היצירה התורנית משלמת מחיר כבד כתוצאה ממבנה החברה החרדית, שמאלצת את כלל בניה ללכת באותו מסלול ללא הבחנה איכותית. לימוד תורה לכול פירושו השטחת השיח ואיבוד המקוריות

 מה לא נכתב על אודות גיוסם לצבא של בני הישיבות? מה נותר לחדש בסוגיה זו, שהכול דשים בה? בכל זאת, זווית ראייה אחת, חשובה ומרכזית, נשתכחה מהלב ונותרה בקרן זווית.

מקובל להשמיע שני טיעונים עיקריים בעד גיוסם של בני הישיבות ושילובם במעגל התעסוקה. הטיעון הראשון הוא מתוקף הצדק והנשיאה השוויונית בנטל הביטחוני והאזרחי. הטיעון השני הוא כלכלי: החברה הישראלית אינה יכולה להמשיך לשאת על גבה קהילה שלמה שבוחרת ללמוד ולא לעבוד, וגוזרת על בניה עוני מרצון. שני טיעונים אלה מציבים את ערכי הצדק והרווחה הכלכלית במסלול התנגשות חזיתית עם ערך לימוד התורה.

ברם, סתירה זו בטעות יסודה. דווקא מנקודת מבטנו כאוהבי תורה ומעריצי לומדיה, יש ערך רב בניסיון לצמצם את מספר חובשי הספסלים בבתי המדרש. המספר הגדול של הלומדים בעולם הישיבות החרדיות עומד ביחס הפוך לאיכות הלימוד והיצירה הרוחנית. לא היו לישראל ימים כמו אלה, שבהם מלאו כותלי בית המדרש בלומדים מקיר אל קיר – ומעולם לא הייתה היצירה התורנית שיצאה תחת ידם כה אפורה ובינונית.

אין הכוונה למדידה על פי אמות מידה חיצוניות, אקדמיות או תועלתיות. כוונתי למדידת איכות הלימוד הישיבתי, יצירתיותו וחדשנותו, על פי הפרמטרים הפנימיים של עולם הישיבות הקדושות.

שטף עצום – וריקנות

אלפי אלפים של ספרים הלכתיים וחיבורים תורניים נכתבו במהלך הדורות. ביניהם היו שזכו להתבלט מעל בני דורם ולהיכנס לפנתיאון היצירות התורניות שעומדות מעל זמנן ומקומן, שליחן לא נס גם כעבור מאות שנים. בדורות האחרונים היו אלה, למשל, 'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט', 'תקפו כהן' וחידושי ר' עקיבא איגר, 'ערוך השולחן' ו'משנה ברורה'.

מי שמצוי בספרות התורנית שנכתבה בעולם הישיבות בחמישים השנים האחרונות ייווכח שאין היא אפילו קרובה להשתוות מבחינת עוצמת היצירתיות והמקוריות עם פאר היצירה התורנית של דורות עברו. האם בעשורים האחרונים, שבהם בתי המדרש בבני ברק ובירושלים מצויים בתפוסה מלאה, נכתב ספר שיכול לעמוד – אף כננס בצד ענק – ליד חידושיו של ר' חיים מבריסק או שערי יושר לר' שמעון שקאפ, כתבי החזון איש או יצירתו של החפץ חיים?

במונחים כמותיים, התברכנו בשטף בלתי פוסק של כותרים וספרים תורניים שהולכים וממלאים מדי שנה את מדפי הספריות. אולם גם אם חידושי ראשי הישיבות שנכתבו בעשורים האחרונים חשובים הם ויקרים, הרי שאין הם אלא 'עוד מאותו הדבר'. חידוש תורה אמיתי, מקורי, במובנו העמוק – אחד בכל אלה לא מצאנו. לזמנם ולמקומם הם מוכָּרים ונלמדים, אך קשה לראות כיצד הם מתעלים לדרגה של יצירת הדורות. זאת עוד לפני שדיברנו על האוספים ההלכתיים הרבים, הניתכים עלינו חדשים לבקרים וטורחים לקבץ הלכות ידועות כדיני תפילת הדרך ומצוות פטר חמור, הלכות בית הכנסת או דיני בית הכיסא.

לכאורה, ראיה לסתור ניתן להביא מיצירות מקוריות כגון אגרות משה לר"מ פיינשטיין, או כתביו ההגותיים-הלכתיים של הרי"ד סולובייצ'יק' אך דווקא אלה הם עדויות ליצירות תורניות מרהיבות ועל-זמניות – שיכולות היו להיווצר רק מעבר לים ולא בתוך גבולות מדינת ישראל.

אין זה אומר שבתקופה זו לא נכתבה על ידי מי מגדולי ארץ ישראל ספרות הלכתית פורצת דרך. ניתן לסמן שלושה תחומים הלכתיים שבהם הכתיבה ההלכתית לא מיחזרה עצמה לדעת אלא סללה נתיבים חדשים: הלכה ורפואה, הלכות מדינה והלכות התלויות בארץ. גם בעוד כ-500 שנה, ספריות תורניות יקפידו שחידושיהם של הר"א ולדינברג והרש"ז אוירבך, רי"א הרצוג ור"ש ישראלי יעטרו את מדפיהם.

אולם היא הנותנת: שלושה תחומים אלה אינם פרי הכתיבה התורנית הנעשית במגדל השן של עולם הישיבות, וספק אם תלמידיהן מכירים ספרות זו כלל. היא פרי המפגש המפרה והתוסס שבין פוסקי ההלכה לבין מציאות החיים המודרנית. אם לנסות ולהתנבא לגבי פריצות הדרך ההלכתיות הבאות, הריהן בתחומי הלכה וכלכלה, הלכה וטכנולוגיה ומשפט עברי.

מכנה משותף נמוך

מהן הסיבות שגרמו לשיתוק היצירה התורנית שאחז בעולם הישיבות? גורמים רבים עשויים להימצא: הכורת שעלה על ישיבות אירופה, תודעת ירידת הדורות ועוד. אולם בכך אין די כדי להסביר את התופעה. מצפים היינו כי פריחה כמותית מעין זו שאנו חווים בישיבות חברון, 'אור ישראל' ודומותיהן תצמיח פריחה איכותית מקבילה. ולא כן היא.

אני מבקש להצביע על סיבה שונה לתופעה, והיא פריצת דלתות בית המדרש, שברגיל סיננו את כמות הנכנסים וכעת הפכו להיות פתוחים לכל דורש. מדיניותה של ממשלת ישראל, שמימנה את לימוד התורה עבור הכול, ללא הגבלת זמן וללא סינון איכותי, בצירוף חסימת הדרך למעגל התעסוקה (המותנה במילוי חובת השירות הצבאי) – היא שגרמה להצפה מוגזמת בעולם הישיבות. ההצפה פוגעת בראש ובראשונה בתופסי התורה ובאיכות היצירה שיוצאת מתחת ידם.

שוו לנגד עיניכם מה היה קורה אילו הייתה מכריזה מדינת ישראל כי כל אדם זכאי להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה, בצירוף פטור משכר לימוד ובתוספת מלגת קיום עד לסיום הדוקטורט. במקום כשלוש מאות תלמידי שנה א', היינו מקבלים מדי שנה ארבעת אלפים תלמידים.

לא קשה לדמיין איזו השפעה הרסנית הייתה לכך על רמת הלימודים. כעבור כשני עשורים דור הסטודנטים הבלתי מסונן היה מצמיח דור של מרצים בינוניים, שיבטיחו את העברת הרמה הירודה שלה זכו אל הדור הבא, וחוזר חלילה. כזה היה, פחות או יותר, התהליך שפקד את עולם הישיבות.

יתרה מכך: ההלכה היא עולם מורכב, רב-ממדי. איש ההלכה מקפיד לנסח את דבריו באופנים מורכבים שיוכלו לקפל רבדים בתוך רבדים, תוך התאמה לקהלי שומעים מגוונים: "הלכה ואין מורין כן", "אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה", "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה" ו"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? לומר דרוש וקבל שכר" – הן רק דוגמאות לשפתה המורכבת של ההלכה.

דיבור זה אפשרי כל עוד קהל התלמידים הוא איכותי ואינטליגנטי, חכם ומבין מדעתו. אך כאשר ראש הישיבה ניצב בפני קהל המונים בינוני, שכולם נחשבים בני ישיבות אך כוח שכלם אינו מתאים להכלת מורכבויות, כפל משמעויות ורמיזות – או אז דברי ה'גדוילים' חייבים להיות מותאמים לכולם. מצב זה מזמין השטחה של הטיעונים, הדגשה של מסרים פופולריים ופריטה על נימים של מכנה משותף נמוך ביותר. האליטה התורנית הפכה להמונית, ומכאן קצרה הדרך לנמיכות הרוח ולמוחין דקטנות.

אין זה אומר שבין הישיבות לא נוצר דירוג פנימי של ישיבות עידיות, בינוניות וזיבוריות. בראש הפירמידה מובילים מוסדות כדוגמת פוניבז', מיר ועוד, אשר בהם ניתן למצוא את הטובים שבטובי הלמדנים. אולם השקידה וההתמדה של טובי התלמידים אינן מספיקות ליצירה מקורית. גם הישיבות המובילות אינן יכולות להתנתק מן האווירה הכללית שבה הן נתונות. כשהאקלים הכללי הוא בינוני, כשכל צורב זוכה אוטומטית להתהדר ב'הרה"ג שליט"א', כשההמוניות פושה בכול והסטנדרטים של מעוף המחשבה וחידוש התורה שואפים מטה – אפילו ישיבות הדגל אינן יכולות להימלט. על כך אמרו חז"ל: "יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך".

המלאך עניאל

אחד מן המלאכים ששלח הקב"ה בכל הדורות כדי לשמור על איכותם של בית המדרש ושל היצירה התורנית היה המצוקה הכלכלית והמשאבים המוגבלים של הקהילה. לא כולם יכולים היו להרשות לעצמם ללמוד לאורך שנים, שהרי עליהם היה לפרנס את משפחותיהם.

הקהילה יכולה הייתה לתמוך רק בקומץ עילויים שחבש את ספסלי בית המדרש. מיעוט תלמידי החכמים, כמו כל מיעוט בחברה, חייב היה לאמץ את כל כוח יצירתו על מנת להתבלט, להוביל ולהצדיק את המשאבים הגדולים שהושקעו בו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזמינה כל צעיר לבוא בשערי בית המדרש, כשמצד אחד הוא מתומרץ בקצבאות שונות ומשונות, ומן הצד האחר דלתות היציאה ננעלו בפניו מפחד הגיוס לצבא. בכך הביאה המדינה לפיצוץ אוכלוסין.

צמצום מספרם של לומדי בית המדרש הוא אפוא, בראש ובראשונה, אינטרס מובהק של אוהבי תורה ומוקירי רבנן. כך יובטח כי בית המדרש ישוב לאכלס את האליטה התורנית, עילויים של ממש, שיוכלו בלא מפריע להפליג אל המורכבויות האמיתיות, הרלוונטיות, אל החדשנות הלמדנית, שמקדמא דנא אפיינה את עולם ההלכה והפוסקים.

האם מכאן נגזר שיש לנעול את שערי בית המדרש בפני רבבות עמך בית ישראל ולהותיר רק פשפש קטן שיהיה פתוח עבור עילית מצומצמת? חלילה וחס. הישיבה, בית היוצר לנשמת האומה, מוכרחה להיות פתוחה עבור כל בחור וטוב שיוכל לשהות בה פרק משמעותי בשנות התבגרותו ולעצב בה את אישיותו. וכי אדם יכול להיות בן ראוי לעמו ולתרבותו אם אינו בן בית בספרות חז"ל וביצירת הדורות? אולם "בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא – יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה".

פרק הזמן של השהות בישיבה חייב להיות מוגבל עבור רובא דרובא של התלמידים, זאת כפי שמאז ומעולם נהגו צעירים לצאת אחר שנים בודדות לבקש אחר מטה לחמם. מבחינה מעשית, משמעות הדבר כי על המדינה להגביל את משך הזמן שבו תממן את לימודיו של בן הישיבה. יש להבטיח לכל אחד את האפשרות לעסוק בתורה במשך כשלוש שנים בלא מפריע ובלא מונע, ברם, מכאן ואילך צריך המימון להינתן לקומץ עילויים בלבד.

באופן טבעי יֵצאו שאר בני הישיבות מאולם בית המדרש על מנת לבקש את פרנסתם, לא לפני שישאו בנטל השירות, הצבאי או האזרחי, כשאר אחיהם. כשבית המדרש יובל על ידי מיעוט אליטיסטי, הוא יוכל להמריא לגבהים למדניים ורוחניים שהיום הינם מחוץ לאופק ראייתו. עולם התורה ובית המדרש יהיו הראשונים שיצאו נשכרים מכך.

ד"ר בני פורת הוא מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית וחוקר ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה'

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012