הערפל אשר שם הסבתא / אלחנן ניר

יחסי סבים ונכדים, חמקמקים וחזקים, מקבלים משנה תוקף כשמדובר בניצולי שואה ובני 'הדור השלישי'. ספר חדש מעניק מילים ומובן לחיי אישה אחת, סבתא, ומצליח לגעת בשאלות מטרידות

רוח

מיכל בן-נפתלי

אחוזת בית, 2012, 127 עמ'

יש משהו בלתי מתפשר ביחסים בין הדורות. התנ"ך מרבה לעסוק בזיקה שבין אב לבנו ובין אחים, ואפילו מהדהד אל הלב את הזיקה החד-פעמית שבין חמות לכלתה. ואין עיגול פינות. הדיבור התנ"כי על קשרים בין-דוריים אינו חומל. פעמים נדמה שכמו לעשות 'דווקא', הוא מקשה וחומק, מביא לסצנות קורעות לב שצולפות בנוכחותן החשופה ואיננו מניח. הרי אם היינו באמת מקשיבים – כמה בכי היינו בוכים בעקֵדה למשל, בלקיחת הברכות ובהשלכה לבור, בנוראוּת הזאת שבין אמנון ותמר.

אבל האם ילד יכול לדעת מי הוא 'באמת' אביו? האם סבתא יכולה לדעת מי הוא 'באמת' נכדה? האם בכלל קיים ה'באמת' הזה? נכון שאין 'באמת', אולם דומה כי יחסים בין-דוריים הם לעולם מרחב עצמאי ונטול זיקה למרחבים שחוץ לו. ויחסי נכדה-סבתא ונכד-סבא – אף יותר מיחסים בין-דוריים מצויים – הם מרחב שאינו מדובר כלל. זהו מרחב של יציאה ראשונה מחוץ למשפחה בתוך המשפחה, יחסים נטולי תמורה. והסבים הם הרי אלו שבדרך הטבע גם מתים ראשונים על פני הילד, וחושפים בפניו טפח מהדרך האכזרית והכואבת שבה אנשים הולכים מכאן.

"במלחמת הדורות לעתים קרובות ילדים וקשישים עושים אגודה אחת: אלה משמיעים את הנבואות, ואלה מפענחים אותן", כתב סארטר בספרו "המילים". ומה אם באגודה הזאת הסבתא היא ניצולת שואה, ומה אם הנכדה מוגדרת כ"דור שלישי", הרי כאן יקשה על אחת וכמה לגשת ולגעת. אבל מיכל בן-נפתלי ניגשת אל הערפל אשר שם סבתה. הסבתא, ניצולת שואה – "מנין באה? היא לא סיפרה, היא לא ידעה לומר", ניצולת אב חורג שהתעמר בה, סחופת טריטוריה מוגדרת ובעיקר חולה במחלה חסרת שם שתופפה כל חייה על דפנותיה, לא מכבידה מדי אך גם מסרבת בעיקשות להניח.

המחלה המדוברת, מלאת הדמדומים וחסרת השם, לא הייתה מוגדרת. היא דמתה לסוג של סך כולל – סך הפחדים, השתיקות, החרדות והמחשבות שלה בפליטת החיים שנותרו לה; פליטה שבתוכה ניסתה עוד ללכת מעט, לנשום מעט, לאחוז באצבעות אחרונות.

על הרקע של הסבתא גם ההורים זוכים באור חדש, מלא קרבה אך גם חומל, כמו בכוח נידונו להתייחס אל הנקודה שממנה ברחו ללא הרף, נקודת הסבים. בניגוד לזקנה האין-סופית ששידרו הסבים, הרי שההורים שידרו צעירוּת, קלילות, "גזעיות" ו"חברמניות" הם היו קוראים לזה. "מה שהפריד בינינו לבין הורינו היו שנים, ומה שהפריד בינם לבין הוריהם היה הנצח. זיהינו את הקטיעה הזאת, שלא כונתה בשם, שממנה אי-אפשר להוליד דבר" (עמ' 104). ההורים עזבו במהירות את דור הסבים, המשיכו הלאה, בנו, יצרו, כמו ביקשו להשלים את החיסרון והנעבעכיות של הוריהם, את העדר הדור שלהם נטול הסבים והסבתות שנותרו 'שם'.

עצם נוכחותם של סבא וסבתא, כאלה שלא היו להורינו, היא שיצרה לכאורה נורמליות משפחתית… הם היו סימן הדורות והמורשת. ללא סבא וסבתא היתה זו משפחה רזה, חסרת עומק, חסרת יסודות. הם היו אפוא התנאי לנורמליות, ועם זה היו חסרי בטחון מדי, שבורים מדי, אשמים מכדי להיות עמודי התווך (שם).

האם סבתא יכולה לדעת מיהו 'באמת' נכדה? מיכל בן נפתלי וסבתהּ

לעולם נותר בסוגריים

הנכדה, מיכל בן-נפתלי – סופרת רגישה, מתרגמת כתבי דרידה, בלאנשו וקריסטבה מצרפתית והוגת דעות ייחודית בזכות עצמה – חוזרת במודע אל סבתה, סבתה לובה מאשדוד, כלומר מברנוביץ', ואינה מניחה לה. בן-נפתלי בורכה בכישרון הזה שלא להניח, להתבונן ממושכות ברסיס תמונת-ילדות, בשברי אנחה, בשתיקה הנמשכת ("שתיקה שהיתה לשפה שדיברו בה בפנים כמו בחוץ"), בסיפורים משפחתיים שנצרבו בה כילדה ולהפוך את מצבור הפרגמנטים לאמנות מטלטלת; לזעקה שדווקא המינוריות שלה – אינה מניחה.

לשם כך היא יוצרת מהלך מופרך מעיקרו: היא מעניקה מילים ומובן לאישה שהתקיימה ללא דבר מן הרכיבים הללו; לסבתא לובה שחיה מתוך הכרח את חייה, מלאי הזרות והשחיקה לעצמם ולסביבתם. והנכדה מיכל באה אחרי לכת הסבתא מעמה, מעמידה – כמו יש לה כל הזמן שבעולם – פנס אל מול הצל הזה. היא מתייצבת אל מול השרידה וההתרוקנות חסרת הנוכחות הזו ומצליחה להאיר באור מוקלש, אך נוכח, את אותן שאריות חיים.

בן-נפתלי יודעת לעשות אוזנה כאפרכסת אל דיבור הסבתא שלעולם נותר בסוגריים, שלעולם נותר חצי ער חצי ישן, ובעיקר – עייף ונטול אהבה. והיא מתקרבת על בהונות ושולה מתוך בליל הפולנית-יידיש-עברית, ומכל המחסות שביקשה הזקנה להסתתר מאחוריהם, את שפת הכאב, את קרשי ההצלה, את הדמות שוודאי לא הייתה מבינה דבר ממה שנכדתה מבקשת לעשות איתה.

והנכדה הזאת גומלת חסד. חסד של אמת נוקבת. חסד עם הסבתא, ובעיקר עם עצמה ועם בני הדור שלה ושלי – דור שלישי לשואה; דור שגדל על שתיקה שאין לה שיעור, ועל חיים מלאי תהום שרוח סבתא מרחפת על פניהם ואינה אומרת דבר.

ברית לגמרי אנושית

דווקא המבט הקרוב-קרוב הזה של בן-נפתלי, אבל גם המבקש בכל זאת להמשיג, מצליח לגעת בשאלות שמרבות להטריד את בני הדור השלישי. אבחר אחת מהן שמטרידה אותי לא מעט: עם איזו מין דתיות הלכו הסבתא לובה שלה והסבתא אסתר שלי בעולם. זו לא הייתה דתיות אידיאולוגית וגם לא דתיות אקסטטית ומלאת אהבה, ואפילו לא חברתית או מוסרית, או בהכרח הלכתית (למרות שכמובן גם הם קוטלגו לדתיים וחילונים, מאמינים ואתיאיסטים, וידעו להתקוטט על כך לא מעט, ובדרכם, וגם שם היו שראו עצמם מחויבים לתרי"ג וכאלו שלא). ודווקא על הרקע של השואה ושל 'איפה א-להים היה בשואה' לא כשאלה תיאולוגית אלא כיום-יום, הדברים מעסיקים אותי.

הנה, מילים שנותנות עומק אנושי ומלא רגישות לחוט שבין שותקי המחנות לבין זה שמתפללים אליו:

היא לא נהגה ללכת לבית הכנסת. ל"כל נדרי" הלכה, ל"יזכור" או ל"תפילת נעילה". הצום עשה שמות בקיבתה. היא לא ויתרה עליו ולא היה כל טעם להתווכח… היה עליה ליטול תרופות והיא נאלצה לשתות מים, אבל היא סירבה. זאת הייתה… היהדות הנוקשה והנואשת של יום הכיפורים, יהדות חמורה שאין לה סיבות ואין לה תקוות ואין היא אלא עבודה צרופה שאפילו אינה עבודת הבורא. יהדות חיונית למי שחי בלי דפנות מבפנים, הנדרשת אפוא כדי לתמוך מבפנים ולחזקו, יותר משהיא מתרצה לציוויים בחוץ… הדת התרוקנה מן האינסוף. הברית הייתה לגמרי אנושית, ברית של בני אדם עם עצמם (עמ' 49-48).

השילוב הזה בין נוקשות לנואשות יצר את הדתיות החמורה, הבלתי מתפשרת אפילו, של הדור ההוא, דתיות ההולכת ונעלמת מאיתנו עם הליכתו שלו לדרכו.

מגע אחרי השבירה

"רוח" אינו רומן וגם לא שילוב של פסיכואנליזה ופילוסופיה (על אף שהוא רב ציטוטים מהם) ואפילו לא רומן התבגרות בצל דורות אחרים (על אף ריבוי ההרהורים הקיומיים שבו), אלא חיבור עכשווי מלא רגישות שנוגע במקום שבו המילים כבר נשברו, במרחב שבו השפה חדלה מלסמן. הוא קשה לקריאה, דורש איזו הפוגה נמשכת ועצירות רענון ללא הרף, ובעיקר מטלטל ללא הרף. ובכך הוא גם דומה לשירה.

ומעט על הניסיון. הרי ביחס לכל תופעה אנו מצוידים במגננת השפה היודעת להסביר, להעניק את נחמת המוּבנות. גם הכאבים והייסורים נכנסים לתוך הרצף, משתבצים, למרות הכול, אל חסד המובָנות. אולם כאשר מדובר בקריסה כללית, בטראומה, הרי שמדובר על 'שבירת הכלים'. השפה הופכת להיות חלק מאותו עולם קדום שהתמוטט ונשבר, שאין כל אפשרות להביט אליו, להציב אותו על משך זה או אחר.

האם לחווה הטראומה עצמו ישנה אפשרות לחדש את השפה, להשתחל אליה בכל זאת? האם ניתן להחלים? ג'ודית לואיס הרמן – פרופסור לפסיכיאטריה קלינית בהרווארד ומנהלת התוכנית לטיפול בקרבנות אלימות בבית החולים בקיימברידג' – כתבה ספר מכונן המבקש לגעת באפשרות להחלים מטראומה. כך היא כותבת:

גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים. ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים; אין היא יכולה להתרחש בבידוד. בקשרים המחודשים עם הזולת שבים נפגעי הטראומה ובוראים את הכשרים הנפשיים שנפגעו או עוותו בידי החוויה הטראומטית. קשרים אלו כוללים יכולות בסיסיות לאמון, לאוטונומיה, ליוזמה, לכשירות, לזהות ולאינטימיות. היכולות האלה נוצרו במקורן ביחסים עם אחרים, ובתוך יחסים שכאלה עליהן להיווצר מחדש (טראומה והחלמה, עמ' 163).

משהו בדברים הללו דופק על דלתותיי, אומר לי במילותיו שלו כיצד למרות הכול הם המשיכו. כיצד הביאו ילדים לעולם ורעדו בכל גופם בכל פעם שמי מהם יצא לטיול שנתי, כיצד שכרו וקנו בתים ונאבקו על כל שקל בעירייה, וכיצד התחברו אל פירעון הטראומה השתוקה הזו וכתבו הקדשות דומעות לנכדים שבסופן "עד מאה ועשרים, סבתא". כי למרות הכול הם ביקשו ליצור מחדש. כי למרות הכול הם לא ראו את עצמם כמקריבים או כמוקרבים, אלא כחיים. "לימים, באחת מארוחות השבת, כשסיפרתי לה על כך שדיברו על אברהם אבינו המקריב את בנו, נלחמה כארי כדרכה להסיר מכתפיו כל חשד לכוונה רעה. הוא האמין באלוקים, אמרה בהצטדקות".

כוחה של אמנות-אמת הוא במגע מחודש עם הטראומה, מגע של ריפוי מלא כבוד ומרחב שנוצר אחרי השבירה. "רוח" בא באומץ אל מקום החיתוך של הרוח השבורה, השוקעת, ומביא את ההד הנעלם בצורה שהיא בעיניי כמעט-גאולה. קטנה, מינורית ואפילו מכווצת, אבל כמעט-גאולה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון פנחס תשע"ב - 779 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: