שנאת ישראל כנרטיב / אבי בקר

ההיסטוריה הציונית פיתחה תיאוריה גזענית שיצרה מיתוסים שקריים על לאום יהודי ועל ארץ ישראל. שלמה זנד בדרך לרב-מכר נוסף בקרב השמאל הרדיקלי, האסלאם הפונדמנטליסטי, הימין הניאו-נאצי ומכחישי השואה. רק זהירות: מוסלמים ונוצרים עלולים להיפגע מהלעג להבטחות הא-ל

מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל

שלמה זנד

כנרת, זמורה-ביתן, 2012, 320 עמ'

מה מניע את שלמה זנד לחבר כתב פלסתר שני לאחר רב המכר הבינלאומי הקודם שלו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?". כיצד מסוגל הוא להוציא תחת ידו מסכת שטנה שאינה עומדת בכל מבחן אקדמי ומציגה לקט סלקטיבי של ציטוטים שהוצאו מהקשרם ואף סותרים את דברי כותביהם עד כדי עיוות?

לאחרונה יצא בעברית ספרו של הווארד ג'ייקובסון "מה זה פינקלר", שזכה בפרס בריטי יוקרתי, ומציג בהומור וציניות את בעיית "היהודים המתביישים", אלה הסובלים מתסביך של שנאה עצמית. ג'ייקובסון הסביר בראיון עיתונאי כי הדבר בולט בבריטניה, שבה מציגים כלי התקשורת דיווח חד צדדי הנובע משנאה ארסית כלפי ישראל, ולמרבית הפלא מצטרפים אליו גם יהודים, בעיקר אינטלקטואלים, כדי לבטא את שנאתם ומבוכתם מיהדותם בהתקפות על המדינה היהודית. אצל שלמה זנד השתלבה בעיית היהודים המתביישים עם הצורך העז להציל את הנרטיב הפלשתיני המשובש על ידי חיסול ההיסטוריה היהודית.

כדי לבטל את זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ולבסס את הדה-לגיטימציה כנגד תנועתו הלאומית, הציונות, חייב זנד לבנות מערכת מסועפת של טיעונים, מגדל קלפים של פירורי תיאוריות אשר חלקן הזויות וכולן הוצאו מהקשרן ההיסטורי. נישא על גלי ההצלחה הגדולה של ספרו על "המצאת" העם היהודי פנה זנד, באותן שיטות מחקר מפוקפקות, שעליהן כבר הגיבו היסטוריונים רבים, לנפץ את קיומה של מסגרת טריטוריאלית של העם היהודי בשם ארץ ישראל.

 הקומוניסט וירושת הסבא

את ספרו "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל" מקדיש זנד לכפר אל שייח' מואניס, שעל אדמותיו יושבת אוניברסיטת תל אביב. הוא מסביר בפרק האחרון: "מקום עבודתי כמו גם דירתי שוכנים על חורבותיו ואדמותיו של כפר ערבי שחייו דממו ב-30 במרס 1948". לצד האוניברסיטה, הוא ממשיך, ניצבים על אדמות הכפר מפעלי הזיכרון של ישראל ברמת אביב: "מוזיאון ארץ ישראל", "מוזיאון הפלמ"ח", "המוזיאון הישראלי במרכז רבין" ו"מוזיאון העם היהודי – בית התפוצות".

עליהם הוא מבקש להוסיף אתר חדש ולהמיר את הבית הירוק, שמשמש כיום מועדון הסגל של האוניברסיטה ומרכז אירועים, למוזיאון המתעד את "גורלם של פליטי המרחב הטריטוריאלי של נפת יאפא הישנה". כך, באמצעות  "טיפול הלם" לקוראיו הנבערים מדעת היסטוריה, מציע זנד את תיקון הנפש המיוסרת באמצעות הבשורה הרדיקלית המוחקת את כל מקורות הזהות והזיכרון היהודי והישראלי.

כבן לניצולי שואה שנולד באוסטריה ועבר ממחנה עקורים לבית ערבי שננטש ביפו, הושפע זנד מאביו שהיה קומוניסט אדוק והצטרף לברית הנוער הקומוניסטי של רק"ח. לאחר שירותו הצבאי התלבט יחד עם  המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש אם עליו להישאר בארץ ופנה אחר כך לפעילות רדיקלית יותר ואנטי ציונית בתנועת מצפן. ואולי, יגידו המומחים לנפש, שרשי הדיסוננס הקוגניטיבי של זנד נעוצים דור אחד לפני כן ומהולים בתסביך גנטי.

על פי זנד, ברכתם של היהודים לדורותיהם, "לשנה הבאה בירושלים" או "בארעא דישראל", הייתה מאז ומתמיד מעשה של הונאה. הוא מוכיח זאת מסבו, גוטנברג, שהיה יהודי דתי מלודז', והצליח להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. אך הסבא, מסביר זנד, לא בא לחיות בארץ, אלא רק להיקבר בה בהר הזיתים. זאת מדוע? לא מאהבת ארץ ישראל אלא "כי הוא היה מאלה שנדחפים תמיד לראש התור, לכן שאף להיות מבין הראשונים שיקומו לתחיה עם בוא המשיח". זנד אינו מותיר ספק בנוגע לאיבתו לסבא שהיה "טיפוס אנוכי… שמכר את כל נכסיו והשקיע את כל הונו בנסיעה ולא הותיר אגורה לילדיו".

שיטות נלוזות למחיקת ההסטוריה של ארץ ישראל

לפרק את אידיאולוגיית המתנחלים

זנד כבר הוציא מזמן גט כריתות לפוסט ציונות של רבים מעמיתיו ובמקום להסתבך בדיסוננס של נרטיב הנכבה הפלשתינית, הגדוש בהכחשה והעלמת עובדות היסטוריות עתיקות וחדשות, פנה לכתוב מחדש את כל תולדות האנושות כדי להעלים את היהודים מן ההיסטוריה.

בספרו השני הוא מתמקד ב"חשיפת" ה"שקר" על אודות היחידה הגיאוגרפית, הדתית וההיסטורית של ארץ ישראל. טענתו העיקרית היא כי ההיסטוריה הציונית פיתחה תיאוריה גזעית וגזענית שיצרה מיתוס לאומי יהודי שכלל לא היה קיים. הכול נועד כדי לגרש את תושבי המקום הפלשתינים שייתכן שהם צאצאי ממלכת יהודה הקדומה, היהודים האמיתיים. האם חולק זנד על יאסר ערפאת שטען כי הפלשתינים הם צאצאי היבוסים? האם לא התחלחל לשמוע לאחרונה (באפריל 2012) את שר הפנים והמשטרה של ממשלת חמאס בעזה, פתחי חאמאד, מצהיר כי בעצם הפלשתינים הגיעו לארץ ישראל מהמרחב הערבי ושורשיהם מתחלקים בין מצרים לערב הסעודית?

את שורש הבעיה מציג זנד בסתירה שהוא רואה בהפרדה המלאכותית והשקרית בין גבולות 67' לארץ ישראל ההיסטורית: "הרי אם מקבלים בעיקרון את 'הזכות ההיסטורית של שיבה למולדת' קשה לשלול את יישומה של זכות זו דווקא על ליבתה של 'המולדת הקדומה' [דהיינו יהודה ושומרון]. האם לא לשם כך למדנו, בין היתר, בבית ספרנו החילוני, את המקרא כמקצוע פדגוגי-היסטורי עצמאי".

הוא מתרעם על טענתם של אנשי שמאל מתונים ממנו כי ארץ ישראל, כדברי מגילת העצמאות, שימשה "טריטוריה מעצבת" של היהודים. בכך מאששים הם לדבריו את "אידיאולוגיית המתנחלים". זנד מזהיר מפני דיבורים על "קשר" (המירכאות שלו) יהודי "הדוק… עם ליבת הארץ ההיסטורית", כי הדבר כנראה רק יחריף את הבעיה: "מדוע חלה הזכות על תל אביב-יפו וחיפה, ערי החוף הלא יהודיות, ולא על ירושלים העתיקה, חברון ובית לחם?".

חורה לזנד על שהציונות החילונית נזקקה כבר בראשית מפעלה ההתנחלותי, כדבריו, ל"מחלצות דתיות", ועל שגייסה את התנ"ך לצרכיה במהפכה שהלאימה "את עיקרי השיח היהודי-רליגיוזי". לכן הוא מקדיש את ספרו כדי "לפרק את עקרון 'הזכות ההיסטורית'  ואת הנרטיבים הלאומיים המתלווים אליו אשר כל יעדם היה להעניק לגיטימציה מוסרית לניכוס המרחב".

הפרוטוקולים של עסקני ציון

הקואליציה שהיללה את ספרו הקודם היא אותה ברית "בלתי קדושה" של מחרפי ישראל בעולם: השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, האסלאם הפונדמנטליסטי, הימין הניאו-נאצי ומכחישי השואה. בתקשורת ובאקדמיה הערבית נושאים את זנד על כפיים, והם יכולים לצרף את ספריו כהוכחה אקדמית לכתב פלסתר ורב מכר נוסף כמו ה"פרוטוקולים של זקני ציון".

זנד מציג בדרכו שלו את ה"פרוטוקולים" של בניית המיתוס היהודי והארץ ישראלי על ידי ממסד של הוגים יהודים ועסקנים ציוניים מהמאה ה-19, בסיוע של נוצרים הזויים ותאבי מלחמות, שנתנו השראה ובסיס להקמת מדינת ישראל, לכתיבת מגילת העצמאות, להפצת ספרי הלימוד והתעמולה הציונית ולמתן הכשר לכיבוש הישראלי ב-1948 וב-1967.

בספרו לועג זנד לאלה הסבורים כי "הארץ הוענקה להם ישירות מידי האל", ומצהיר כי עיקר תפקידו הוא לערער את מיתוס העם הנבחר שבנו היהודים לעצמם. בלי שהתכוון לכך נוטש זנד את התקינות הפוליטית ומערער את אמונתם של מיליארדי מאמינים בנצרות ובאסלאם הדבקים באותו אל ואפילו מצטטים את הבטחותיו לבני ישראל וליהודים.

גם הקיצוניים ביותר באסלאם המדברים על השמדת ישראל מתייחסים ליהודים כעם. יתרה מזאת, הרי הקוראן חוזר ואומר כי ארץ ישראל ניתנה ליהודים, "העם הנבחר", על ידי האל. דווקא מוחמד מכנה את היהודים "עם ישראל" (ואינו רואה את הערבים כעם) הזכאי ל"ארץ ישראל" (על שתי גדות הירדן!) ו"אללה" אף מזהיר בקוראן את עמו ישראל שלא יוותרו עליה (סורה 7: 137, וסורה 5: 21).

זנד נוטל עובדות ידועות במחקר, מוציא אותן מהקשרן ההיסטורי ומבודד אותן כדי לגייס תימוכין לתיאוריית ההמצאה. העובדה כי הוגי דעות יהודים כפילון האלכסנדרוני ישבו בגולה או שמנהיג דגול כרמב"ם עזב את ארץ ישראל עם משפחתו לאחר שהייה קצרה משמשת לו הוכחה על העדר הזיקה של יהודים לארץ. הוא עושה שימוש מעוות במחלוקת הידועה בין הרמב"ם לרמב"ן בסוגיית מצוות יישוב ארץ ישראל ואף מצטט את האנטי ציונים של חסידות סאטמר כדי לחזק עוד יותר את טיעוניו. אך מה יעשה זנד עם פסק ההלכה הידוע של הרמב"ם בהלכות מלכים: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה"?

טענתו כי ארץ ישראל היא המצאה נוצרית ורבנית אינה עומדת בכל מבחן של בדיקת המקורות. מדהימה עוד יותר הטענה כי מכיוון שהאלוהים נגלה לאברהם בחרן ולבני ישראל בסיני אין כל מעמד לארץ ישראל במקרא. כך מנפנף הוא את היסוד המרכזי ביהדות, שהוטבע והושרש בכל הציוויליזציה המערבית, על אודות המסע היהודי הפיזי והרוחני שהחל ב"לך לך" של אברהם אל הארץ המובטחת שלא ניתן היה להשלימו ללא המהפכה בסיני שהנחילה לעולם את ערכי החירות, המונותיאיזם והמוסר החברתי והאנושי.

הנוצרים לא המציאו את ארץ ישראל כי אם חזרו ושיננו לא את דברי היהדות הרבנית, אלא את פסוקי המקרא שמנפצים לחלוטין את הבסיס לשני ספריו של זנד: "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו), או אצל הנביא יחזקאל (ל"ו): "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם". אלה רק שתי דוגמאות מתוך עשרות רבות הכורכות יחד את הדת והלאומיות ביהדות ומבססים אותן סביב טריטוריה מוגדרת.

פרופסור לנרטיבים

בפלפול ארוך של סוציולוגיה פוליטית פוסט מודרנית מנסה זנד להוכיח מדוע השימוש הציוני במושג "מולדת" הוא מאוחר ושגוי ומבוסס על עולם המושגים של המאה ה-19. ההיפך הגמור הוא הנכון. אדרבה, ניתן לטעון כי היהודים המציאו גם את המושג מולדת, כפי שהיא מופיעה בדברי ההבטחה לאברהם בספר בראשית. האם אין המקרא, ובעקבותיו ההלכה היהודית, מתרכזים במעמדה הרם ובקדושתה של ארץ ישראל, לא רק כמקום מקדש ופולחן אלא כארץ שבה חי עם, לאום, תוסס ופעיל, המעבד את אדמתו ומפתח חיי משפחה וקהילה? האם אין זו התשתית לרעיון המולדת של המאה ה-19?

המחקר המודרני במדע המדינה על זהות לאומית, כמו למשל אצל אנתוני סמית ("עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית"), לא רק מסביר עד כמה ינקה הציונות את הרעיון המדיני היהודי ואת הקשר לארץ ישראל מהתשתית המקראית, אלא גם רואה בלאומיות היהודית ובחיבורה אל הדת "אב טיפוס" ומקור לחיקוי בתהליך גיבושן של אומות רבות אלפי שנים אחר כך.

אל תצפו אם כן לקריאה היסטורית של הסכסוך הערבי ישראלי, כי אין כל זכר לשנאה ולקריאות ההשמדה כנגד היישוב היהודי מעל כל במה אפשרית (כולל הצהרות שניתנו באו"ם) או על שיתוף הפעולה ההדוק של מנהיג ערביי ארץ ישראל (אפילו לדעת זנד לא היה עם פלשתיני) חאג' אמין אל-חוסייני עם אדולף היטלר והמנהיגות הנאצית, כדי לשלב את היישוב היהודי בתוכניות הפתרון הסופי. בעצם אין צורך בכך. שלמה זנד המתהדר בתוארו כפרופסור להיסטוריה הפך מזמן להיות "פרופסור של נרטיב" ועל פי עדותו: "כמעט הכול אפשרי בהבניית נרטיבים בהיסטוריה".

ד"ר אבי בקר מלמד בתוכנית לתואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב וכיהן בעבר כמזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

פורסמה ב-13 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון פנחס תשע"ב - 779, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. עדיאל (עדי) לוי

    ….אבל לגבי הזיקה ליהודה ושומרון, החזקה אף יותר מזיקתה של הציונות לאזורי החוף והשפלה, הוא צודק לחלוטין, רק שהמסקנה המתבקשת מכך הפוכה לזו שבספרו. "עפרא לפומיה"!!

  2. איזה שטות זו לנסות לערער על הזיקה בין בין היהודים לארץ ישראל. גם כאיש שמאל ראדיקלי זה לא מובן לי אלא כתרגיל אינטלקטואלי עקר. מבחינתי זיקה רוחנית\דתית פשוט לא מצדיקה, בעולם ההצדקות שיכול לתפוס בעולם המודרני, שליטה בלעדית על הארץ תוך "ייהוד" שלה על חשבון דחיקת האחרים, הערבים. אפשר להשתמש בצידוק הדתי ל"בעלות" היהודית על הארץ, אבל הוא כה תלוש שברור ששאין לו בסיס בשיח בבינלאומי [בעולם שרובו לא מורכב מיהודים\ציונים\אוננגליסטים] ומי שמשתמש בצידוק התלוש מסביבתו כאילו אומר – אני בעצם לא צריך להצדיק את עצמי, אני נוהג כפי שאני נוהג כי אני יכול, פשוט מכוח הכוח. זו הדת שלי, זה מה שהיא אומרת לי לעשות, ואם זה לא טוב לכם נסו לעצור אותי. אותו גורם אולי לא שמע על "לא לעולם חוסן", ובכל מקרה הוא אינו עוסק בהצדקה, אלא בתירוצים לפעולה שנעשית מחוץ למסגרת הנורמטיבית – מעצמות הרי נוהגות כך כל הזמן, אז למה שישראל לא תנהג כך? אולי משום נזקיה של הגישה [אבל זה כבר דיון אחר].

    ייתכן גם להעלות צידוק לשליטה על הארץ מטעמי הישרדות שמצריכים זאת – זה כבר ויכוח על ניהול סיכונים – אבל בוודאי שאין זה המצב כיום.

  3. זנד מי אמר שאתה יהודי תבדוק את זה לפני שאתה מדבר..בו נגיד שבטוח שסבא שלך היה יהודי.. אבל אמא שלך 100% הייתה צועניה שאבא שלך אסף אותה מאחד הרחובות בפרברי העיר.ומתוך העוני של אז..אתה ממורמר מהחיים שלך השפלים ומהזכרונות השחורים..הדרך הטובה בשבילך צועני ממורמר סיים את חייך ובטוח שגם כלב לא ישתין עליך כי אתה לא שווה את זה

  4. הערה על תוכן הביקורת:
    במקום לתייג את זנד ולכנות את פועלו (דבר הברור לכולם, לא צריך לטחון קמח) אני מעדיף לקרוא יותר טענות נגד לטענות המובאות בספרו ו/או לקבל קישורים לביקורות ענייניות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: