קרם דלה קרים / חבצלת פרבר

משפחה ענפה מנוהלת ביד רמה על ידי אישה ערירית אחת, אלמנת יהודי. עלילות חופשות הקיץ שלהם נפרשות על רקע ההיסטוריה המקומית בשוליה החברתיים של רוסיה

מדיאה וילדיה

לודמילה אוליצקיה

מרוסית: דינה מרקון

כתר, 2011, 297 עמ'

רמיזות היסטוריות

עלילת הספר מתרחשת בקרים, בפריפריה של הרפובליקה הסובייטית רבת-הלאומים שלפני 1991. בחצי-האי שטובל במימיו של הים השחור וים אזוב וקשור בקשר דקיק אל החוף הדרומי של רוסיה (כיום: אוקראינה). בימינו זוהי "הרפובליקה האוטונומית קרים". לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו, היה חצי האי קרים ביתם של יוונים, כוזרים, יהודים, קראים וטטארים, בנוסף, כמובן, לרוסים ולאוקראינים.

בהקשר היהודי מעניין לציין כי לקהילה הקדומה במקום נוספו במרוצת השנים קבוצות נוספות – יהודים שהגיעו בראשית שנות העשרים בעידוד השלטונות הסובייטיים לשם התיישבות חקלאית לקידום האזור עד לכיבוש הנאצי ב-1941 שחיסל את מפעל ההתיישבות היהודית בקרים; וכן יהודים ארץ-ישראליים, קומוניסטים מבני העלייה השלישית, מן האגף השמאלני-קיצוני של "גדוד העבודה", שעזבו את א"י בשנת 1931 על מנת להקים "קומונה יהודית-קומוניסטית-חקלאית" במסגרת הרפובליקה הסובייטית. הקומונה הארץ-ישראלית התפרקה במחצית השנייה של שנות ה-1930, בעיקר בגלל רדיפות מצד השלטון (שייחס לקומוניסטים הארץ-ישראליים נטיות ציוניות דווקא).

למרות הנידחות היחסית שלו, התרחשו בחצי האי קרים שני אירועים מכוננים בהיסטוריה המודרנית:  בשנים 1853-1856 התחוללה על אדמתו "מלחמת קרים", בין האימפריה הרוסית מצד אחד,  והקיסרות הבריטית, הצרפתית והעות'מאנית וממלכת סרדיניה מצד שני. ניצחון הצד הבריטי-צרפתי על הרוסים קבע את ההגמוניה של המערב באגן הים התיכון, ופתח את תהליך ההתפוררות של האימפריה העות'מאנית. תשעים שנה מאוחר יותר, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה (בפברואר 1945) התקיימה בקרים "ועידת יאלטה" בהשתתפות רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין. בוועידה נדונו הצטרפותה של רוסיה למלחמה נגד יפן, ותנאי הכניעה הנדרשים מגרמניה וחלוקתה לאחר המלחמה לשטחי כיבוש שיוחזקו בידי ארה"ב, בריטניה, ברה"מ וצרפת. תוצאות ועידה זו קבעו את גורלה של אירופה למשך 45 השנים הבאות.

חצי האי קרים הוא מולדתם ההיסטורית של הטטארים. עלילת ספרה של אוליצקיה מכילה רמזים רבים להיסטוריה של חצי האי, ובייחוד לגירוש הטטארים, שהיה  ארוע אכזרי וטראומטי, ועלה בקורבנות רבים. במלחמת העולם השנייה ניסו הטטארים של קרים להשתחרר מעול רוסיה ולהקים מדינה עצמאית, באמצעות חבירה לכוחות הגרמניים שכבשו את חצי האי. בעוד שרבים מהטטארים חייבי הגיוס שרתו מרצון או מכורח בצבא האדום, ואחרים הצטרפו לפרטיזנים שלחמו כנגד הגרמנים, שיתפה המנהיגות הפוליטית, התרבותית והדתית של הטטארים פעולה עם הגרמנים בעת הכיבוש הנאצי, ואפילו הוקם גם "לגיון טטארי" במסגרת הצבא הגרמני. כעונש על כך, כשנכבש חצי האי מחדש על-ידי הסובייטים, גורשו כל הטטארים מחצי האי קרים בתוך שלושה ימים. למעלה מ-183,000 אנשים הועלו על 67 משלוחי-רכבת והוכנסו לקרונות-בקר צפופים, שעשו את דרכם מזרחה, לכיוון אז'רבייג'אן וסיביר. רק בסוף שנות השמונים, זמן קצר לפני נפילת ברית המועצות, ולאחר סיפוח חצי האי לאוקראינה יכלו הטטארים לשוב לקרים, ומאוחר יותר קיבלו מידי האוקראינים אוטונומיה לאומית.

חיים רוסיים שורשיים

במרכז הסיפור עומדת מדיאה סינופלי, בת למשפחה יוונית ואלמנתו של יהודי בשם סמואיל יקובלביץ' מנדס. לאחר מותו נותרה מדיאה חשוכת ילדים, אך עומדת בראש משפחה מרובת צאצאים ומפוזרת ברחבי רוסיה. האחיינים, ילדיהם ונכדיהם מבקרים את מדיאה ואת בית המשפחה בחופשות ובחודשי הקיץ, ושומרים על סולידריות משפחתית מרשימה.

הספר מביא את סיפורה של המשפחה ואת סיפור עלילות החופשה של אחדים מבניה. בגלל המיקום של המשפחה ושל קרים בשוליים החברתיים של רוסיה, אנו נהנים ממבט בלתי שגרתי על התהפוכות העוברות על החברה הרוסית מאז המהפכה ועד קרוב לימינו אלה. מחברה כפרית מיושנת – לחברה עירונית מודרנית; ממשק חקלאי אינדיבידואלי לקולקטיב-קולחוז ובחזרה להפרטה. רבים מן האירועים רק נרמזים: אחיה ודודיה של מדיאה נלחמים בשורות הצבא האדום ובשורות ה"לבנים" האנטי-קומוניסטים; בעלה נשלח לפקד על תהליך הקולקטיביזציה הכפויה; השכנים הטטארים מגורשים, והכל באזכורים אגביים, בחצאי משפטים המניחים שהקורא יודע במה מדובר.

לא חסרה גם נימה אנטישמית. למשל בתיאור הסרקסטי שמתואר בעלה של מדיאה, רופא השיניים סמואיל יקובלביץ' המכונה "סמוניה", והרקע היהודי שלו: "הוא הרעיש, התבדח, חיזר אחרי כל המטופלות בבת אחת, הציע את שרותיו הלא-תקניים בתחום ההולדה…". הוא גם היה מהפכן מקצועי: "לא זמן רב חסה סמוניה בצל דגליה הנאצלים אך הדהויים מאוד של ההשכלה היהודית עד שערק למחנה הציונות הסמוך, שהימר דווקא על היהודי השב אל הטבע… לטעת שוב את גנו בכנען… (אחר כך) עבר לספסל לימודים אחר – זה היה חוג מארקסיסטי חשאי… הרעיונות המרגשים של סוציאליזם יהודי בפלשתינה הקרתנית לא יכלו להתחרות עם כלל-עולמיותו הגדולה של הפרולטריון. " ועוד: "אשת דודו הייתה אישה יהודייה אמיתית, שגמרה בדעתה להשיא לו את אחייניתה הלא צעירה שהיה לה פגם קטן מולד – נקע במפרק הירך…".

לעומתו מתגלה מדיאה,  שגם היא אינה כליל השלמות, כדמות מרשימה ביותר. גם יתר בני המשפחה, למרות שאינם חפים מפגמים, בגידות וכדומה, אינם נשפטים בציניות ארסית כל כך כמו הבעל היהודי המת. למרות שלא חסרה ביקורתיות בתיאור דמויות אחרות בספר, נעדרת ממנה אותה נימה רעה שמאפיינת את ההתייחסות לסמואיל.

העלילות הראשיות והמשניות מרכיבות יחדיו ספר יפה ומהנה, עשיר בדמויות ונוצץ בשפע מרהיב של תהפוכות-חיים ונופים. המחברת מעלה למעננו תמונה של חיים רוסיים שורשיים, כאלה שמתקיימים מחוץ לציר ההיסטורי-פוליטי הסובייטי על מצוקותיו המוכרות היטב. כאן, בין חופשות קיץ שמפגישות את כולם לבין חליפת המכתבים של מדיאה עם האנשים היקרים לליבה, אנחנו מגלים עולם של שמחת חיים ועושר צבעים, שכאילו נעלם בעשורים האחרונים מן הספרות הרוסית. מתוך הנוף הקליידוסקופי הזה מזדקרת דמותה של מדיאה כמין דמות-אם מיתולוגית-אלמותית, אלמנה נאמנה לנצח, שכולם נעים מסביבה והיא מחזיקה בידה את החוטים הנסתרים של קיומם.

ומשהו על התרגום: התרגום של דינה מרקון איכותי ויפה, והשפה עשירה ונעימה לקריאה. עם זאת, חבל שהיא דבקה בתחביר הרוסי המקורי, שכולל הרבה משפטים ארוכים ומורכבים. תחביר זה יוצר משפטים קשים להבנה בעברית, ומחייב לא פעם לחזור שוב ושוב על אותו משפט – טרחה מיותרת שמחבלת בשטף הקריאה וההנאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

פורסמה ב-13 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון פנחס תשע"ב - 779, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: