בלק הוא יתרו / יהודה ליבס

רמזים בדברי הזוהר והאר"י מצטרפים אל הצורך לפתור שורה של קשיים במקרא, ומובילים לתובנה המפתיעה שבלק מלך מואב אינו אלא יתרו. האיש, המוכר לנו מפניו המחייכות, מתגלה בפנים אחרות ומעצים את הדילמה האישית של משה 

מנוסח הכתוב 'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא' (במ' כב, ד) אפשר להסיק שבלק לא היה מואבי במקורו, ומן הקשר ההדוק המתואר בפרשת בלק בין המואבים למדיינים אפשר אף לשער שמדייני היה. כך אכן גורסים המדרשים (מדרשי רבא ותנחומא על-אתר, וכן תרגום ירושלמי ואף פירוש רש"י), שרובם אף מזהים את בלק עם צור נסיך מדיין. ספר הזוהר (ח"ג קצו ע"ב) מוסיף ומייחסו למדייני ידוע אף יותר, יתרו כהן מדיין, שלדעת הזוהר בלק מבני בניו היה. הזוהר, המרחיב שם בעניין צפור ומשמעותה הקבלית והמאגית, מייסד עליה כמדומה גם את הקשר בין יתרו לבין בלק, כי בלק הוא בן צפור, ויתרו אביה של צפורה.

עם זאת, הזוהר אינו מזהה את בלק עם יתרו, ואף מתאר ניגוד קוטבי בין בלק לבין זקנו: בעוד שיתרו התגייר ונדבק בישראל (זו גם דעת מדרשי חז"ל), בלק דבק בעבודה זרה וניסה לקלל את ישראל ולהכותם. אך האר"י הקדוש, המבאר זאת (בשער הפסוקים פרשת בלק) על דרך גלגולי הנשמות וצירופן, מוצא גם יסוד משותף לנשמת יתרו ובלק: שניהם משורש קין. יתרו (הנקרא גם קין וקיני) לקח את החלק הטוב שבנשמה זו, ובלק נחל את היסוד הרע.

בשורות הבאות מבקש אני לצעוד צעד נוסף ולהעלות השערה בדבר זהות גמורה בין יתרו לבין בלק. בעיון נוסף במקראות עולה האפשרות שאין בלק אלא יתרו, שעזב את משה חתנו ואת בני ישראל, ושינה את טעמו, וכשנעשה מלך על מואב אף ביקש לקללם ולגרשם (השערה זו מתאימה במקצת לדעת האר"י – בשם יתרו נקרא האיש בזמן טובתו, ובלק ברשעתו). זו אמנם השערה בלבד, אך יש בה לדעתי כדי להבהיר סתומות במסורות על משה, ולשם ביסוסה אביא תחילה הקבלות בין יתרו לבין בלק, נוספות על אלה שנזכרו לעיל על מוצאו המדייני של בלק ועל הדמיון בין השמות צפור וצפורה.

ראשית, יתרו ובלק דומים בכך ששניהם כהנים המקריבים קרבנות (שמות יח, יב; במ' כג, ב; יד ל), האחד לברכה והשני לקללה שנהפכה לברכה אף היא. דמיון אחר בין שני האישים יימצא בהתעוררותם הראשונית ובהתרשמותם ממעשה ישראל, המתוארות בלשון דומה. מעשה יתרו פותח במילים: 'וישמע יתרו כהן מדין חֹתן משה את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים' (שמות יח, א), ומעשה בלק פותח במילים: 'וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמֹרי' (במ' כב, ב), אף שהמסקנה העולה בשני המקרים הפוכה היא: כאן ברכה וכאן קללה. בלק אמנם אינו מקלל בעצמו אלא שוכר לשם כך את בלעם, אך גם זאת אפשר להסביר על פי דרכנו, בשל הברכה שבירך אותם בעבר בהיותו בבחינת יתרו, ובהתאם לכלל שקבע בלעם בברכתו: 'הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה' (במ' כג, כ).

 מעבר ושינוי זה בין יתרו המברך לבין יתרו בבחינת בלק המבקש לקלל ניתן להסבר: כשראה יתרו את העם המשועבד, שיצא לחירות בכוח אלוהיו, בירך את ה', אך בראותו את כוחם העצמי של ישראל במלחמה עם אויביהם, נבהל וביקש לקלל. והרי כיוצא בכך רואים אנו גם היום: גויים רבים מזדהים עם גורל ישראל בשואה, ומברכים את הניצולים, אך בראותם את חוזקם של ישראל ואת ניצחונות מדינתם על אויביה – נמצאים מקללים.

אך אם בלק יתרו הוא, מדוע נקרא בלק ולא יתרו? על כך אפשר להשיב ולומר שבלק שם נוסף הוא שהיה ליתרו. יתרו שבעה שמות היו לו, ואלה נמנים במדרש: יתר יתרו חובב רעואל חבר פוטיאל קיני (מכילתא, יתרו א), ואפשר שבלק הוא השמיני. אף דומה ששם זה ניתן לו דווקא מאחר שהשתנה והחליף את עורו, כי אפשר לפרש 'בלק' מלשון 'בוקק הארץ ובולקה ועִוה פניה' (יש' כד, א) ומלשון 'בוקה ומבוקה ומבֻלקה' (נחום ב, יא), ובדומה לכך, בערבית 'אבלק' פירושו מי שעורו מנומר. ואולי 'בלק' אינו אלא שם סתמי של מי שאין רוצים לנקוב בשמו האמיתי, כמו 'פלוני אלמוני', שכן כך משמשים בתלמוד השמות חילק ובילק (חולין יט ע"א; סנהדרין צח ע"ב). ואם כן, בשימוש בשם בלק ביקשה תורה להסתיר את זהותו עם יתרו, וזאת לכבודו של משה, כפי שנראה להלן גם במקרים אחרים.

כזה גם דינו של הכינוי 'בן צפור'. 'צפור' מורה אולי על שינוי דעתו של יתרו ונדידתו אל עם אחר, ככתוב 'כצפור נודדת מן קִנה כן איש נודד ממקומו' (משלי כז, ח). לדעת ר' משה זכותו (הובא ב'ניצוצי אורות' על זוהר ח"ג, קפד ע"ב), 'צפור' היה גם הוא שמו של יתרו, אך התורה והמדרש הסתירו זאת, כי שם זה מורה על התקופה שבה עסק בכישוף ובעבודה זרה. ואולי 'צפור' היה באמת שם אבי יתרו, ובתו צפורה נקראה על שם סבה…

והיית לנו לעיניים

ישאל השואל: מנין ששינה יתרו את דעתו? אולי דווקא התגייר ונשאר נאמן במחנה ישראל, כפי שאומרים חז"ל? על כך אשיב: מפשט הכתובים עולה תיאור הפוך, גם אם הוסווה במקצת לכבודו של משה, ואפשר שאף דברי חז"ל אלה לא באו אלא לחזק הסוואה והסתרה שכזו. בפרשת בהעלותך מובאים חילופי דברים בעניין זה בין משה לבין יתרו: 'ויאמר משה לחֹבב בן רעואל המדיני חֹתן משה: נֹסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אֹתו אתן לכם; לכה אתנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל. ויאמר אליו: לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ויאמר: אל נא תעזב אׂתנו, כי על כן ידעת חנֹתנו במדבר והיית לנו לעינים' (במ' י, כט-לב). כאן לא פורַט מה הייתה תוצאת חילופי הדברים, אף לפי התיאור בפרשת יתרו מסתבר שיתרו לא נענה להפצרות משה, שנאמר: 'וישלח משה את חֹתנו וילך לו אל ארצו' (שמות יח, כז).

אגב, הנימוק שמעלה משה 'כי על כן ידעת חנֹתנו במדבר והיית לנו לעינים' מוקשה במקצת, שהרי ארון ה' הוא שקבע את מקומות החניה במדבר, ועניין זה הדגישה התורה דווקא בפסוק הבא, אחרי הפצרת משה הנזכרת: 'וארון ברית ה' נֹסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה' (במ' י, לג). אפשר אפוא שמעבר לנימת החיוב והנימוס, במילים 'כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים' הביע משה את החשש שמא אם יעזוב את מחנה ישראל, ינצל יתרו לרעה את ידיעת מקום חניית ישראל במדבר, ויהיה לישראל 'לעיניים', כלומר למרגל בעל עין רעה. ואכן כך עשה בלק, והראה לבלעם את מחנה ישראל באופן שמתאים לקללה: 'אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם' (במ' כג, יג).

יתרו לא די שלא נשאר במחנה ישראל, אלא הלך דווקא אל אויביהם. כך אפשר ללמוד ממקום הימצאותו של זרעו בימי שאול דווקא בקרב עמלק, אויבו המושבע של ישראל, שנאמר: 'ויאמר שאול אל הקיני לכו סֻרו רדו מתוך עמלקי פן אֹסִפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק' (ש"א טו, ו. דומה שאת הצלתו של הקיני בעת הכרתת עמלק ניבא כבר בלעם לבלק, במ' כד, כא-כב).

כזאת לומדים אנו גם מסיפור דבורה: 'וחבר הקיני נפרד מקין מבני חֹבב חותן משה' (שופ' ד, יא). רק חבר הקיני נפרד, ודומה ששאר בני חובב חותן משה נשארו כקין, נעים ונדים ורוצחים. גם חבר הקיני עצמו לא לישראל התחבר אלא לאויביו, ולכן לשם נס סיסרא: 'וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני' (שופ' ד, יז). סיסרא, לרוע מזלו, לא העלה על דעתו שיעל תבגוד באמונתו, ותחזור לברית הראשונה שבין יתרו לבין משה ועמו.

אישה כושית

יחסו האמביוולנטי של יתרו אל ישראל אף גורר, או משקף, יחס דומה כלפיו מצדו של משה. בפרשת יתרו מדגישה התורה שלפי עצת יתרו מינה משה שופטים על ישראל, אך כשחוזר משה ומספר עניין זה בנאומו שבספר דברים, אחרי פרשת בלק, מוצא הוא לנכון להעלים את חלקו של יתרו, ואת יוזמת מינוי השופטים מייחס הוא לעצמו (דב' א, ט-יד).

דומה שגם נישואי משה לצפורה בת יתרו בעייתיים היו. כך בעיני משה עצמו, שמיהר לגרשה (שמות יח, ב), ואף בעיני אהרן ומרים שדיברו 'במשה על אֹדות האשה הכֻשית אשר לקח' (במ' יב א). אישה כושית זו בוודאי היא צפורה בת כהן מדיין, שכן 'כושן' הוא כינוי למדיין, כפי שעולה מחב' ג, ז, וכך אכן מפרשים רוב המדרשים והפרשנים. הא-ל אמנם מוכיח ומעניש את אהרן ומרים על דבריהם, אך בתוכחתו מזכיר הוא רק טענה נוספת שטענו, נגד עדיפות נבואת משה על נבואתם (במ' יב, ד-י), ועובר בשתיקה על דבריהם בנוגע לאישה הכושית, שכנראה בהם היה ממש.

הבעייתיות של נישואיו עם צפורה עומדת גם ברקע עמדתו הפסיבית של משה ברגע השֵֹפל הגדול של ישראל במדבר, חטא הבגידה בשיטים (על עומק תהום זו עומד גלעד ברעלי, במאמרו 'בכיו של משה – הכישלון הגדול', בספרו אמת, אמונה, חילוניות ועבודה זרה, ירושלים תש"ע). משבר זה קשור לפרשת בלק, שכן בעצתו של בלעם אירע הדבר (במ' לא, טז). כאשר בא איש מבני ישראל, זמרי בן סלוא, 'ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל', משה הסתפק בבכייה עם שאר הצופים במחזה, ורק פינחס, נכדו של אחיו אהרן, קם מתוך עדה זו ולקח רומח בידו (במ' כה, ו-ח). התנהגות זו של משה עומדת בסתירה רבה לדרכו העזה והחד-משמעית במקרים אחרים, וההסבר ההגיוני להבדל נעוץ בנישואיו שלו עם אישה מדיינית, כמו שאמרו חז"ל: 'תפשה [זמרי את המדיינית, כזבי בת צור] בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?' (בבלי, סנהדרין פב ע"א). לדעת חז"ל, כזכור, צור אביה של כזבי היה בלק בן ציפור, ואם נוסיף ונזהה את בלק עם יתרו, תתחזק הטענה עוד יותר, בהיות כזבי לא אחרת מאשר אחותה של צפורה (!).

מעניין שטענה מעין זו השמיעו ישראל, לפי חז"ל, דווקא כנגד פינחס: 'והלא שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל' (בבלי, סוטה מג ע"א). ייחוסו של פינחס ליתרו תלוי על בלימה מדרשית: זיהוי שרירותי למדי של יתרו עם פוטיאל אבי אמו של פינחס (שמות ו, כה), זיהוי שמתבסס על הדעה שיתרו פיטם עגלים לעבודה זרה (או: 'שנפטר מעבודה זרה', ילקוט שמעוני ב, קסט), ואף חז"ל מפקפקים שם אם נכון הוא ייחוס זה, או שפוטיאל אינו אלא יוסף שפטפט ביצרו. לדעתי לא בא עניין קלוש זה אלא לרמוז לעניין ודאִי שיש להסוותו: נישואי משה לבת כהן מדיין, שמהם עולה טענה כנגד משה, שאכן ראויה הייתה להישמע, לו ניסה הוא לעשות כמעשה פינחס, ולהינקם מן המדיינית ובועלה.

בעקבות מעשה הקנאה נחל פינחס 'לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם' (במ' כה, יא-יג), ממש כפי שמעשה קנאתו האלימה של משה ושבטו אחרי חטא העגל הקנה את הכהונה לבני לוי (שמ' לב, כט). בניגוד לכך, נזכרים אנו, לבני משה וצפורה בת יתרו לא היה חלק ונחלה במעמד הכהנים. אדרבה, זרעו של משה שימש בכהונה בבמת העגל שבדן, הנחשב לעבודה זרה בעיני הסופר המקראי. זאת לפי המסופר בספר שופטים (יח, ל): 'ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כֹהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ'. האות נ' שבמילה 'מנשה' תלויה באוויר לפי המסורה, וטעם הדבר הוא ודאי כפי שפירש כאן רש"י (בעקבות בבלי, בבא בתרא קט ע"ב): 'מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה'.

שנאת מדיין, עַם יתרו, היא כלל גדול בתורה, שנאמר 'צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צֹררים הם לכם בנכליהם' (במ' כה, יז-יח). יש לצרור מדיינים יותר משאר עמים (למעט עמלק. ושלא כבעמלק, במלחמת מדיין הותר השלל, ואף 'כל הטף בנשים', במ' לא, יח).  צרורים הם המדיינים לא רק בשל אחריותם לחטא פעור, אלא גם מפני שהם, כפי שמעיר רש"י (במ' לא, ב), 'נתעברו על ריב לא להם' (ראה גם משלי כו, יז, ופירוש רש"י שם). כמו 'פעילי שמאל' ו'פעילי שלום' מצפון אירופה שבאים בימינו מרחוק לעזור לאויבינו, כך היו בעבר המדיינים, סוחרים נודדים העוברים מעם לעם ומחפשים אך ריב ומדון (עצם המלה 'מדנים' נכתבת לעתים בספר משלי בכתיב 'מדינים').

אך מעבר לכך, מלחמת מדיין, הריב הקשה עם עמו של חותנו, היוותה גם בעיה אישית של משה. כך אפשר ללמוד מן המצווה שנצטווה : 'נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאָסף אל עמיך' (במ' לא, ב). הלשון 'אחר תאסף אל עמיך' מוכיחה בעליל שמדובר בעניין אישי. זו משימתו האחרונה של משה שעליו להשלימה לפני מותו, ואין להשאירה ליהושע. כך מפרש גם הרמב"ן, שמצטט כאן את הפסוק: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' (תה' נח, יא), ללמדך שמדובר בנקמה שציפה לה משה.

ואף על פי כן גם מלחמה זו הופקדה לבסוף בידי פינחס (במ' לא, ו). המדרש (במדבר רבא כב, ג) מתעמק בפשר הדבר, ומייחס זאת כמתבקש ללבטיו של משה, שמצד אחד היה מצווה לנקום בעצמו במדיינים, אך 'מפני שנתגדל בארץ מדין אמר: אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'. הפתרון שמצא לבסוף, בשליחת פינחס, הוא פורמלי הלכתי: 'אמר: מי שהתחיל במצווה הוא גומר. הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור מצוותו'. ואפשר שלא רק לגבי מדיין נשאר למשה בסוף ימיו חשבון מסובך ובלתי פתור, אלא גם כלפי חותנו, יתרו שהוא בלק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. בלדד השוחי

    מבריק!
    תודה על הרעיונות המעניינים.

  2. אתה מביא את הזוהר שאומר שבלק היה מבני בניו של יתרו, ובמפורש לא יתרו. ובא לחלוק על הזוהר, עם פלפול של הבל?
    שטויות שכאלו הגובלים בדברי כפירה, כבר מזמן לא ראיתי, כמדומני שמימי ה"ביאור" של הכופר הידוע מוריץ מנדלסון, לא נכתבו כאלו דברי "הגות" של כפירה ושטות.

  3. שי —הוא אומר במפורש שזו דעתו –וגם מזכיר את הזוהר .איזו כפירה יש כאן .????
    הרעיון הוא פשוט מבריק –המוטו כאן הוא פשט הפסוקים !!!!

  4. אם באמת בגד יתרו בישראל, היה צריך הכתוב לציין זאת ואף לגנותו במפורש. אך התורה לא עושה כן. היא מבטיחה לקיני, "איתן מושבך ושים בסלע קינך". גם מאוחר יותר , במלחמת שאול בעמלק, הגן עם ישראל על משפחת הקיני, ושאול המלך אף אמר עליו "ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותו ממצרים". אין ספק שלו היה יתרו משנה צד וחובר לאויבי ישראל – היה הכתוב מזכיר זאת ואף מגנה אותו. לכן התזה שמוצגת כאן נראית בעייתית ביותר. אדרבה, יתרו ומשפחתו מהווים סמל לאוהבי ישראל ולבעלי בריתם, אף כי ייתכן שהזיקה לישראל לא נשארה באותה עוצמה לאורך הדורות, וכפי שעולה מהמקורות המובאים כאן. אני דווקא שמעתי שבלעם קשור איכשהו ללבן הארמי (עיינו תרגום יונתן במדבר לא ,ח)… אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.

  5. כפעם בפעם אני עומד נדהם מול יכולותיהם המופלאות של חניכי בית המדרש למדעי היהדות שע"י האקדמיה.

    אוכל להאריך ולכתוב תגובה על כל אחד מרמזי הטענות שהעלה הפרופסור המלומד, אבל לאהבת הקיצור אסכם ואומר, כי אם על שוחד נאמר שהוא מעוור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים, הרי שמאמר זה פוקח עיני עיוורים ומצדיק דברי סילופים.

    'פוקח עיני עיוורים', שכן הוא מבהיר דבר או שניים בכל הנוגע לאופן לימודם ודרך הסקת מסקנותיהם של מלומדים מדופלמים, ו'מצדיק דברי סילופים' – בהתייחס לתוכנו של המאמר. וד"ל.

    • לינון – שלום רב,

      לרעיונו המקורי של פרופ' ליבס להפוך את יתרו לבלק, יש מקור בנבואת ישעיהו: 'ויתרו לתועבה אעשה' (מד,כ). 🙂

      בברכת 'הפוך בה והפוך בה', ד"ר שאציוס פון לווינהאוזן

    • יתרו ובלק - שני הפכים גמורים

      בס"ד עש"ק מה טובו אהליך יעקב תשע"ה

      יתרו הוא היפוכו הגמור של בלק.

      בלק הוא סמל לכפיות טובה, בעוד יתרו – מופת להכרת טובה. מואב סירבו לקדם את ישראל בלחם ובמים, בעוד יתרו מנחה את הנותיו להכיר טובה למצילן באומרו: 'קראן לו ויאכל לחם'.

      בלק מביא ממרחקים 'איש מקצוע' כדי לקלל, בעוד יתרו בא ממרחקים כדי לומר: 'ברוך ה' אשר הציל אתכם…'.

      בלק מקבל את עצתו הרעה של בלעם שתום העין להחטיא את ישראל, בעוד יתרו מקיים 'והייתה לנו לעיניים' ונותן עצה טובה המביאה לזיכוי הרבים.

      יש באדם כוח לרדת לתהומות הרוע, ויש באדם כוח לעלות ולהתעלות לפסגות הטוב. מבני בניו של יתרו יכול לצאת בלק (כפי שלימדנו הזוהר הקדוש, שפרופ' ליבס הביא לידיעתנו), וכ'מידה טובה מרובה' מבני בניו של בלק יכולה לצאת רות, שכיתרו היא סמל לנאמנות והכרת טובה, וממנה ייצא דוד שריווה לה' בשירות ותשבחות, כזקנתו לאה ש'תפסה פלך של הודייה', וכזקינו יתרו שהודה ובירך לה' על טובו וחסדו.

      יהי רצון שנזכה לנצל את הדינמיות הטבועה בנו להיטיב ולהתעלות!

      בברכת 'שבת שלום', ש.צ. לוינגר

  6. הרב לוינגר

    תודה על ההארות המחכימות.

    אין צריך לומר שאין סיכוי שהערות מעין אלו לא ישנו את עמדתו של חוקר מהולל לאחר שזה הגיע למסקנתו.

  7. שמואל בו דוד

    למה להשמיץ את יתרו ע"פ השערה בלבד כדבריך?

  8. האם יכול להיות שיתרו או יותר נכון- אחד מצאצאיו הוא דווקא בלעם בן בעור? יותר מתיישב עם הדמות. עם הכוחות שהיו לו. עם הידע והיכולות שיתרו הביא מימי קדם…

  9. תודה על מאמר מעניין ומאלף, וגם לדברי התשובה של ש.צ. לוינגר.

    השאלה אם בלק הוא יתרו מטרידה אותי פחות מכך שהמערכת של מוסף שמרבה לעסוק בענייני מוסר, לא מצאה לנכון לכבד את הזכות המוסרית של הצייר ולהעניק לו קרדיט. גם אם פורמלית אין חובה כזו (מאחר שמת לפני יותר משבעים שנה), וגם אם התמונה לקוחה ממאגר תמונות שלא מציין את שמו.

    אכן חז"ל, רש"י ואחרים טענו שבלעם הוא נכדו או בנו של לבן, ואפילו שמדובר באותו אדם, וייחסו לבלעם, בווליום יותר גבוה, את התכונות השליליות של לבן, כמו רדיפת בצע, השלטת עין הרע, שותפות לגזירת פרעה, רצון לגרש את עם ישראל מהעולם ועוד.
    http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/bilam-2.htm

    • הערכה וקנאה - על לבן ובלעם (לזלפשה)

      בס"ד כ"ח בתשרי ע"ח

      הן אצל לבן והן אצל בלעם יש הערכה אמיתית ליעקב ולעמו. לבן מודע לברכה שיעקב מביא לו 'נחשתי ויברכני ה' בגללך', ולא בכדי הוא דואג להשיא לו את בנותיו ומבקש להאריך את שהותו של יעקב אצלו עד אין-סוף. ומאידך הוא מקנא בהצלחתו הכלכלית של יעקב.

      וכך בלעם יודע 'מה טובו אהליך יעקב' ומאחל לעצמו 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו', ומאידך הוא מקנא בהצלחתו של עם ישראל, מנסה לקללו ומחבל תחבולות להכשילו.

      התסביך הזה מאפיין את גורלו של עם ישראל בין אומות העולם. הערכה לכשרותיו של עם ישראל, הכרוכה בקנאה יוקדת בהצלחתו.

      התיקון יהיה כאשר האומות יידעו לפתח כלפי עם ישראל את יחס ההערכה של אח צעיר אל אחיו הבכור, בהבנה שמעלתו של הבכור אינה באה על חשבון הצעיר. אז יתגאה הצעיר בהצלחת אחיו הבכור, שכבודו והצלחתו היא טובתה של המשפחה כולה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. רוב תודות ש.צ. לוינגר. הסברך לזיקה בין לבן לבלעם משכנע. הוא גם מעודן מאד.

    לבן נחשב בעיני חז"ל למכשף חורש מזימות. ייחסו לו תכונות שליליות רבות. והינה עמיתו למקצוע: בלעם- גם הוא מכשף, אבל בקנה מידה שונה לחלוטין. מזימותיו ונזקו אינם ניתנים להשוואה לאלו של לבן. לבן פעל ברדיוס משפחתי-שבטי. בלעם פושע בקנה מידה אוניברסלי. אחראי לרצח עם. הוא נחשב למוח המתכנן של מזימת בעל פעור שהפילה 24,000 איש מישראל.
    כזכור, בלעם יעץ לבלק לשלוח נשים מואביות ומדיניות לזנות עם בני ישראל, ולהסיתם לדבוק באליליהן (בעל פעור). המזימה צלחה: אלוהים העניש את ישראל במגיפה שהמיתה עשרים וארבעה אלף איש. בלעם הומת בפקודת משה.
    נקל להבין מדוע חז"ל ייחסו לו את התכונות השליליות של לבן והעצימו אותן.

    מי ייתן שדבריך יתקיימו. הצעיר (אולי) יעריך את הבכור רק אחרי שהבכור יעריך את עצמו במתואם עם המציאות, ויבין שרדיפת הערכה מבריחה אותה.

    • ההפרדה המטיבה (מה בין לבן לבלעם?)

      בס"ד א' דראש חודש חשון ע"ח

      לזלפשה – שלום רב,

      לקנאת לבן ביעקב,מצא לבן בעצמו את הפתרון, כפתגם האמריקני שמצטט רוברט פרוסט: 'גדרות טובות יוצרות שכנים טובים', ומציע ליעקב: הבה ניפרד ונציב גבול בינינו. עצה זו יישם יעקב גם ביחסו אל עשיו, ומייעץ לו שכל אחד יתנהל בקצב שלו עד שיגיע הזמן הראוי למפגש. בינתיים המתח הנובע מהמאבק התמידי בין האחים מתפוגג.

      לגבי היחסים הבעייתיים של עמון ומואב וישראל, התווה כבר אברהם את הפתרון: 'הלא אנשים אחים אנחנו הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה'.. וזה גם הפתרון שמציעה התורה לגבי עמון ומואב. לא להתחתן בהם אך גם לא להילחם עמם. דורות רבים יחלפו עד שתגיע שעת הכושר ל'פרידות הטובות' שיצאו מעמון ומואב, רות המואביה ונעמה העמונית, להשתלב במלכות בית דוד ולהצמיח את הגואל העתידי.

      בלעם כשל בכך שלא ייעץ לבלק מלך מואב 'לנתק מגע' מעם ישראל, ולא להתעסק איתם 'מטוב ועד רע', ובכך, אף אם לא יזם, הרי סלל את הדרך ל'נכליהם' של מנהיגי מדיין שיזמו להכשיל את ישראל בחטא בעל פעור.

      בשאלה אם בלעם עצמו היה היוזם, מתלבט הרמב"ן (במדבר כה,א). 'ולכן ייתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם ודעתו להרע לישראל ועושה בזה כל יכלתו… וייתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחילה היה חפץ לקללם ולהילחם בהם ולא ייתן אותם לעבור בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים – אז הוציא {בלק. ש"צ} לחם ויין בערבות מואב ופיתה אותם כאוהב להם'.

      בלק מתבלט בתכונתו לחתור להשגת מטרתו בכל דרך אפשרית. לא מצליח לקלל כאן מנסה שם; לא מצליח במלחמה – מנסה בפיתוי. את אותה תכונה של דבקות במטרה וחתירה בלתי-נלאית להשגתה, רותמת רות המואביה למטרתה – הקמת שם לבעלה המת.

      למען המטרה שהציבה לעצמה, היא תעשה הכל: היא תעזוב את עמה ואת אלהיה; היא תעזוב את ארצה ואת מעמדה, ותלך ללקוט בשדות זרים בארץ אחרת, ואף תסתכן בהליכה לילית לגורן – הכל כדי למצוא גואל שיקים שם לבעלה המת. את תכונת העזות המואבית – תהפוך רות ל'עזות דקדושה', וכך תסלול את הדרך להצמחת אורו של משיח.

      כבר עמד הראי"ה קוק על הסגנון הייחודי שנקטה התורה במצוות המלך: 'אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי', והוא מסביר שיהודים בטבעם לא מחפשים מלכות תקיפה. יהודים הם בטבעם אינדיבידואליסטים השואפים לחיות בשקט ובחופש 'איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו', ואת השאיפה 'להנהיג את העולם' הם צריכים ליטול מן הגויים אשר סביבותם.

      אך בראש ובראשונה צריך עם ישראל לבנות את עצמו מבפנים כחברה המהווה מופת להתנהלות חכמה ומוסרית. אז כבר יבואו האומות לראות את הפלא וללמוד ממנו, וכפי שנהרו מכל העולם ללמוד מחכמתו של שלמה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      על חזון גאולת האנושות בדרכי שלום במשנתו של הרמב"ם – ראה במאמרו של הרב אליהו גליל, בדרך אל המונותאיזם', באתר זה. בתגובותיי שם הבאתי מקבילות מדברי רבי נחמן מברסלב והראי"ה קוק..

  11. שבוע טוב ותודה רבה ש.צ. לוינגר. שוב החכמתי מדבריך.

    ההסבר של ההפרדה מעניין, אבל מעורר תהיות.

    אלוהים ציווה על בלעם "… וְאַךְ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." (במדבר כב, כ). בלעם עשה בדיוק כפי שצווה. אחר כך "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ" (כד, כה) ללא הוראות אלוהיות נוספות.

    ידוע גם שבלעם אינו מזיז ציפורן ללא הוראות מאלוהים " ַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי…" (במדבר כב, ח וכן יח-יט). ובסיום הדרמה האתונאית "…ְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (כב, לד). וגם אצל בלק "…עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר." (כב, לח וכן כג, יג כו; כד, יג)

    מאין מוטלת על בלעם חובת עשה להיות הנרי קיסינג'ר בין ישראל ומואב?

    יוזמה של בלעם לעשות מעבר למה שנצטווה הייתה עלולה להיות חזרה על חטא "וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם ".

    מה גם שאולי לאלוהים יש תכניות אחרות לגבי בלעם: תפקידו המרושע בניסיון האמוני של ישראל – בעל פעור (שבעטיו נאמר עליו "יצא לקלל" ללא סימוכין לכך בפשט של פרשת בלק, כפי שאמר הרמב"ן על כה, א: "…אבל על דרך הפשט לא הזכיר הכתוב העצה בכאן [בפרשת בלק], רק במה שאמר אחרי כן (ל"א, טז) 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם' ").

    אכן, לא להתחתן בהם אך גם לא להילחם עמם. אבל כדי להגיע לכך היה צריך לתת להיסטוריה להתגלגל עוד קצת. מה גם שהמצווים בהפרדה הם ישראל. מילוי הצו אינו תלוי בשירותי מתווך קוסם או בשיתוף פעולה של מואב.

    הסיכוי שבלעם יצליח (ללא הוראות ועזרה מלמעלה) לשכנע את בלק לנתק מגע, אינו מבטיח. כיצד יכול בלק להתנתקות חד-צדדית ולישון בשקט דקה אחרי בליעת שכנו האמורי וכאשר עמו משקשק מפחד וצפוי לכליה ברעב " וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק השדה…" (במדבר כב, ג-ד). בלק על סף ייאוש מחפש כל פתרון, גם כזה שהוא סקפטי לגביו "… אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ…" (פסוק ו). כך ההחלטה לגייס את בלעם וכך הניסיונות הבלתי-נלאים לקלל את ישראל, למרות שנוכח בתוצאותיהם.

    אילו הפתרון שישים קץ לאיום הישראלי היה טריוויאלי כל כך, ודאי שבלק היה נוקט בו ונמנע מהזמנת בלעם, מפרובוקציות מסוכנות וממחילות מזעזעות על כבודו. עאכו"כ שהיה ממהר להוריד צרה זו מעל ראשו לאחר שבלעם הביא תוצאות הפוכות למצופה.

    רות המואבייה (המדיינית?). מעניין, כשנזכרים במדרש שרות הייתה בתו (או מזרעו) של עגלון מלך מואב, בנו או בן בנו של בלק (סוטה מז, א; נזיר כג, ב; סנהד' קה, ב; הוריות י, ב ועוד).

    • התידדות טבעית או מזימה?

      בס"ד ג' בחשון ע"ח

      לזלפשה – שלום רב,

      בתיאור של התורה בבמדבר כה נראה המפגש בשטים כמתחיל ביוזמה של אנשים מישראל שנמשכו לבנות מואב, הן הזמינו את ידידיהן לזבחי אלהיהם וכל נמשכו אנשים מישראל לבעל פעור.

      כאן מצווה משה להרוג את הנצמדים לבעל פעור, וכאן באה ההתרסה של איש ישראלי המקריב את המדינית אל אחיו לעיני משה וכל עדת ישראל, במסר ברור של מרד. בהמשך מתברר שהן הישראלי והן המדיינית הם בעלי מעמד בכיר בעמם, שניסו לערער את הנהגתו של משה ואת מערכת הערכים שהוא מבקש להנחיל לעם ישראל.

      בהמשך, כאשר מצווה ה' 'צרור את המדינים והכיתם אותם כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם…' – מבינים אנחנו למפרע שהימצאותה של בת נשיא מדין לא היתה מקרית, אלא היתה כאן תכנית לגרור את עם ישראל 'בדרכי נועם' חזרה אל 'משפחת העמים' הדוגלים בכבוד הדדי איש לאלהי חבירו.

      • האם בלעם הוא חלק מהתכנית?

        האם בלעם קשור לתכנית המדיינית?

        יש שני דברים בתורה שמהם משתמע שבלעם היה מהיוזמים. (א) משה בצוותו להרוג את נשי מדין שידעו משכב זכר אומר: 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה"'. (ב) בעת המלחמה במדין נמצא שם בלעם (אף שמקומו הוא בפתור שבארם נהרים) ואף אותו הורגים בני ישראל.

        רש"י, בעקבות דברי חז"ל, מבין שבלעם הוא שיעץ למדינים למשוך את ישראל לזנות ולעבודה זרה. הרמב"ן מעלה את האפשרות ש'בדבר בלעם' אינו בהכרח 'בעצת בלעם', אלא כתוצאה מדברי ההרגעה שנתן בלעם בנבואתו האחרונה, בה הבהיר שעד ל'אחרית הימים' לא צפויה סכנה מעם ישראל – סללו את הדרך להתידדות וקירבה בין ישראל למואב, קירבה שתוצאתה הטבעית היא גם התקרבות רוחנית והימשכות לפולחנם האלילי של הגויים.

        כך או כך, כאשר ישראל נושאים בעונש על הפרשה, התורה נמנעת מלהזכיר את הצד של המזימה המתוכננת של המדיינים. אולי משום שכלקח לדורות שיש להיזהר מהתקרבות אל עובדי אלילים, אין זה משנה. גם מיחסי קירבה תמימים יש להיזהר לבל יביאו לתערובת ולהשפעה דתית שלילית.

        • מהו 'לכה איעצך'?

          רש"י, לשיטתו שבלעם הוא שיעץ להכשיל את ישראל, מפרש ש'איעצך' היא דבר נוסף על האמור בהמשך, שבו יש נבואות לאחרית הימים ולא עצות.

          לרמב"ן, לא מסתבר לומר ש'איעצך' לא קאי על ההמשך, ולכן הוא מפרש ש'איעצך' היינו 'אודיעך את עצת ה", אגלה לך את תכניותיו לאחרית הימים.

          עולה בדעתי כעת כיוון נוסף.
          : ל'איעצך' יש במקרא גם משמעות של 'ארמוז לך' (כמו 'איעצה עליך עיני' (תהלים לב,ח); 'עצה עיניו לחשב תהפכות קרץ שפתיו…' (משלי, טז,ל).

          בלעם רומז לבלק שבנבואתו האחרונה יש רמז לפתרון שימנע את האסון שממנו חושש בלק. אם נתבונן בנבואות על העמים, נראה שבכולם נאמר 'ואחריתו עדי אבד'. יש רק יוצא מהכלל שישרוד את הכובשים רבי העוצמה. עם זה הוא הקיני שעליו נאמר: 'איתן מושבך ושים בסלע קנך'. אף אשור לא תוכל לו: 'אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך'.

          בלק, כנראה מבין את הרמז. הקיני הוא אחד משבטי מדין, ממנו יצא יתרו כהן מדין. הם כנראה יודעים איך שורדים. ובעוד בלעם הולך 'למקומו' – בלק הולך 'לדרכו' אל שותפיו הישנים, המדינים, ומהם הוא הולך ליטול עצה.

          הם כנראה אומרים לו: 'סוד ההצלחה הוא בחיבור עם עם ישראל. אך כאן הטעות הגדולה. יתרו 'הקיני' חבר אל עם ישראל מתוך התובנה 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'. הוא עוזב את אלהי הנכר ונדבק באלקי ישראל. לעומתו סברו יועציו המדינים, של בלק שלחיבור ההיסטורי עם ישראל ואלקיו אפשר להביא גם את האליל שלהם, ו'שידוך' זה לא בא בחשבון.

          מה שלא הבין בלק הבינה רות: כדי להתחבר לעם ישראל עליה לוותר על אלהי הנכר ולחסות בצילו של אלקי ישראל 'ללא שותפים'. 'שידוך' כזה הוא 'דבר נאה ומתקבל'.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • שלום רב ש.צ. לוינגר,

            אין בינינו מחלוקת באשר לאפשרויות הפרשניות של מעורבות בלעם וכזבי בת-צור בבעל פעור.

            בעניין שליחת הנסיכה כזבי בת-צור פירש רמב"ן בביאורו לפסוק יח:

            "וטעם 'בנכליהם'… ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם. וזה טעם 'ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם', כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין,מה תבקש בשיטים בערבות מואב לבוא אל מחנה עם אחר? …אבל הייתה יפת תואר מאוד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו: 'בתואר אישה יפה רבים הושחתו'.

            לדבריך "…תכנית לגרור את עם ישראל 'בדרכי נועם' חזרה אל 'משפחת העמים' הדוגלים בכבוד הדדי איש לאלהי חבירו."
            "דרכי נועם" – לא כל כך מתיישב עם הגישה שבעלי מזימת בעל פעור התכוונו, באמצעות הפיתוי לעבוד אותו, להביא על ישראל את העונש הנורא שנענשו בו.

            "איעצך" – פירוש דומה לרש"י נתן רשב"ם:

            "איעצך" – עצה להכשילם, לפי שידעתי אשר יעשה העם הזה לעמך – יהיה – באחרית הימים – אבל עתה בקרוב בחייך לא תירא מהם. וזו היא העצה: 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם' וגו'. וכאן סתם משה את העצה, לפי שבלחש אמרה בלעם לבלק, ולא נודעה העצה עד שפירשה משה בשעת הצורך [כלומר: בפרשת מטות].

            בעניין השוואת בלק לרות, לא נראה לי שהוא התכוון באיזה זמן להתחבר לישראל וממילא לא היה עליו להבין שצריך לזנוח את אלוהיו (לפחות לא מסיבה זו).

          • ומה היתה ה'סלקא דעתא' של המדיינים?

            אם הביאו המדיינים בחשבון שאלקי ישראל יעניש את עמו על ההתקרבות אליהם,- הרי היו צריכים לחוש שאף הם ייענשו על הסתתם?

            לעומת זאת, לפי הצעתי, חשבו המדיינים שאלקי ישראל יצטרף כ'פרטנר' לברית בין ישראל למדיין, שתהיה גם ברית בין האלים, כמקובל בתפיסה הפאגאנית, וכפי שאומר לבן: 'אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו'. בעיניו של עובד אלילים אין דבר טבעי מזה. אלים רבים זה עם זה וגם משלימים זה עם זה.

            קשה לנו לעכל אחרי אלפי שנות מונותאיזם לעכל מחשבה כזאת, אך באותה התקופה כל חשב כל העולם.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            • פיסקה 3:
              קשה לנו, אחרי אלפי שנות מונותאיזם, לעכל מחשבה כזאת, אך באותה תקופה כך חשב כל העולם.

            • ואולי סברו המדיינים שאם בני ישראל יצטרפו אליהם, הרי שאלקי ישראל כ'שונא זימה' יתייאש מעם ישראל וייטוש את עמו, ואז יחדל העם שנשש את 'האידיאולוגיה הבלתי סובלנית" שלו להוות 'איום קיומי' על העולם האלילי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: