים על רצון רוב העם הטיבטי. "אחר כך הבנתי כמה הקבוצה הזו הייתה מיוחדת. כשהגעתי לארה"ב זמן לא רב לאחר שהייתי בהודו, הכירו לי בחור אמריקני שעשה עבודת גמר על הגולים הטיבטים בניו יורק. לפי העבודה שלו, המסורת וההיסטוריה כלל לא מעניינים אותם. הם רוצים להיות אמריקנים, רוצים גרין קארד ורוצים להתיישב שם. אז אני באמת לא יודעת כמה מעוניינים בשימור. מאוד קשה לשמר תרבות שאין לה טריטוריה".

גירוש הנזירה מהמנזר

ליבליך מספרת שהטיבטים התעניינו מאוד בספריה על ישראל, ופעמים רבות דיברו ביניהם על התבוללות, דתיות וחילוניות ושימור טקסים. "יצא לנו לדבר על ניצולי שואה ועל התיעוד. הם חושבים שגם הם עברו שואה. אני לא אדם שיגיד מה זה ג'נוסייד ואם הם עברו אותו או לא, אבל כל הנושא בהחלט מעורר הזדהות אצלם".

בשלב זה ליבליך מוציאה את היומן שבו כתבה את חוויותיה מהסדנה, מדפדפת בו ומספרת לי כמה סיפורים שריגשו אותה. "המלצתי לאחד מהתלמידים ללכת איתי ולראיין בטיבטית אדם שריתק אותי. הוא עבד בתור מנקה במלון שבו גרתי, היה מטאטא בכפיפה את הרצפה במטאטא זרדים, ונהג להנעים זמירות ותפילות. הייתי שומעת אותו מטאטא ומפזם כך מהחדר. הייתי במלון שלושה שבועות והוא כבר הכיר אותי, ובכל פעם שהייתי עוברת הוא היה שולף מהכיס כמה עמודים מצולמים ממילון אנגלי-טיבטי, מצביע על מילה באנגלית ושואל איך מבטאים אותה. הייתי מבטאת את המילה והוא היה חוזר אחריי, מרוצה ומחייך.

"לפי האנגלית הדלה שלו הרגשתי שהוא חדש במדינה. כשבאתי אליו עם התלמיד התברר שהוא עשר שנים בהודו, אבל עד לפני כמה חודשים הוא חי כנזיר, ואז החליט לעזוב את המנזר ולעבור לחיים חילוניים. הוא סיפר שהייתה לו משפחה שנשארה בטיבט, ואמר בוודאות שלעולם לא יראה אותם. הוא היה רווק, ובגיל חמישים התחיל לטאטא את הפרוזדור ולבנות לעצמו איזה קיום חילוני. ניסינו להבין מדוע עזב את המנזר, והוא לא רצה להגיד. משהו בו מאוד ריגש אותי.

"סיפור נוסף הוא של שומר הלילה של הספרייה, שאמר את המשפט המופלא הבא: 'הכול שווה, בגלל שאני יודע שהדלאי לאמה גר לא רחוק מפה, ומדי פעם אני רואה אותו, וזה מצדיק את החיים'. זו תופעה שאין דומה לה. לדלאי לאמה יש שם תפקיד של אלוהים עלי אדמות, וזה מצדיק את כל הסבל", היא אומרת בהתפעמות. "בסוף הסדנה כבר הגעתי לפתיחות עם התלמידים, ורגע השיא היה כשאחת התלמידות פרצה בבכי למשמע סיפור.

"התלמידה הנזירה סיפרה שניסתה לראיין כמה נזירות טיבטיות במנזר, אך הן לא הסכימו מפחד שהדבר יזיק למשפחות שלהן בטיבט אם מישהו יגלה את זה. בסוף היא מצאה נזירה שהסכימה להתראיין, כי אין לה משפחה בטיבט והיא כבר הייתה אסירה פוליטית ולכן ידעה בבירור שלעולם לא תחזור לשם. הסיפור היה על גירוש הנזירה מהמנזר לאחר שהעזה לחגוג את יום הולדתו של הדלאי לאמה, ועל סיפור בריחתה מבית הסוהר. הסיפור גרם לבכי ולפתיחות שלא הייתה קודם בקבוצה".

מפלצת הרעידה

"החוויה בהודו הייתה חוויה חזקה, קיבלתי מהתלמידים תגובות חזקות מאוד בסוף הסדנה. אני לא יכולה להגיד שבתוך שבועיים הפרויקט עשה שם מהפכה תרבותית, אבל נראה לי שכמה מהאנשים שלמדו אצלי הפנימו את הדברים וינסו לאסוף חומרים, ואולי נראה תוצאות. זו הייתה חוויה מספקת ובונה. כשאחד התלמידים הציג מצגת בשביל אחד התרגילים, בשקף הראשון היה כתוב באנגלית 'ברוכים הבאים לעולם של עמיה', וחשבתי לעצמי – לאן החיים הובילו אותי פתאום? זו הייתה ממש זכות. אבל זה מבחינת האגו. כל בנאדם רוצה לתת אם הוא יכול, והרגשתי שזה מעשה של נתינה. שבזכות המומחיות שלי אני יכולה לתת משהו, וזה שווה הרבה".

בסוף הקיץ תיסע ליבליך ליפן מוכת הצונאמי, כדי להעביר את אותה סדנה; לספר את סיפורם של הקהילות והכפרים שנעלמו, איך עבר עליהם האסון, ומה קרה מאז. "רבים חיים בערים זמניות, כמו מפונים, ומי יודע לכמה שנים. נדבר על המפלצת הזו, רעידת האדמה והצונאמי, ונשחרר חלק מהפחד, מהכאב ומרגשות האובדן. היסטוריה מסופרת נותנת לאנשים ולקהילות כבוד לסיפור האישי שלהם".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012