הרוח הנאבקת בגוף / חבצלת פרבר

שתי נשים, אם ובת, מנהלות יחסי דאגה-אהבה-שנאה עד צאתה של האם החולה למסע לחשיפת האמת על בתה. פרוזה מדויקת על חולשה ועוצמה

אלנה יודעת

קלאודיה פיניירו

מספרדית: רינת שניידובר

כתר, 2011, 169 עמ'

אלנה יודעת הוא ספר יוצא דופן, נוגע ללב ועמוק. כוחו המיוחד אינו נובע מן העלילה – את כל הסיפור אפשר למצות בחמישה-שישה משפטים: אלנה היא אישה בת 63, חולה במחלת פרקינסון בשלבים מתקדמים. היא חיה עם בתה, ריטה. רווקה מזדקנת וקתולית אדוקה, שמתפרנסת מעבודה בבית הספר של הכנסייה. ביום גשום אחד ריטה נמצאה מתה בתלייה במגדל הפעמונים של הכנסייה. אלנה יוצאת להוכיח שמותה של ריטה נגרם מרצח. מודעת למגבלותיה הפיזיות, יוצאת אלנה מכפר מגוריה לבואנוס איירס כדי לפגוש שם את האישה היחידה בעולם שאם תכיר בחוב שיש לה כלפי ריטה וכלפי אלנה ואם תסכים לעשות זאת – תסייע לאלנה להוכיח את האמת הזאת.

הזמן נמדד בכדורים

זה כל סיפור העלילה. אבל פיניירו עושה הרבה מעבר לסיפור עלילה, ובזה כוחה ויופיו של הספר. בפרוזה מדויקת מאוד, מדודה לכל פרטיה, היא מתארת כל צעד שאלנה עושה. כל צעד – במשמעות המילולית: בגלל מחלת הפרקינסון שלה, יש נתק בין מוחה והמחשבות שלה לבין הגוף שאמור לבצע את הפקודות של המוח. רק הכדורים, שהיא נוטלת בשעות קבועות, יכולים לעזור לה ולגשר על הפער הזה.

הספר נפתח בתיאור הבא: "לנתק את רגל ימין, להרים אותה לגובה של כמה סנטימטרים בודדים מהקרקע, לגרום לה לנוע באוויר… שתעקוף את רגל שמאל… לגרום לה לרדת ולדרוך על הארץ, זאת כל התורה. זאת כל התורה, חושבת אלנה…". כאן מגיע מבחנו של הגוף, והגוף שוב בוגד בה: "אף על פי שמוחה מורה לה לנוע, רגלה הימנית נשארת במקום… לא מצייתת". גם מבטה של אלנה אינו יכול להתרומם מעבר לגובה מותני-האנשים הסובבים אותה, בגלל הקישיון שתקף את צווארה. כך היא נדונה להזדחל קדימה בעולם, כשעיניה נטועות רוב הזמן בקרקע.

התיאור המפורט של מאבק הרוח בגוף, ושל האסטרטגיות השונות שבאמצעותן מצליחה אלנה לגבור במידה מסוימת על גופה ולממש את רצונה, הם לִבו של הספר, שהוא תיאור המסע של אלנה  להוכיח את האמת שלה לעולם. ובכל זאת, למרות שהגוף שהיא נתונה בו פגום ומבייש כל כך, אלנה אינה מוותרת. מצוידת במעט העזרה שמספקת לה הרפואה, היא יוצאת לדרכה.

החשש שברגע מסוים, "בעוד חצי שעה", "היא לא תוכל לקום מהכיסא, מכל כיסא שלא יהיה", ממריץ אותה לנצל כל רגע שניתן לה. לא לבזבז את הזמן, לחשב כל צעד וכל מעשה כדי שתספיק למלא את המשימה בזמן. "הזמן של אלנה שונה מזמן של רכבות שנוסעות בין התחנות", או מכל זמן-שעון מכני-אובייקטיבי אחר. "היא לא צריכה לעמוד בלוחות זמנים או לפעול לפי מערכת שעות. הזמן שלה נמדד בכדורים… בתוך קופסת הגלולות שקנתה לה ריטה לכבוד יום הולדתה…".

תלות ושליטה

היחסים שבין אלנה לריטה מתוארים לפרטיהם, וגם התיאור הזה מכמיר לב. יש ביחסים אלה דאגה דו-סטרית ושנאה מרירה, מריבות בלתי פוסקות, עלבונות וניבולי פה. אין חמימות גלויה ביניהן, לא חיבוק או נשיקה. אבל הן דואגות זו לזו גם בעניינים האינטימיים ביותר – והתלות של אלנה בריטה הולכת ומעמיקה ככל שמחלתה מתגברת. הטיפול והדאגה שנדרשים מריטה רבים ומפורטים – וגם, מטבע המחלה, דוחים ומגעילים. לא ייפלא אפוא שמאחורי הרובד החיצוני של הדאגה והתלות מצוי לפחות רובד רגשי אחד נוסף. וכשהן יוצאות פעם בשנתיים לחופשה ביחד – כל המרירות והחשבונות הרעים מתפרצים.

גם כאן התיאור מדויק, מפורט וקולע: "אחרי שהשמש הסתתרה מאחורי בנייני הדירות, היו יוצאות לטייל בשדרה. ותמיד תוך כדי ויכוח… ולא חשוב על מה התווכחו. הנושא לא היה העיקר, אלא הבחירה שלהן לתקשר זו עם זו באמצעות ריב… סכסוך שנרקם בתוכן ללא שליטה, בהיחבא…". כשריטה רוצה לקנות לעצמה משהו שראתה בחלון הראווה, מגיבה אלנה מיד: "אלנה עיקמה את האף, אל תבזבזי את הכסף שלך על שטויות… זכותי המלאה לפנק את עצמי, אמא. גם כן פינוק מנוון, זה מזכיר לי את הידיד המנוון שלך מהבנק. לי לפחות יש גבר שאוהב אותי, קשה להיות מאושרת לצדך, אמא…", וכך הלאה. צליפה וצליפה שכנגד.

אבל כל זה הוא עדיין ברובד חיצוני של היחסים. ואילו בשורש הקשר של אלנה לבתה מצויה האהבה שאינה תלויה בדבר, שמותה של ריטה הופך אותה לכאב ללא גבול: "את הבגדים (של ריטה) לא הייתה מסוגלת לארוז. הם שימרו את הריח שלה, את ריח בתה… זהו ריחו של המת כשעוד היה בחיים… כך הרגישה גם עם הבגדים של בעלה, אבל בשעתו לא היה לה מושג שהריח הזה כואב פי כמה כאשר מדובר בריחו של ילד…". הכאב הזה מצוי ברובד העמוק ביותר של הקשר בין אלנה לריטה. וכפי שיתגלה מאוחר יותר  –הקשר אם/בת, או העדרו, ימלא תפקיד חשוב בהתרת העלילה ובהבאתה לפתרון.

לעומת זאת, בשורש היחס של ריטה לאלנה מצוי משהו קשה ורע: צורך בעליונות ובשליטה, שגם הוא ימלא תפקיד חשוב בהתרת הסיפור. הסופרת מקלפת, חושפת ומתארת את הרבדים השונים בקשר בין שתי הנשים, וה"קילוף" המפורט הזה הוא אחד מהמאפיינים שעושים את הספר למיוחד ואיכותי כל כך.

השורש הפנימי של יחסי האם ובתה מסביר גם מנין נובע הביטחון שדוחק באלנה לצאת ולהוכיח את האמת שלה על בתה; למרות שהכול משוכנעים שריטה התאבדה, אלנה משוכנעת שהיא "יודעת" אחרת. והביטחון הזה נובע מן הקשר ביניהן, משום שהיא האם וריטה היא בתה. לצורך הסיפור יש חשיבות משנית לשאלה העובדתית, האם ריטה התאבדה או נרצחה. תחושת ה"אלנה יודעת" היא המניעה את העלילה, היא הדוחקת בה להוכיח לעצמה ולעולם את האקסיומה הקיומית: שגם לאחר מות בתה – היא, אלנה, נשארת אֵם, ואִמהות לעולם יודעות מה בנותיהן עשויות או אינן עשויות לעולל לחייהן.

עוצמת הוויתור

אחרי נסיעה מיוסרת שלא-תיאמן ברכבת ובמונית מצליחה אלנה, בדרך שכמעט גובלת בנס, להגיע אל מחוז חפצה: אל ביתה של איסבל. איסבל היא האישה ש"חוב תודה" בן עשרים שנה קושר אותה אל ריטה ואלנה. אלנה מקווה שאיסבל תכיר בחוב הזה ותסכים לשמש לה – לאלנה –גוף שבעזרתו תימצא ותוכח התשובה שתבהיר אחת ולתמיד: מה באמת קרה לריטה. מבחינתה של אלנה התשובה היחידה שבאה בחשבון היא לגלות מי רצח את בתה,  היות ש"אלנה יודעת" שריטה לא התאבדה. אבל המפגש עם איסבל מגלה שלסיפור אחד יכולים להיות כמה צדדים וכמה אמיתות, שונות ואפילו נוגדות.

תהליך ההתמודדות של אלנה עם האקסיומות הישנות של אהבת אם ועם החשיבה-מחדש על התאבדותה של ריטה מתחיל בסצנה עדינה שבה היא לומדת מחדש ללטף חתול: "אולי הייתה מצליחה ליהנות מהליטוף הזה… לו רק הייתה מרשה לעצמה ליהנות. אבל היא לא מרשה, חתול זו חיה מלוכלכת… אומר בעלה לבתה המנוחה, ובתה המנוחה חוזרת על דבריו באוזניה, והיא מקשיבה לה… אבל החתול לא מסתלק… היא באמת ניסתה לְרַצות את בעלה ואת בתה… עכשיו היא לא מסלקת את החתול…". בסצנה הזאת אלנה משתחררת מן הרודנות של בתה ושל הקשר ביניהן, והשחרור הזה משנה את כיוון העלילה והופך את פתרונה על פיו.

הסיפור של פיניירו הוא סיפור על נשים. על חולשה, פגיעות וכניעות, על הכוח של מי שמנצלות את חולשת האחרות ונוטלות לעצמן שליטה בחייהן; וגם על העוצמה שבוויתור ועל השבירות של הכוחניות. פיניירו מעצבת דמות בלתי נשכחת של אישה כנועה ומְרַצה, שדווקא ברגע הקשה ביותר – כשהיא עלובה מבחינה פיזית ולאחר ששכלה את בתה – מוצאת בתוכה עוצמה גדולה כדי להתמודד, לחקור את מות בתה ואת משמעות חייה, ואפילו למרוד בה מרד קטן בדיעבד: ללטף חתול…

"אלנה יודעת" הוא 'ספר נשים' במיטבו, אף שאינני אוהבת את המושג. העיסוק של הספר באינטימיות הפיזית והנפשית של אלנה נראה לי מתאים יותר לקוראות מאשר לקוראים. למי שאינה חוששת להתמודד עם ספר שאין בו יופי מקובל, שגרתי, אבל יש בו עוצמה ורגישות יוצאות דופן – הוא מומלץ בחום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בלק תשע"ב - 778, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: