מקנאי האש לסבא טוב / מרדכי דוד כהן

מנביא מלא קנאה וזעם על ישראל בימי התנ"ך הופך אליהו בידי חז"ל לסב המלא באהבה ובסבלנות. שלוש גישות שונות להסברת המהפך שחל בתפיסת אליהו הנביא. בעקבות ההפטרה

אליהו הנביא כפי שהוא מופיע במקרא הוא אישיות קנאית ביותר. תורף חייו הוא מלחמתו בבעל ובנביאיו, תוך שהוא גוזר גזרות, גם כאלה שיפגעו בעם כולו – כשלוש שנות בצורת. המטרה, סבר אליהו – להביא את העם להכיר שה' ורק ה' הוא הא-לוהים – תושג ויהי מה. הוא  נרדף בידי אחאב ואיזבל ונע ונד בארץ, אולם ידע להתגלות לפני המלך ברגעים הנכונים ולהכות בו בנבואותיו.

נראה שאפילו הקב"ה בעצמו לא יכול היה להסכין עם קנאות אליהו. הקב"ה הוא שביקש ממנו, כעבור זמן, להיראות אל אחאב, להשלים עִמו ולהוריד מטר על פני האדמה.  הקב"ה הוא גם שהודיע לאליהו ששליחותו הסתיימה, זאת לדעת מפרשים רבים בשל קנאות היתר שהפגין וחוסר המודעות לסבלו של העם.

אולם כאשר עוברים מתקופת המקרא לתקופת חז"ל מגלים מהפך מוחלט בדמותו של אליהו. אליהו הופך ממוריד אש המאיים ללא הרף לדמות אחרת: דמות זקן טוב, העוזר ומסייע, מסביר דברים קשים בתורה ומחלץ אנשים ממצבים קשים. כך לדוגמה מופיע בגמרא:

רב ברוקא שאל את אליהו הנביא מי הוא בן עולם הבא. הפנה אליהו את תשומת לבו לשני בדחנים, שהיו משמחים אנשים עצובים ומקרבין בעלי קטטה ועושין שלום ביניהם (תענית כב, א, מארמית).

הנה רואים אנו את אליהו הנביא שבמקרא הוא אדם קשה וזועף ואין בדיבורו ולו שמץ חיוך והומור כשהוא מזדהה דווקא עם שני הבדחנים.

פסל אליהו בהר הכרמל, מוחרקה. צילום: תמר הירדני

תפילה על סבל

האם אליהו החז"לי מבקש לומר שאת השינוי שהוא יצר בעם בדרך הקנאות ניתן ליצור גם בחיוך ובמילה טובה? כיצד הפך אליהו, באחת, מדמות המקנאת לה' ובקנאתו אף מוכנה לפגוע קשות בעם לדמות היוצאת מגדרה כדי לסייע לעם, דמות מלאת אהבה וסבלנות לעם ישראל המוכנה לעזור ולהקל אפילו על רשעים ופושעים?

שלש גישות שונות מצאתי לתעלומה זו. גישה ראשונה, שאותה מציג פרופ' חיים גבריהו, גורסת שטעות היא לראות באליהו שבמקרא דמות קנאית בלבד. אליהו אמנם קינא לה' והטיל גזרות קשות אך כבר במקרא ניתן לראות שבלבו היה רחמן על ישראל. לטענתו, "שורשי דמותו של אליהו הטוב והרחום נעוצים כבר בתנ"ך".

הסיפור הראשון שלדבריו מוכיח את טענתו הוא הסיפור על השבת נפש הילד בן האלמנה מצרפת:

וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּו (מלכים א יז, כב).

זעקתו של אליהו לה' ניכרת בסיפור: הוא לא סתם מתפלל לה' אלא צועק אליו מקירות לבו. ניכר בו שהוא נשבר, ואינו יכול להכיל עוד את סבל העם. "הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ?", אומר אליהו ולא מוותר. הוא מתמודד על נפש הילד שלוש פעמים. אליהו נלחם ומצליח, הילד ניצל.

אמנם, גבריהו עצמו טוען שהמקרה הנזכר "יכול להתפרש כגמול על הכנסת אורחים", ובכל זאת הוא מביא את המקרה כראיה לרחמים על עם ישראל שקיימים בלבו של הנביא. הראיה היותר חשובה לפי גבריהו היא בפרק הבא.

"סבורני", הוא כותב, "שהביטוי המפורש ביותר של רחמים ואהבת ישראל שבתכונת אופיו של אליהו הנביא נמצא במלכים א יח, מב: 'ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו', וכבר פירש רלב"ג כי ימהר השם יתברך להביא המטר להשגחתו על הנביא שלא ישקוד בזה הצער".

גם בכתבי אוגרית ובכתבים אחרים, מוסיף גבריהו, הנחת הפנים בין הברכיים היא סימן של צער. אליהו לשיטתו "שם פניו בין ברכיו לבטא את צערו, תוך כדי תפילה על סבל העם, מחוסר גשם". אליהו היה שרוי בצער עד כדי בכי מר על סבל העם. אמנם הוא שגזר על הבצורת, אך עשה זאת מחוסר ברירה כדי להשיב את לב העם והשלטון אל ה'. ברגע שהעם הכיר, במעמד הניסי בכרמל, שה' הוא הא-לוהים, מיד אליהו מתפלל ואינו זז ממקומו עד שנשמע קול המון הגשם. גבריהו מסכם כי "אפשר לומר שיש בו באליהו גם לפי המקרא יסודות איתנים של אהבת ישראל".

לגמד את הקנאות

תפיסה שנייה היא של פרופ' אביגדור שנאן. על פי שנאן אליהו שבמקרא הוא רק קנאי ונוקם. טענתו המרכזית של שנאן היא כי המהפך לא חל בבת אחת אלא בשלבים.

שנאן מביא מספר מדרשים מוקדמים, אשר למרות היותם שייכים לראשית תקופת התלמוד הם עדיין תופסים את אליהו כקנאי ולוחם. רק בתוך תקופת חז"ל עצמה חל המהפך. לטענתו של שנאן עלינו לעקוב אחר התפתחות המדרש וכך נוכל להבין את התהליך שעבר על תפיסת העם ביחס לאליהו.

אחד המקורות שעליהם מצביע שנאן הוא מדרש רבה לשיר השירים על הפסוק "אל תראוני שאני שחרחורת": "כך אמרה כנסת ישראל לנביאים – אל תראוני בשחרותי", אל תראו אותי בצד השחור שלי, אל תציגו אותי בכתמיי. תפקידו של הנביא הוא להגן, לסנגר, לומר דברי שבח ולא לקטרג. המדרש ממשיך ומביא את אליהו כדוגמה:

ויאמר קנא קנאתי לה' א-להי ישראל, כי עזבו בריתך בני ישראל. 
אמר לו הקדוש ברוך הוא: בריתי?! שמא בריתך!
ואת מזבחותיך הרסו.
אמר לו: מזבחותי?! שמא מזבחותיך! 
ואת נביאיך הרגו בחרב.
אמר לו: נביאי?! ואת מה איכפת לך!
אמר לו: ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה.
תא חמי, מה כתיב תמן?
ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים.
מה הוא רצפים?

אמר רבי שמואל בר נחמן:
רוץ פה, רצוץ פיות, בכל מי שאמר דילטורייא על בני.

הקב"ה דוחה את כל טענותיו של אליהו: זו בריתי ולא בריתך, מזבחותיי ולא מזבחותיך, נביאיי ולא נביאיך. אל תתערב, התפקיד שלך הוא לסנגר ולא לקטרג. הקב"ה מגיש לאליהו עוגת רצפים ועל פי המדרש הוא רומז לו – רצוץ פיות לכל מי שאמר דילטוריא על בני. חז"ל על פי המדרש – ושנאן מביא מדרשים נוספים דומים – מבקרים בחריפות את אליהו על קנאותו כנגד עם ישראל ואי עמידתו לצד העם.

לדברי שנאן, חז"ל תפסו את דמותו של אליהו כקנאית ועסקו בכך ורק מאוחר יותר החלו להפוך את דמותו. עיון בבן סירא מגלה שגם הוא עדיין תופס את אליהו כקנאי. אלא שבין בן סירא לחז"ל הייתה התקופה החשמונאית שהסתיימה בשחיתות ובהסתאבות ומרד בר כוכבא שהסתיים במות רבים. חז"ל בכוונה תחילה ביקשו לגמד כל ביטוי של קנאות. הם הפכו ביודעין את דמותו של אליהו לסבא חביב וניסו בכל דרך ליצור הזדהות דווקא עם דמות שכזו.

מסתכל מלמעלה

הגישה השלישית היא של הרב ד"ר ש"ז כהנא, מי שהיה מנכ"ל מדרש הדתות. כך כתב:

אחר שעלה אליהו בסערה השמימה הוא הפך מדמות קשה וקנאית המקנאה לשם ה' ומוכנה עבור כך לפגוע בעם ישראל לדמות הצועדת לימין עם ישראל ומלווה אותו בדאגה ובמסירות.

השינוי לדעת כהנא לא התרחש בתקופת חז"ל, אלא באותו הרגע שבו עלה אליהו בסערה השמימה.  מה השתנה אז? בדרכו הציורית מסביר כהנא כך:

כל זמן שהיה אליהו בארץ הוא היה מסתכל על השמים. כיון שהסתכל על השמים, ראה את עלבונו של הקב"ה והיה מקנא לה'. משעלה אליהו השמימה והיה מקום מושבו בשמי מרומים, היה מסתכל על הארץ. כיון שהסתכל על הארץ, ראה את עם ישראל בדלותו ובצרותיו והיה מקנא לעם ישראל.

ברגע שעלה אליהו השמימה נקודת מבטו התהפכה. מעתה אין עוד מבטו, כוחו ומרצו, נתונים לקב"ה אלא מופנים לעם ישראל (גם עיון בציור "אליהו" של שאגאל מראה את דמותו של אליהו כפי שהיא מרחפת מעל הכפר היהודי כשפניה וכל מעייניה נתונים מטה. אליהו משגיח מלמעלה על בניו, מסייע להם ומלווה אותם). לדידו, חז"ל עוסקים באליהו לאחר עלייתו השמימה, כשכל ישותו קודש לסיוע והקלה על מכאובי עם ישראל, אולי גם כניסיון לתקן במעט את יחסו הקשה אל העם בחייו.

מרדכי דוד כהן מלמד ספרות בישיבה התיכונית 'חורב' בירושלים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

פורסמה ב-13 ביולי 2012, ב-גיליון פנחס תשע"ב - 779 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. עדיאל (עדי) לוי

    מעט לפני חז"ל, ואפילו, רחמנא ליצלן, לפני המלומדים הנזכרים (כבוד כל אחד מהם במקומו) עמד….. הנביא האחרון חותם הנבואה בישראל ואמר: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג') הנה כי כן יסודו של המהפך שחל בדמותו של אליהו מנביא זועם וקנאי ל"סבא חביב", מצוי כבר בכתבי הקודש,ומה לנו ולתיאוריות "מחקריות" פורחות באויר? ואם יש את נפשך לומר דבר בסגנון מחקרי, שמא העובדה שדווקא מלאכי הוא שמבשר על "מהפך" זה,נעוצה בהיותו אחרון הנביאים מנביאי בית שני כשכבר ביטלוה ליצרא דעבודה זרה, ושוב אין מקום לקטרג על ישראל הפוסחים על שתי הסעיפים והולכים אחר הבעל. (ומצאתי כעין זה ב"פחד יצחק" לר' יצחק למפרונטי, ערך "תשובה", שהסביר את ההבדל שבין הערכת אישיותו של המלך מנשה בספר "מלכים", שם הוא מצטייר כרשע גמור, לבין הצגתו כ"בעל תשובה" בספר "דברי הימים". וכותב ה"פחד יצחק", שכל עוד שלט בעולם יצרא דעבודה זרה, ניכרה השפעתו של מנשה כמי שהעמיק בהחדרתה לממלכתו, ונזקף הדבר לחובתו, אף שכבר שב מרעתו, באופן אישי. רק בבית שני עת בוטל יצר זה,התקבלה תשובתו, משפגה לחלוטין כל השפעה של תקופת רישעתו. עזרא הסופר, שיש בחז"ל מי שמזהים אותו עם הנביא מלאכי, הוא שכתב "דברי הימים", וכלל בספר גם את תיקונו של המלך מנשה)

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד כ"ד אדר ע"ג

      תהליך העידון של הקנאים, מופיע כבר בשבטי שמעון ולוי., שעליהם הוטל תפקיד החינוך של עם ישראל. שבט הלוי, עליהם נאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל' ושבט שמעון שנועדו להיות מלמדי תינוקות.

      המחנך חייב למזג באישיותו את הלהט של הקנאי לדבר ה', עם הסבלנות – ללכת עקב בצד אגודל, ולהביא בכך לתיקון שורשי של נפש האדם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        אף פינחס שקינא לה', זוכה לברכה: 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. וכבר עמדו חז"ל על ההקבלה בין פינחס לאליהו.

  2. יפה כתב כאן ש.צ שאכן צריך להיות שילוב עדין אצל מחנך בין המסר החינוכי והערכי אותו הוא רוצה להעביר באופן נחרץ ואמיתי לבין סבלנות והבנה איך להעביר את אותו מסר מבלי לפגוע באף אחד באופן מיותר

    אני זוכר היטב איך בישיבה התיכונית שלמדתי הרמי"ם מאוד הלכו בין הטיפות שמחד הם רצו לחנך לדרך בה הם האמינו שהיא נכונה מבחינה רוחנית וערכית ומאידך לא לפגוע בהורי התלמידים שלא מעט מהם נהגו ללכת בדרך אחרת באורח חייהם.

    אני זוכר איך במהלך שיעורים של הרמי"ם שדיברו על חשיבות של הימנעות משחייה מעורבת וריקודים מעורבים וכיו"ב והיו הערות מתלמידים בנוסח "הרב מה הבעיה? ההורים שי דתיים והם כן שוחים מעורב" וכד'

    ברור אפוא שהרמי"ם רצו לומר ולחנך לדעתם מבלי להתפשר ומאידך מבלי לפגוע בהורי התלמידים או בתדמיתם
    והדבר נעשה ב"ה ברגישות המתבקשת למרות שהדבר לא קל.

    אני חושב שהכלל של חז"ל "תהא יד שמאל דוחה וימין מקרבת" אכן מתאים לעניינים חינוכיים מורכבים כאלו של חינוך תלמיד לדרך מסויימת השונה ממה שהוא רגיל בבית אבא מבלי לפגוע חלילה בבית אבא.

    • ש.צ. לוינגר

      לאמיר –

      היש לך דוגמאות לתשובות של רמ"ים לשאלות על ניגודים בין המסרים של הבית למסרים של הישיבה? איך באמת הצליחו 'לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה'?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. ש.צ שלום רב

    אני זוכר שהרמי"ם היו פותחים בזכות ובשבח ההורים שבזכותם בניהם שומרים מצוות וזוכים לחינוך דתי וש"מה ששלכם-התלמידים-שלהם הוא"["שלהם"-של ההורים] ולאחר דברים אלו ובקשת המחילה הרמי"ם הסבירו שגם הם ברובם הגיעו ממשפחות בהם היה אורח חיים אחר ממה שהם בעצמם נוהגים והם הסבירו שחלק מאורח החיים של ההורים [שהוא בעצם אוח החיים ה"מזרוחניקי" של פעם]שלא תואם את ההלכה לא נובע מזדון ח"ו אלא משום שפעם היה רפיון כללי בנושאים מסויימים ועולם התורה הציוני דתי היה זניח מאוד ולכן "תהא האמת נעדרת" ודברים מסוימים היו נגועים בחוסר מודעות ציבורי כתוצאה מכך.

    הרמי"ם סיפרו למשל שהיו גם נשות רבנים גדולים בדורות קודמים שלא הקפידו על כיסוי ראש משום שהיה בנושא זה רפיון

    כך הם בעצם הסבירו שההורים לא "אשמים" או "חוטאים" חלילה אלא הם היו חיים בדור שהעיסוק המרכזי והכתיבה בענייני ההלכה בציבור הדתי לאומי היו מאוד בשוליים יחסית ולכן "נשתכחו מהם הלכות".

    למרות כל האמור לעייל ודאי שמדובר בנושא חינוכי עדין ומורכב מאוד וכזכור לפני כמה שנים שבתקשורת הדתית דווח על מה שהיה בסניף בנ"ע בגבעת שמואל שצוות ההדרכה החליט שאירוע ה"פיזמונסניף" יהיה בנפרד והבנים ישירו לאבות והבנות לאמהות בלבד והורי החניכים עשו שערוריה מהדבר והם התלוננו ש"בתקופתינו מי שמע על החומרות הללו?" וש"הרבנים בישיבות ובאולפנות שיגעו את הילדים שלנו עם חומרות שא שמענו מעולם" וכיו"ב

    במקרים כאלו צריכה להיות כמובן הבנה והקשבה לשני הצדדים-ההורים לא טענו את הטענות הללו כאמירה מתריסה אלא באמת ובתמים הם פשוט לא גדלו על ההלכות הנ"ל והן באו אליהם מילדיהם כרעם ביום בהיר-

    ו"כמים לב הפנים לפנים כך לב האדם לאדם"

  4. ארץ נפתלי וארץ הגלעד - שמחה, גבורה וערבות

    בס"ד ט' בתמוז ע"ד

    • ארץ נפתלי וארץ הגלעד - שמחה, גבורה וערבות (המשך)

      ארץ נפתלי וארץ הגלעד מקבילות זו לזו – זו ממערב לירדן וזו ממזרחו.

      ארץ נפתלי מבורכת היא. 'יעקב בירכו בברכת "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר", שפירותיו ממהרים להתבשל ועל כן מביאין מארצו ביכורים תחילה, זה שאמר: "הנותן אמרי שפר", כי בהבאת הביכורים משבחים ומודים לה" (כלי יקר, דברים לג,כג).

      נפתלי יודע לשמוח בחלקו, ולברך ולהודות לה', כברכת משה: 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה" (דברים לג,כג) – 'מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו…' (ספרי, שם). יודע נפתלי להודות לה' ויודע הוא גם לבקש ולהתפלל: 'דבר אחר: שיהיו קוראין לפני הקב"ה ונשמעין, כעניין שנאמר: רצון יראיו יעשה' (ספרי, שם).

      בפירושו לברכת יעקב, מוצא בעל 'כלי יקר' מימד נוסף: 'וקרוב בעיני לומר ש"אמרי שפר" היינו התורה… ואולי שעל זה דרשו: "נופת לי" כי דברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים…'. וכבר רבי דרש בספרי (הנ"ל): 'ומלא ברכת ה'… רבי אומר:זה בית דין של טבריא'. אכן זכינו מבית מדרשה של טבריא, למשנה שנערכה ע"י רבי. בטבריה ישב רבי יוחנן שתורתו ותורתם של תלמידיו ממלאת את התלמודים ומדרשי חז"ל. ומטבריה יצא קוום של בעלי המסורה שדקדקו בוסחם של כתבי הקודש.

      ארץ הגלעד ארץ הרים היא, הסמוכה לספר, המגינה על ארץ ישראל מפני אוייב. ארץ שמיקומה וטבעה מחייב את יושביה להיות אנשי חיל וגבורי מלחמה.

      יפתח הגלעדי נאבק במלך בני עמון הדורש להחזיר לו את 'השטחים הכבושים', והוא מבהיר לו חד-משמעית: 'ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש… ואנכי לא חטאתי לך ואתה עושה עמי רעה להלחם בי' (שופטים יא,כד-כז).

      אך בני הגלעד לא מגינים רק על עצמם, אלא על כל ישראל. כאשר נאספים שבטי ישראל להילחם בסיסרא, מתגייסים גם בני הגלעד: 'מני מכיר ירדו מחוקקים'. דבורה מציבה את בני הגלעד כמראה מול השבטים שלא הגיעו, וכדברי הרד"ק: 'גלעד הלא שכן בעבר הירדן כמוך וחלקו ונחלתו שם היא, ואף על פי כן עבר ובא לעזרת ישראל…' (שופטים ה,יז).

      יחס הערבות בין עם ישראל לבין בני הגלעד בא לידי ביטוי בראשית מלכות שאול. כאשר שוב מאיים מלך עמון על בני יבש גלעד ומציע להם ברית בתנאים משפילים: 'בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל' 0שמואל א' יא,ב). מזעיק שאול את כל ישראל ומציל את בני הגלעד ואת כבוד עם ישראל, לראשונה עומד העם בפני אוייביו כעם מלוכד..

      ובני יבש גלעד גומלים לשאול, ומוסרים את נפשם כדי לחלוק לו את הכבוד האחרון:: ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גויות בניו מחומת בית שן… ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים' (שמואל א' לא,יב-יג).

      על מעשיהם מברך אותם דוד: 'ברוכים אתם לה' אשר עשיתם החסד הזה עם אדוניכם עם שאול ותקברו אותו, ועתה יעש ה' עמכם חסד ואמת…' (שמואל ב' ב,ו-ז).

      ואכן נוצר ה' חסד לבני הגלעד לדורי דורות, כדברי חז"ל: 'ויקומו כל אנשי חיל אנשי יבש גלעד – אמרו: "אותו האיש הצילנו מחרפת בני עמון, אין אנו חייבין לגמול לו חסד?" אמר להם הקב"ה: "אתם גמלתם חסד עם שאול ועם בניו. אף אני נותן שכרכם לבניכם". לעתיד לבוא, כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל – ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה, שנאמר: לי גלעד ולי מנשה (תהלים ס)' (ילקוט שמעוני שמואל א' פרק ל, בשם פרקי רבי אליעזר).

      לא רק על כבוד האומה נאבקים בני הגלעד, אלא גם על כבוד שמים. אליהו הנביא 'מתושבי גלעד' עומד ומקנא על כבוד ה' שחולל על ידי עבודת אלילים, וגוזר: 'אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי' (מלכים א' יז,א).

      הוא מקנא, והוא גם מלמד זכות על ישראל בתפילתו: 'ואתה הסיבות את לבם אחורנית' (מלכים א' יח,לז), והוא שיזכה להביא לתיקונו של עם ישראל בדרכי אהבה ושלום, כנבואתו של מלאכי: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

      אף מלכות בית דוד צריכה להיות לישראל כהר הגלעד, כתוכחת הנביא ירמיהו: 'כי כה אמר ה' על בית מלך יהודה: גלעד אתה לי ראש הלבנון' (כב,ו). ופירש רש"י: 'גלעד אתה לי – המקדש שממנו צרי ורפואה לכל העולם'. ירמיהו מציב כמופת את יאשיהו: 'הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה, אז טוב לו. דן דין עני ואביון, אז טוב, הלא היא הדעת אותי נאם ה" (כב,טו-טז).

      יהי רצון שנזכה להידבק בדרכיהם של אייל, גילעד ונפתלי הי"ד – בשמחה ובטוב לבב; באהבת ה' ותורתו, באהבת ארץ ישראל ועם ישראל, באהת רעים ובאהבת הבריות כולן, בגבורה ובמסירות, מתוך ענווה וכבוד הורים ומורים. כנגד צריחות הרוצחים: 'ראש למטה' – יעמדו חייהם המאירים של הקדושים, שבחייהם ובמותם מצוים אותנו: 'ראש למעלה!'

      • בפיסקה שלפני האחרונה:

        … ופירש רש"י: 'גלעד אתה לי – אילו את חביב קדמי כבית מקדשא דרם בריש טוריא… גלעד – בית המקדש, שממנו צרי ורפואה לעולם'. המלך צריך להיות כגלעד, מקור רפואה לעולם. ירמיהו מציב כמופת את יאשיהו…

        • הצרי, המנהיגות והמקדש

          הגלעד כמקור לרפואה מוזכר בדברי ירמיהו: 'הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי' (ח,כב). רש"י מפרש זאת כמשל: 'כלומר: וכי לא היו להם אנשים צדיקים ממי ללמוד וייטיבו דרכיהם'. כעין זה מפרש רד"ק: וכי אין חסיד ביניהם שיכפר הא-ל בעדו'.

          הגלעד נדרש כמשל לבית המקדש גם בספרי (דברים שנז): 'ויראהו ה' את כל הארץ – מלמד שהראהו ארץ ישראל מיושבת על שלוותה וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה; את הגלעד – מלמד שהראהו בית המקדש מיושב על שלוותו וחזר והראהו המחריבים לו. ואין גלעד אלא בית המקדש, שנאמר: גלעד אתה לי ראש הלבנון (ירמיהו כב,ו)'.

          [על חיבתו של גילעד למקום המקדש ראו בכתבה: 'מה הרגיש גיל-עד שאער בהר הבית?', באתר 'חדשות הר הבית']

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: