העברית חיכתה לה / יהודה ליבס

את האיליאדה של הומרוס ראוי להעמיד ליד התנ"ך, הן כמשלימתו בכינון התרבות המערבית והן כמי ששופכת אור על רוחו ותכניו. קוראי העברית זכו לשני תרגומים חדשים ליצירת מופת זו, האחד מדויק אך השני מתנגן כמקור

 

הומרוס, אליאדה

תרגום ומבואות אריה סתיו,
הוצאת אריה ניר, תל-אביב תש"ע (שני כרכים)

 

הומרוס, איליאדה

תרגם מיוונית, כתב מבוא והוסיף הערות: אברהם ארואטי, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ב

שני תרגומים עבריים חדשים לאיליאדה אינם עניין של מה בכך. האיליאדה (ביוונית: איליאס) להומרוס, כך דומה, אינה רק ראשית הספרות האירופית, אלא גם שיאה. היצירה מוקדשת לתיאור אפיזודה אחת של מלחמת טרויה, ובה מתגלה עולמם של הלוחמים. לא רק דרכי הלחימה נפרשות כאן, אלא בעיקר דרכי הרגש והמחשבה. בשיחות ונאומים מרשימים שוטחים הגיבורים את עולמם, את זעמם ותקוותם, את אהבתם ושנאתם, את התאווה והכבוד, את הערכים המנחים אותם, את תרבותם ומנהגיהם ואת דתם ואלוהיהם. הקורא, שנסחף לתוך היצירה, יבין לרוחם, ויגלה עד כמה מיטיבה היא לשקף את טבע האדם, שבעיקרו לא השתנה מאז ועד היום.

חווית הדמיון בינינו לבין גיבורי האיליאדה מתעצמת ומושלמת לנוכח ההכרה בהבדלים התרבותיים שנוצרו בשלושת אלפי השנים המבדילות בינם לבינינו. הקורא חד העין יוכל לגלות התפתחות תרבותית כבר בגוף האיליאדה עצמה. היצירה מכילה יסודות השייכים לתקופת שאותה היא מתארת, תקופת מלחמת טרויה, התקופה המיקֵנית, במאה השלוש עשרה לפני הספירה, תקופת ממלכות גדולות וצבאות אדירים, וזאת בצד יסודות השייכים לתקופה שבה נכתבה, תקופתו של הומרוס, המאה השמינית לפני הספירה, תקופה שמאופיינת בממלכות זעירות ובמלחמות אבירים יחידים.

יתר על כן. באיליאדה אפשר למצוא אף את שורשי תמורות התרבות שנתרחשו בדורות הבאים: סמכותם של מלכי המדינות המככבים באיליאדה אינה מובטחת ממילא בזכות מוצאם. מלכים אלה נחשבים אמנם לבני אלים מצד אבותיהם או אמותיהם, אבל כדי לשלוט בנתינים עליהם גם להצטיין בעצמם בכוח וגבורה ולהושיע את עמיהם במלחמות יחידים, ובעיקר לשלוט באמנות השכנוע, בכושר נאום באספות, ומכאן, כך דומה, התפתח המשטר הדמוקרטי שנוצר ביוון במאות הבאות.

דוגמה נוספת להטרמת שינוי ערכים עתידי נוכל למצוא באחד הנאומים בספר התשיעי של האיליאדה, שבו מביע אכילס, גיבור האיליאדה, את ספקותיו בנוגע לערך העליון השורר ביצירה, ערך הכבוד והגבורה, ומהרהר באפשרות לנטוש כל זאת לטובת חיי אושר פרטיים ואנונימיים.

אלוהים אחרים

האיליאדה עשויה בהחלט לדבר גם אל הקורא העברי. אל לו לחשוש מן האלהים האחרים הניבטים ממנה, שכן היסוד המאיים של עבודה זרה כבר סר מיצירות הומרוס מזה אלפי שנים. אפילו הנוצרים, שניהלו מאבק קשה עם הדת היוונית העתיקה, שבלשונם נקראה פגאנית, הרשו לעצמם לאמץ כתבים אלה כיסוד תרבותי. כתבי הומרוס לא היו נותרים בידינו אלמלא מפעלם של חכמים נוצרים במלכות ביזנץ שבילו את ימיהם בלימודם וחקירתם (דוגמה לכך נמצא בפירוש הגדול על האיליאדה והאודיסאה מאת אווסטאתיוס, בישוף סלוניקי במאה השתים-עשרה). מידי אלה עבר העיסוק ביצירות הקלאסיות 'הפגאניות' גם לחכמי מערב אירופה, שהפכום ליסוד תרבות הרנסאנס, בציור, בתיאטרון ועוד.

גם חכמי ישראל בתקופת חז"ל לא ראו סכנה בכתבים אלה והתירום כחומר קריאה חילוני (ירושלמי, סנהדרין י, א), ואף השתמשו בהם לעתים ביצירותיהם הדתיות (ראו על כך במאמרי 'פורפוריותה של הלנה מטרויה וקידוש השם', הנדפס בספרי 'עלילות א-להים', וכן באתר האינטרנט שלי http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar).

הקורא העברי יוכל לגלות אף מקבילות בין עשרים וארבעה ספרי האיליאדה לבין כ"ד ספרי התנ"ך, ואף דמיון בגורלם ההיסטורי: כמו ספר-הספרים גם כתבי הומרוס לא נשכחו מעולם, והם נקראים ונלמדים מאז שנכתבו בעת העתיקה ועד היום הזה. שירת הומרוס והתנ"ך הם גם הכתבים שפורשו ונחקרו יותר מכול, ובעצם לצורך מחקרם נוצר כל מדע הפילולוגיה. חקר הומרוס קדם לחקר התנ"ך והשפיע עליו כבר החל מראשיתו בתקופה ההלניסטית, כפי שהראתה לא מכבר מארן רות ניהוף בספרה האנגלי על הפרשנות היהודית והמחקר ההומרי באלכסנדריה. ובכלל, דומה שהווייתנו התרבותית היום נגזרת בעיקרה משני שורשים אלה הסבוכים ומפותלים זה סביב זה: האחד הוא היהדות, שמקורה בתנ"ך, והשני הוא התרבות המערבית שראשיתה ביוון, ושהגיעה אלינו במישרים מן המערב הנוצרי ובתיווך השפה הערבית.

משפג מן האיליאדה טעמה של עבודה זרה, אפשר להשתמש בה להבנת מקבילות בספרות ישראל העתיקה, ואפילו לשם העמקה במושג הא-להות. א-להי ישראל, אמת, אין כמוהו באלים, אך בנוגע לטבע הא-להי בכלל, אפשר להיעזר גם בספרות חיצונית. אלי האיליאדה הם אמנם אלהים אחרים, אך אין להסיק מכך שאין כל זיקה בינם לבין א-להי אמת. אומנם 'אחרים' הם אך בכל זאת 'אלהים', וכינוי משותף (או 'שם משתתף' לפי מורה נבוכים א, ב, בתרגום אבן תיבון) זה מניח אף מצע משותף.

אפשר להציג זאת גם בלשון ספר הזוהר (ח"ב צו ע"א), המאריך להסביר ש'אלהים אחרים' נקראים כך משום שנאצלו משם הקודש 'א-להים', ויצאו החוצה, 'לסטרא אחרא', ולכן נאמר, לדעת הזוהר, 'מלך אלהים על גוים' (תה' מז ט). הזוהר נוקט דעתו זו גם הלכה למעשה, ומלקט בתורתו ניצוצות קדושה גם מתוך פולחני עבודה זרה, כפי שניסיתי להראות בהרחבה בספרי פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה (הוצאת כרמל, ירושלים תשע"א).

מבשרת וקרבן

הבנת עניינם של אלהים אחרים יכולה אכן להועיל, כשהיא מספקת ראייה מן הצד, המסוגלת לפקוח את עינינו לראות את מה שכבר איננו רואים בקריאה בכתבי הקודש מרוב שגרה ודבקות במסורת פרשנות מאוחרת. כתבי הומרוס אכן מתאימים לכך בהיותם חלק מן התרבות הים-תיכונית של התקופה המקראית, שלא מעט כבר התרחקנו ממנה.

ניקח לדוגמה את מוטיב הצפייה באלהות בשעת מלחמה: האלים ההומריים שותפים היו למלחמת טרויה וסייעו למחנות השונים (קנאות מלחמתית יתרה מפגינות דווקא האלות, אתנה והרה בצד היוונים [= 'האכיים'], ובצד טרויה – אפרודיטה). שותפות אלהית מעניקה כמובן יתרון גדול, וכדאי לזהות זאת בעת קרב. אך אלי הומרוס אינם נגלים ברצון אלא נחבאים במסווה של דמויות אנושיות או אף כציפורים על ענפי העצים (איליאדה ז 59). האדם הפשוט אינו מסוגל להבחין בעצמו באל מסתתר, אלא אם כן מסירים האלים מעל עיניו את מחיצת דוק הערפל שמנעה זאת ממנו (איליאדה ה 137); וכיוצא בכך נמצא גם במקרא, המספר איך פקח הא-ל את עיני נער אלישע כדי שיראה את צבא המרום הנלחם לצדו (מ"ב ו טז-יז).

אך גם נביאים וחוזים פקוחי עיניים יש בעולם, והם מבחינים באלים בעצמם. כך באיליאדה וגם בתנ"ך. מסיבה זו ביקש ברק בן אבינועם בצאתו לקרב את ליוויה של דבורה הנביאה, אף על פי שבגללה לא תהיה תפארתו על הדרך אשר הוא הולך (שופ' ד ח-ט). דבורה אכן מילאה תפקיד זה, ובזמן הנכון הבחינה בא-ל הצועד בשדה המלחמה והודיעה זאת לברק: 'קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך הלא ה' יצא לפניך' (שם יד). בתפקיד זה, בימי שיבת ציון, שימשה כנראה נביאה מיוחדת, שנתכנתה 'מבשרת', הצופה מעל הר גבוה ומכריזה לערי יהודה 'הנה א-להיכם' (יש' מ ט). נשים אולי מסוגלות לכך יותר, אך גם 'מבשר' מצאנו בפי אותו נביא, גם הוא עומדות רגליו על ההרים והוא מבשר לציון: 'מלך אלהיך' (נב ז).

בימינו נתרחקנו גם מעל עבודת האלהים המקורית, שלפי התנ"ך עיקרה ורובה בהקרבת קרבנות, וזו הפכה בתודעתנו לזרה ומוזרה, גם בשעה שמשלמים אנו לה מס 'פרים שפתינו'. אך הקרבת קרבנות עיקר היא גם בדת הומרוס, שלא פעם עוצר את עלילת האיליאדה כדי להאריך בפרטיהם. פרטי הדינים שונים הם אמנם ברובם, אך אפשר להעלות מהם גם שיתוף רב בדפוס המחשבה הדתית, ולהבין מכך לא מעט. ועוד הקבלות מקראיות בתחומים שונים, כמנהגי חיים וצירופי לשון, עשויות לנמר את שולי טופסי האיליאדה שקוראים בהם חוקרי יהדות.

ברכה מרובה נתברכה אפוא התקופה האחרונה שבה יצאו לאור שני תרגומים חדשים לאיליאדה, אחרי קרוב למאה שנה שבה לא היה ליצירה זו אלא תרגומו של שאול טשרניחובסקי. תרגום טשרניחובסקי אומנם ראוי הוא בעיקרו, ואף כתוב כראוי במשקל הקסמטר דקטילי, אך הוא מחייב את הקורא המבקש להפליג לעולם ההומרי לסגל לעצמו גם את ההטעמה האשכנזית המלעילית, מה שהיום הוא קושי נוסף בלתי טבעי ולא מתקבל על הדעת.

שירה לא מדויקת

התרגום החדש של אריה סתיו נעשה במסגרת מפעל אדירים ההולם אולי גיבור מן המיתולוגיה היוונית. בסיומה של קריירה מפוארת בתחומים אחרים, ובמקביל לפעילותו בראש מרכז אריאל למחקרי מדיניות ולעריכת כתב העת 'נתיב', העמיד אריה סתיו תוך תקופה קצרה עשרים וחמישה כרכים גדולים של תרגומים עבריים שיריים לאפוסים היסודיים של התרבות המערבית, שניתרגמו מכעשר לשונות עתיקות (אמנם שאר היצירות, פרט לאיליאדה, הן בנות ימי הביניים), ואלה מלווים מבואות מקיפים והערות (עם סיומם של אלה כבר נפנה סתיו, כפי שאני שומע, לפרויקטים עצומים אחרים, המוקדשים לרוחו של העם היהודי).

אופקיו הרחבים של המתרגם אכן ניכרים גם בתרגומיו הבודדים ובמבואות, ואי אפשר לזלזל בהם ובתרומתם לתרבות העברית החדשה. ועם זאת, לכמות ולהתפשטות יש גם מחיר, וזה בא לידי ביטוי במיוחד בתרגום האיליאדה, שהוא מפעל עצום וקשה מכולם. אין להשוות יצירה זו, בעומקה וברמתה, לשאר האפוסים מסוג שירת ביוולף או הניבלונגים (גם אם המהדיר הראשון של שירת הניבלונגים כינה אותה 'האיליאדה הגרמנית', כפי שמצטט סתיו במבואו לאותה יצירה).

נוסף על כך, ידיעותיו של סתיו ביוונית הומרית, כפי שהוא מודה בעצמו, אינן מספיקות, ועל כך אין פיצוי שלם גם בכך שהוא נעזר ביודעי יוונית, ואף במשוררת המרהיבה חוה ברכה קורזקובה, שבנוסף להיותה קלסיקנית מצוינת אף עולה בידה לכתוב שירה עברית במשקל היווני האאולי, הנקוט בשירת ספפו, הגדולה במשוררות יוון העתיקה.

תרגומו של סתיו אמנם אינו מדויק כדבעי ומתפשר על נאמנות בלתי שלמה למקור היווני, אך הוא רהוט ובהיר. סתיו ויתר אמנם גם על הדקטיל, המשקל המקורי (הטעמה ואחריה שתי הברות בלתי מוטעמות), מחמת הקושי ליצור דקטילים בעברית שנהגית בהגייה ספרדית מלרעית, אך בכל זאת שמר על מתכונת שירית שבה בכל שורה יש שש הטעמות, בדומה להקסמטר היווני, שבמקום דקטילי הפך בתרגומו לאנפסטי ויאמבי.

לאברהם ארואטי, שתרגומו לאיליאדה התפרסם אך לאחרונה, יש לעומת זאת הכשרה אמיתית כפילולוג קלאסי, שכבר תרגם לעברית יצירות חשובות מיוונית ולטינית. תרגומו אכן מדויק יותר, ומוסר בנאמנות רבה את תוכן האיליאדה, ויש בכך כמובן יתרון גדול. אך עם הקרבה למקור ניכר כאן גם ריחוק, כי ארואטי ויתר על כל משקל, והפך בתרגומו את האיליאדה לפרוזה. בכך לדעתי גם לא הקל על קריאת היצירה, שכן דווקא על כנפי המשקל השירי עשוי הקורא להינשא ולהתקדם דרך כל אלפי שורות השירה הכלולות בעשרים וארבעה ספרי האיליאדה.

אפשר להצדיק את הבחירה לתרגם בפרוזה בנימוק שתרגום שירי של היצירה, ובפרט בהקסמטרים דקטיליים בהברה ספרדית, הוא משימה קשה שדורשת זמן רב, ואילו נקטו המתרגמים דרך זו אולי לא היו התרגומים יוצאים כלל לאור עולם. ועם זאת מגוחכת בעיניי ההערה בגב הספר, המכריזה כי תרגומו של ארואטי הוא 'תרגום ראשון של יצירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית', כאילו השינוי משירה לפרוזה אינו ויתור מחמת קושי אלא הישג חדש בלא תקדים.

ויתור חסר משקל

לדעתי המשקל ההקסמטרי-דקטילי חיוני ליצירת הומרוס ומוטבע בה, ונכון לנוקטו גם בתרגום (ליתר דיוק: במקבילתו המקובלת, המחליפה את המשקל הכמותי היווני במשקל הנסמך על הטעמת המילים). על כך הרחבתי בביקורתי על תרגום האודיסאה לפרוזה עברית מאת אהוביה כהנא. ביקורת זו, שהתפרסמה בעיתון 'הארץ' במוסף 'ספרים', ג' בחשוון תשנ"ז, ניתנת לקריאה באתרי הנ"ל, ולשם הקיצור אפנה את הקורא לשם. כאן אסתפק במחאה על הצהרתו של ארואטי במבואו כי 'לא ניתן' לתרגם במשקל הקסמטרי עברי בהברה ספרדית.

בכך פוסל הוא, בלא להזכיר, מסורת נכבדה של מתרגמים שנקטו ונוקטים דרך זו, וביניהם גם אבי מורי ז"ל, יוסף ג' ליבס, ואף גם אני (אוסף של תרגומי שירה עתיקה משלי, חלקה בהקסמטרים, יצא לאור לא מכבר בסדרת דבר-ים בהוצאת כרמל בירושלים, בשם מנמוסיני. גם את תרגום סתיו לאיליאדה ארואטי אינו מזכיר כלל). כזאת גם טען לא מכבר שמעון בוזגלו, בביקורתו הקטלנית והבלתי צודקת כנגד תרגומו של סתיו ('הארץ', מוסף 'ספרים' 15.1.2010). אפילו כנגד תרגום זה, שכאמור המיר את ההקסמטרי הדקטילי למשקל מודרני, הרגיל בעברית, טוען בוזגלו: "האין זה תמוה שגם ב-2010 יש עדיין מי שטורח לכופף את העברית המודרנית אל תוך הסד הזר של מוזיקה לא לה?".

כדי להפריך טענה זו לא ארבה עוד במילים, אלא אביא כאן לשיפוט הקורא תרגום משלי בהקסמטר דקטילי לשורות הראשונות של האיליאדה, ואחריו את תרגומיהם של סתיו ושל ארואטי. לקורא הבלתי מיומן אזכיר שיש להטעים בתרגומי את ההברה הראשונה של כל שורה, ולהשאיר בלתי מוטעמת את ההברה האחרונה. כך גם יבוטאו נכון השמות היווניים (בקביעת צורתם התחשבתי גם במסורת הדורות), כולם במלעיל, חוץ מהשם לֵטוֹ, אֵם אפולו, שנקרא במלרע, והשם פְּרִיאַמוֹס, מלך טרויה, שיש להטעים את הברתו הראשונה.

ראשית האיליאדה בתרגומי, במשקל הקסמטרי דקטילי:

זַעַם תַּנִּי הָאֵלָה, זַעֲמוֹ שֶׁל אַכִילֵּס בֶּן-פֵּלֵס,

עַז וְאָרוּר, אֲשֶׁר שָׁת רִבְבוֹת מַכְאוֹבוֹת עַל אַכַיִים

וּנְפָשׁוֹת מְרֻבּוֹת תַּקִיפוֹת הִשְׁלִיךְ-הָלְאָה אֶל הָאדֵס

שֶׁל גִּבּוֹרִים, וְאוֹתָם הוּא כּוֹנֵן כְּבִזָּה גַּם לַכֶּלֶב

גַּם לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכֵן נִשְׁלְמָה עֲצַת-זֶאוּס,

מִן הַשָּׁעָה שֶׁנִּצְּבוּ רִאשׁוֹנָה זֶה מוּל זֶה תְּפוּשֵׂי-רֹגֶז

מֶלֶךְ גְּבָרִים בֶּן-אַטְרֶאוּס וְאִישׁ אֱלֹהִים זֶה אַכִילֵּס.

 

מִי מֵאֵלִים הֶעֱמִיד אֶת הַשְׁנַיִם לְרִיב וּמִלְחֶמֶת?

בֵּן לְלֵטוֹ וּלְזֶאוּס, אֲשֶׁר בְּקָצְפוֹ עַל הַמֶּלֶךְ

נֶגֶף רַע עַל מַחֲנֵהוּ עוֹרֵר, וְעַמִּים אָז נֶחְרָבוּ,

כִּי בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל כֹּהֵן, אוֹתוֹ כְרִיסֵס, פָּגַע בֶּן-אַטְרֶאוּס.

זֶה הֵן קָרַב לָאֳנִיּוֹתֵיהֶם הַמְהִירוֹת שֶׁל אַכַיִים,

וּלְשַׁחְרֵר אֶת בִּתּוֹ, בְּנָשְׂאוֹ בְּלִי-שִׁעוּר מִנְחַת-כֹּפֶר

וּבְיָדָיו עַטְרוֹת-נוֹי שֶׁל אַפּוֹלּוֹ, הָאֵל מַרְחִיק-יֶרִי

(עַל שַׁרְבִיטוֹ הֵן תְּלוּיוֹת), הִתְחַנֵּן כֹּה אֶל כָּל הָאַכַיִים

אַךְ בְּעִקָּר אֶל עוֹרְכֵי הַצְּבָאוֹת, אֶל שְׁנֵי בְנֵי-אַטְרֶאוּס:

"הוֹ בְּנֵי-אַטְרֶאוּס וּשְׁאָר כָּל-יְפֵי מִצְחַת-שׁוֹק, הָאַכַיִים

כֹּה יַעֲנִיקוּ לָכֶם הָאֵלִים שׁוֹכְנֵי-הַר הָאוֹלִימְפּוּס

הֶרֶס לָשִׁית אֶת עִיר-פְּרִיאַמוֹס, גַּם לָשׁוּב-בֶּטַח הַבָּיְתָה,

אַךְ יַלְדָּתִי שַׁחְרְרוּ נָא וּקְחוּ מִיָּדִי אֶת הַכֹּפֶר

אִם אֶת בֶּן-זֶאוּס תִירְאוּ, אֶת אַפּוֹלּוֹ אֵל עַז מַרְחִיק-יֶרִי".

זֹאת אָז קִבְּלוּ בִּתְרוּעַת הַסְכָּמָה כָּל שְׁאָר הָאַכַיִים,

גַּם לְהַדֵּר פְּנֵי-כֹהֵן וּמַתָּן נֶהֱדָר גַּם לָקַחַת,

אַךְ לֹא נָעֵמָה בְּלֵב אַגַמֶמְנוֹן בְּנוֹ שֶׁל אַטְרֶאוּס.

ראשית האיליאדה בתרגום סתיו, במשקל  הקסמטרי מודרני (אנפסטי-יאמבי):

עַל זַעַם אָכִילֶס בְּנוֹ שֶׁל פֶּלֶאוּס שִׁירִי, בַּת הָאֵלִים,

וְעַל הַחֻרְבָּן שֶׁהוֹרִיד חֲרוֹנוֹ עַל רָאשֵׁי הָאָכָאים,

עֵת אֶל הָדֶס הִשְׁלִיךְ לוֹחֲמִים עַזֵּי לֵב לְאֵין סְפֹר,

נָתַן אֶת בְּשָׁרָם מַאֲכָל לִכְלָבִים וּלְעוֹף הַשָׁמַיִם.

 

כָּךְ חֶפְצוֹ שֶׁל זֶאוּס נִשׁלַם. הֵחֵל הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר

רִיב הִתְלַקֵּחַ אַכְזָר בֵּין אָגָמֶמְנוֹן בֶּן אַטְרֶוְס,

הַמּוֹלֵך עַל אָדָם, וְאָכִילֶס בֶּן דְמוּת הָאֵלִים.

וּמִי מִבֵּין בְּנֵי אַלְמָוֶת הֵסִית זֶה בָּזֶה אֶת הַשְׁנַיִם?

הָיָה זֶה בֶּן לֶטוֹ וְזֶאוּס, יָצָא זַעֲמוֹ עַל הַמֶּלֶךְ,

 

מַגֵּפָה עַל הַחַיִל שִׁגֵּר, עַמִּים בְּחֹלִי כָּלוּ.

כָּךְ נָקַם אֶת עֶלְבּוֹן כֹּהֲנוֹ, הוּא כְרִיסֶס. הִכְלִים אָגָמֶמְנוֹן

אֶת פְּנֵי הַכֹּהֵן בְּבוֹאוֹ אֶל סְפִינוֹת הָאָכָאִים,

מְבַקֵּשׁ לִפְדּוֹת אֶת בִּתּוֹ בִּתְמוּרָה לְכֹפֶר רַב עֵרֶךְ,

בְּיָדוֹ שַׁרְבִיט פָּז וַעֲטֶרֶת אָפּוֹלוֹ הַיּוֹרֶה מִמֶּרְחָק.

 

תְּחִנָּתוֹ הוּא שָׁטַח בִּפְנֵי חֵיל הָאָכָאִים, מַפְצִיר

בִּבְנִי אַטְרֶוְס מוֹשְׁלֵי הָעַמִּים: "הוֹ, בְּנֵי אַטְרֶוְס", הִגִּיד,

"וְאַתֶּם, הָאָכָאִים, חוֹבְשֵׁי מִצְחַת שׁוֹק מְשֻׁבַּחַת,

מִי יִתֵּן וְשׁוֹכְנֵי הָאוֹלִמְפּוּס הָרָם יְסַיְּעוּ בְּיַדְכֶם

לְהַחְרִיב אֶת עִיר פּרִיאָמוֹס, וְהַבַּיְתָה לָשׁוּב בְּשָׁלוֹם,

 

אַךְ הָשִׁיבוּ לִי אֶת בִּתִּי וּטְלוּ מִיָּדִי אֶת הַכֹּפֶר,

כָּךְ תִּתְּנוּ כָּבוֹד לְאָפּוֹלוֹ, בֶּן זֶאוּס הַיּוֹרֶה מִמֶּרְחָק".

נֶעֶתְרוּ בְּקוֹל רָם לְדִבְרֵי הַכֹּהֵן גֵיסוֹת הָאָכָאִים,

גַּם נֵאוֹתוּ מִיָּדָיו לְקַבֵּל אֶת הַכֹּפֶר שֶׁאֵין לוֹ עֲרֹךְ,

אֲבָל לֹא שָׂבַע אָגָמֶמְנוֹן בֶּן אַטְרֶוְס נַחַת.

ראשית האיליאדה בתרגום ארואטי, 'לפרוזה אמנותית ופיוטית':

זעם אַכִילֵּס בן פֵּלֶאוּס שירי אלה, הזעם הנורא אשר המיט אין ספור מכאובים על האַכַיִים, והשליך נפשות גיבורים רבות ואיתנות אל הָאדֵס; עשה את גופותיהם טרף לכלבים ולכל בעלי הכנף, ותוכניתו של זֶאוּס נתממשה – למן היום בו לראשונה נחלקו במריבה בן-אַטְרֶאוּס, מלך בני האדם, ואַכִילֵּס הנהדר.

מי מהאלים הביאם יחד להתעמת בריב? בנם של לֵטוֹ וזֶאוּס. הרי הוא בכעסו על המלך עורר מגפה קשה בקרב הצבא, והלוחמים הלכו וגוועו. משום שבן-אַטְרֶאוּס חילל את כבודו של כְרִיסֵס הכוהן. זה האחרון בא אצל ספינותיהם המהירות של האַכַיִים למען יפדה את בתו והוא נושא כופר עצום, ובידיו סמלי אַפּוֹלוֹן היורה-למרחק מתנוססים על שרביט זהב. התחנן הוא בפני כל האַכַיִים, ובפרט בפני שני בניו של אַטְרֶאוּס, מושלי הצבאות: "בני אַטְרֶאוּס ויתר האַכַיִים הדורי שריון-הרגל, הלוואי האלים אשר אוֹלִימְפּוֹס ביתם יתירו לכם לבזוז את עירו של פְּרִיאַמוֹס ולשוב לבתיכם בשלום. אך שחררו-נא את בתי היקרה וקבלו כופר זה בחרדת-כבוד לבן-זֶאוּס, אַפּוֹלּוֹן היורה-למרחק".

אז הריעו הסכמתם כל יתר האַכַיִים כי יש לירוא את הכוהן ולקבל את הכופר הנוצץ,  אך הדבר לא הסב נחת לבן-אַטְרֶאוּס, לאַגַמֶמְנוֹן, בלבו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.12

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2012, ב-גיליון חוקת תשע"ב - 777 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. תמהני – כיצד אפשר להתייחס ברצינות לתרגום – ועוד של יצירת מופת כאיליאדה – כאשר המתרגם בעצמו מודה ומתוודה שידיעותיו ביוונית דלות למדי? זאת ועוד – מה זה בכלל הקסמטר מודרני/אנפסטי? שירה קלאסית יש לתרגם במשקל המקורי ולא להמציא משקלים – שישה דגשים בשורה עדיין לא הופכת אותה לטור הקסמטרי.
    כמי שקרא את תרגום ארואטי אני יכול להעיד שהוא נוח ונעים לקריאה ובעיקר – מדויק, עד כמה שאני יכול לשפוט. אך מדוע לא הרחיב ליבס על הסגנון הנקוט בתרגום הפרוזה הזה, והאם לדעתו אין שום השג בתרגום אומנותי לפרוזה שהוא בעת ובעונה אחת גירסה מדויקת של המקור?

  2. לבנימין, הקסמטר זה משקל בן שש רגליים בשורה, הוא לא חייב להיות דקטילי.

  3. ל.ש.ברנשטיין

    אני מתלבט איזה מהתרגומים החדשים לקנות. את טשרניחובסקי יש לי.

  4. אינני מסכימה עם הטענה שתרגומו של אריה סתיו "עושה חסד" עם יצירותיו של הומרוס. לדעתי בתרגומו של אריה סתיו חסרה הפיוטיות שיחה על היצירות והופכת אותן לאלוהיות, למיילדות ולא "יומיומיות". כפי שהו הצוות בתרגומו הנפלא של טשרניחובסקי. אצל טשרניחובסקי אנחנו נכנסים לאווירה של אותם זמנים לרוח של חגיגיות וקדושה מלווה את הקריאה. לאילו בתרגומו של אריה סתיו היצירה לא מרגשת ונחווית הסתם סיפור יומיומי לפשוט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: