הוא השתדך בגיל 9, סירב למלא את מקומו של סבו ברבנות, יצא נגד סוחרי האתרוגים בעירו ועלה לארץ ישראל לאחר שפרסם את עיוניו הייחודיים בשם "תורת הממדים לאין ספורות". פרק הביוגרפיה, מתוך ספר על הרב שם טוב גפן שיראה אור בקרוב

ר' שם טוב גפן (1927-1856) היה דמות מיוחדת במינה בנוף היהודי של מאות השנים האחרונות. הוא היה תלמיד-חכם ייחודי שעסק בתחומים רבים ומגוונים: מתמטיקה, פיזיקה, גיאולוגיה, פסיכולוגיה, פילולוגיה ופילוסופיה – וכל זאת מתוך השקפה אמונית חודרת. בספריו ובכתביו עמל לזכך את ההכרה האנושית ואת תפיסת המציאות שלה. מתוך האמונה הוא מסביר (בספרו 'תורת הממדים לאין ספורות') כיצד על פי יסודות שיטתו של קנט ניתן להוכיח את קיומם של ממדים רבים במציאות, ואת מציאותה של הנבואה (בספרו 'תורת הנבואה הטהורה'). באורח קבע הוא מראה כיצד דבריו המחודשים מונחים ביסודם של דברי חז"ל וחכמי ישראל הקדמונים.

איך אפשר שלא לדעת?

שם טוב גפן (להלן: רש"ט) נולד לאביו, ר' מרדכי, בערב שבת כ"ז ניסן תרט"ז (1856) בכפר בריביס שבאוקראינה. ילדותו עברה עליו על שפת הנהר באווירה כפרית פסטורלית, אשר כדבריו "נסכה עליי רוח סקרנות והתעוררות להוד וההדר שבטבע ובעולם". כך כתב בזיכרונותיו על ימים אלה:

יפים הם חיי תום בסביבת הטבע, ושפרה עליי מנת חלקי כאשר אשנבי היה פתוח לכל העולם. לא עגומים היו ימי ילדותי אלא בהירים מאד. הרהרתי הרהורים ילדותיים, אך בהרהורים אלה כבר עמדתי במקצת, בצורה פרימיטיבית למדי, על סודו של עולם, ובדממה יש אשר עתה בימי הזקנה עוד אאזין לאותו קול שהיה דובב אליי מתוך הטבע, כאשר לעיניי הילדותיות כל הטבע מסביב לי היה זרוע מאורות שהיו בוקעים אליי מן האילנות ומן הדשאים.

היתה לי נשמה מאד רגישה, הקולטת מראות. הייתי אוהב בדידות כבר אז בימי הילדות והנוער, ותענוג עילאי עבורי היה לשכב בדומיה בירק השדה ולהביט הוזה בשמים, איך העבים שם במרומים, כמו מפרשים זכים, נעים ונדים. לימים התדפקתי על אשנבים אלה במרומים – כדי להבין מהלך הכוכבים והמזלות שברקיעים.

בגיל חמש נכנס ל'חדר' והחל ללמוד חומש. בהיותו כבן שבע עבר לבית סבו, הרב חיים לוי יצחק גפן, שם החל ללמוד גמרא. כשהיה בן תשע שהה בביתו בשל מחלה. הוא שמע שיעור שמסר אביו לתלמידיו במסכת בבא מציעא. כאשר התקשו התלמידים בהבנת השיעור, החל ממקום משכבו במיטתו לבאר את העניין היטב לכל פרטיו, לתימהון אביו. מאז החל ללמוד אצל אביו גמרא, תוספות, מהרש"א ויתר המפרשים, וכן שולחן ערוך עם ט"ז וש"ך והפמ"ג שעליהם.

במרחשון תרכ"ה, טרם מלאו לו תשע שנים, השתדך. בגיל זה הוא מעיד על עצמו:

הקריאה הייתה רק במחשבה ומבלי כל שאלות לאחרים לבאר לי, מלבד, לפעמים רחוקות, איזו מלה זרה. באור העניין של אחרים היה תמיד זר לרוחי, ותמיד הייתי חושב את באור הענין של אחרים ללא נכון, ולא יכולתי לסבול. בכל פעם הייתי מתאמץ לעמוד על תוכן העניין מעצמי, ואפילו עלה לי הדבר ביגיעה רבה של בשר ורוח.

בקיץ שנת תרכ"ז, בהיותו בן אחת עשרה, החל ללמוד לבדו. בארון הספרים של סבו מצא ספרי קבלה ומחקר כדוגמת פרדס רימונים, עץ חיים, ספר יצירה, הכוזרי, חובות הלבבות ועוד, והחל ללומדם באופן עצמאי.

בשנת תרכ"ח, בהיותו בן שתים עשרה שנים בלבד, הוא כותב:

היום היה לי לעיון והלילה לגירסא… כבוא הלילה… השתקעתי רק בלימוד הגמרא. הקור היה גדול, האור קטן… ואנכי שכחתי תבל ומלואה ורק אל הגמרא עיניי ולבי נתונים. פעמים רבות עבר עלי כל הלילה בלימוד, מבלי להרגיש כלל בזה, עד קרוב לאור הבוקר, כשקמה אמי וצוותה עלי ללכת לישון…

זכורני כשהייתי נכנס לבית המדרש קרוב לאור היום, נגשו אלי לפעמים בחורים מישיבת זקני לשאלני איזה ענין בגמרא, הייתי מבאר להם מה שלא ידעו, והשתוממתי מאוד, לא על זה שאני יודע, רק על זה שהם אינם יודעים דברים פשוטים כאלה, איך אפשר שלא לדעת? כי אצלי נחשב הכל לפשוט ומובן.

כבר בעודו נער הגיע לבקיאות עצומה בתלמוד הבבלי והירושלמי, במפרשים ובפוסקים, וכן בספרי החסידות והפילוסופיה הישראלית ובקבלה עיונית. לאחר מכן רכש בלימוד עצמי, מתוך ספרים שהשיג בקושי ובאופן מקרי, ידיעה רבה במדעי הטבע, בפילוסופיה, במתמטיקה, באסטרונומיה ועוד, וכן ביוונית וברומית.

מאתרג האתרוגים

באלול תרל"א (1871), בהיותו בן חמש עשרה, התחתן. לאחר חתונתו המשיך ללמוד בבית חותנו ולהשתלם בתורה ובמדעים. מחוסר ספרים וחברת אנשי-מדע ללמוד מהם התכונן בסתר, בהיותו בן 18, לעזוב את מקומו ולהשתלם במדעים, אך למען השלום במשפחה ויתר על נסיעתו.

בערב ראש השנה תרמ"ד (1883) נפטר סבו, ר' חיים לוי יצחק. לרש"ט בן ה-26 הוצע כס הרבנות בקאליגורקה. אמנם ידעו עליו שהוא 'בעל חשבון', כלומר, משכיל – דבר שנחשב לפגם בחוגי החסידים – אך התנהגותו בחסידות שלמה וידיעותיו הכבירות בש"ס ובפוסקים כיפרו בעיניהם על חיסרון זה. הוא סירב לכהן ברבנות, בטענה כי ראוי שאביו, הרב של טורגוביצה, ישב על כסא הרבנות בקאליגורקה, ולא הוא, הנכד.

הרב הצעיר ואשתו עוברים לעיירה שפולה, המצויה במחצית הדרך מאודסה לקייב. בשפולה החל רש"ט לפתח באופן שיטתי את 'תורת הממדים לאין ספורות', שרעיונה נצנץ במוחו עוד בראשית ימי נעוריו. בשנת תרנ"ז (1896) פרסם את מאמרו 'תורת הממדים לאין ספורות, עיון בתורת הממדים' בקובץ התורני 'הכרם'. לפי דברי פרופ' ש"ה ברגמן, הגישה שבמאמר זה מציגה התמודדות מקורית יהודית עם הרעיון היסודי של קנט – השניות של התופעות (העולם החושי) ושל 'הדבר כשהוא לעצמו' (ding an sich).

רש"ט הטיף לחיבת ארץ-ישראל, ולחובת השמיעה להכרח ההיסטורי לקום ולעלות לארץ. הוא יצא בדרשה חריפה ועזה להגנה על אתרוגי ארץ ישראל, דרשה שעוררה עליו את חמת הסוחרים שהוציאו את דיבת פרי הארץ רעה. את דרשותיו נהג לשאת בבית המדרש בשבתות לאחר סעודת היום, וכל נאום היה מסתיים בקול גדול: "בשנה הבאה בירושלים אמן ואמן".

כאשר קמה התנועה הציונית, היה רש"ט מראשוני המצטרפים אליה, והכריז תוך הבאת אסמכתאות תורניות וחסידיות שהציונות היא 'אתחלתא דגאולה'. בהשתדלותו נוסד בשפולה סניף של 'חובבי ציון', שהעמיד חבורה של מועמדים לעלייה ולהתנחלות בארץ.

אחד מראשי הסניף היה חמיו, ר' ישראל קרסונסקי. בשנת תרנ"א (1891) נשלח ר' ישראל לארץ ישראל על מנת לרכוש קרקעות להתיישבות חקלאית של יוצאי שפולה. בסופו של דבר הרכישה לא יצאה אל הפועל בשל הקשיים שהערים השלטון העות'מני על היהודים בארץ, אולם ההחלטה לעלות לארץ עם אשתו וילדיו לא התערערה בלבו של רש"ט, והוא אף הגיש בקשה לשלטונות להנפיק עבורו דרכון. כעבור מספר חודשים הגיע הדרכון הנכסף.

בשנת תרס"ב (1902) נקרא לעיר יליסוטגרד שבאוקראינה (כיום: קירובוגרד) כדי לשמש מורה לבני בעלי הבתים האמידים, ושהה שם שנה אחת. הוא היה בין המורים הראשונים שלימדו עברית בעברית, ויסד בעיר בית-ספר מסוג זה. בנוסף הקים 'אגודת ציונים דתיים' ביליסוטגרד. בתרס"ב התאספה בעיר הוועידה הציונית המחוזית שלפני הקונגרס הציוני, ורש"ט, שהשתתף בוועידה בתור ציר של האגודה, נבחר לוועדת התרבות.

בשנת תרס"ד (1904) נקרא לאודסה ללמד בישיבתו של ר' חיים טשרנוביץ (שנודע בשמו הספרותי: 'רב צעיר') תלמוד, מדעי הטבע, פילוסופיה ומתמטיקה גבוהה. בעת פולמוס אוגנדה שלח לד"ר בנימין זאב הרצל מכתב גדוש רעיונות יהודיים שורשיים בדבר הקשר הנצחי שבין עם ישראל לארץ-ישראל. במכתבו הוא אומר כי כאיש שתפס בעינו החדה את סוד ישראל ונצחיותו, על הרצל להבין שאין תחליף למקומה של ארץ-ישראל. במענה על מכתב זה קיבל מחוזה המדינה תשובה מלאת אהבה והערצה, ובה גם האמירה כי "במדינת ישראל תהיה דת ישראל מוגנת".

בעת הפרעות בשנת תרס"ו (1905) שיתפה אשתו פעולה עם ההגנה העצמית היהודית, וכשלראשה מטפחת הייתה מעבירה כלי-נשק למקומות מבטחים או לפלוגות ההגנה.

לא הייתי רוטשילד

הנסיעה לארץ ישראל הייתה בימים ההם מחזה נדיר. בי"ז בתמוז תרס"ו (1906) יצא רש"ט עם משפחתו לארץ ישראל באונייה 'רגינה' (המלכה). חבורת צעירים מ'צעירי ציון' ליוו את האונייה בסירות קטנות, כששירי ציון בפיהם, תוך שהם מסתכנים במעצר על ידי הבולשת הרוסית. "והמחזה – מחזה קודש, היה נהדר מאד", כותב רש"ט בזיכרונותיו.

הציונות של רש"ט נבעה ממניעים דתיים, ומבחינה זו לא הייתה אופיינית לעלייה השנייה, שברובה כללה צעירים בעלי השקפה סוציאליסטית אנטי-דתית. משפחת גפן הייתה יוצאת דופן גם בכך שעלתה כולה – על הוריה, בניה, בנותיה ונכדותיה. עשרה ימים לאחר הפלגתה עגנה 'רגינה' ביפו.

משפחת גפן השתכנה סמוך לביתו של הראי"ה קוק, בשולי שכונת נווה צדק. הראי"ה הוקיר מאוד את רש"ט ואת חיבוריו, זאת למרות היותו עניו ונחבא אל הכלים. בהמלצת הראי"ה הוזמן רש"ט לנהל את תלמוד התורה בפתח תקווה.

בין השנים תרס"ט-תר"ע שימש רש"ט מורה למתמטיקה בישיבתו של הראי"ה קוק ביפו, ששכנה במוסד 'שערי תורה'. רש"ט היה שותף לעיצובה של תוכנית הלימודים בישיבה, ובתקופה מסוימת אף נשלח כשד"ר מטעם הישיבה לגייס כספים עבור ביסוסה. במסגרת זו נפגש עם רבנים וגבירים שונים ברחבי הארץ, הציג בפניהם את תוכניתה של הישיבה החדשנית וביקש את תמיכתם הכספית.

את ירושלים ראה לראשונה רק בשנת תר"ע (1910), ביקור שהשאיר עליו רושם בל יימחה. הוא תיאר בזיכרונותיו את התרגשותו הרבה שעה שליטף את אבני הכותל הגדולות והמסותתות ביד אמן, המזכירות את ימי ההוד של מלכות ישראל.

בנו הבכור, לוי גפן, היה לפועל בגליל התחתון, כאשר בכל האזור היו רק ארבע מושבות: מלחמיה (מנחמיה), ימה (יבנאל), מסחה (כפר תבור) וסג'רה (אילניה). את שני בניו הצעירים שלח ללמוד חקלאות ב'מקוה ישראל'. בשנת תרע"ב (1912) הצטרף רש"ט לבנו לוי, והתנחל בעזרת חברת יק"א במושבה בית-גן שבגליל התחתון, צפונית למושבה יבנאל. באותה תקופה היו במושבה כעשרים משפחות איכרים, כמאה נפשות. רש"ט הוסיף להגות בתורה ובחכמה ולהעלות את הגיונותיו על הכתב. את חלקם אף פרסם בדפוס בעוד אשתו עובדת בבית, בלול וברפת.

בערב שבת, כ"ח במרחשון תרע"ד (1913), נראו שלוש עגלות רתומות לסוסים במורד הדרך לבית-גן. בעגלה הראשונה ישבו הראי"ה קוק והרב חיים זוננפלד. היה זה מסע הרבנים שהחל בי"ט במרחשון. הרבנים התקבלו על ידי שמונה פרשים לבושי חג, ואלה ליוו אותם לבית הכנסת של המושבה. הראי"ה שמח לפגוש את רש"ט, שאותו כינה בחיבה "ידידי הרב החכם ר' שם טוב", ואיחל לו ולכל בני משפחתו שבת שלום והצלחה בכל מעשי ידיהם במושבה.

בשנת תרע"ד (1914) ביקר הברון רוטשילד בארץ ישראל, וכחלק מביקורו הגיע למושבה בית-גן. כאשר ראה הברון את ר' שם טוב, יהודי זקן בעל הדרת פנים, עובד בגינה שעל יד הבית, פנה אליו בשאלה: "האם אתה מאושר בארץ ישראל?". ענה ר' שם טוב: "כן! מאושר אני עד כדי כך שאם היה בא אליי אליהו הנביא בחלום הלילה, ושואל אותי במה אני רוצה, להיות עשיר כברון רוטשילד ובעל ארמון יפה בפריז, או עני כאן בארץ ישראל, ובניי מתפרנסים מלקט, שכחה ופאה, כי אז הייתי עונה לו: רצוני שיהיו בניי מלקטים בשדות אחיהם בארץ ישראל, ולא בעלי אוצרות בפריז".

לאחר כמה שנים קשות בבית-גן חזרה המשפחה לגור בתל-אביב; אך גם בעיר הצעירה לא הצליח רש"ט למצוא פרנסה. באותה עת התפתחה במצרים קהילה יהודית עשירה, שעליה נמנו גם משפחות שגלו מתל-אביב ומיפו. הראי"ה קוק פנה אליהן, והמליץ לעזור לרש"ט בהדפסת ספרו. רש"ט שהה במצרים במשך כשנתיים, ובהן קימץ בכל הוצאותיו כדי שיוכל להדפיס את ספרו 'תורת הנבואה הטהורה'. בשנת תרפ"ג הודפס הספר בקהיר, אך מחוסר אמצעים – שלא בשלמותו.

בשנת תרפ"ז, בהיותו עדיין מלא מרץ, מלא מחשבה ואהבה גדולה לחכמה, ובעוד זיכרונו הפנומנלי פועל ללא פגם – נתקף על ידי מחלה ממארת. בירושלים, ביום כ"ו בסיון תרפ"ז (1927), הלך לבית עולמו והוא בן שבעים.

על מצבתו בבית העלמין שבהר הזיתים, חרות:

פ"נ הרב החכם הגדול בתורה וחכמה, פאר חכמי ישראל, עמקן נפלא בדעת ה', יראת ה' אוצרו, ר' קלמן שם-טוב בהר"ר ר' מרדכי גפן זצ"ל. נולד כ"ז ניסן תרט"ז, הלך לעולמו כ"ו סיון תרפ"ז, א' תתנ"ז לחורבן בעיה"ק ירושלים ת"ו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012