דיאלוג גלוי וסמוי / רבקה שאול בן צבי

המשברים והקונפליקטים המיוחדים לשיח היהודי-גרמני מציעים פרספקטיבה ספרותית להבנת יצירותיהם של היוצרים הגדולים שפעלו במתח זה, מפרויד ועד שלום. עיון מאתגר ועשיר-תובנות

שארית ההתגלות

החוק הגוף ושאלת הספרות

גלילי שחר

מוסד ביאליק, 2011, 139 עמ'

הספר החשוב הזה מיועד לקוראים מיומנים שיש באמתחתם חוויות של קריאה ספרותית ועיונית ולפחות קראו משהו מפרויד, קפקא, אוארבך ויוצרים אחרים הנזכרים בו. הוא מכנס מסות הגותיות המהוות "הגות על הגות" – עיון בדברי סופרים וחוקרים שכתביהם יוצרים דיאלוג מורכב בינם לבין עצמם ובינם לבין התרבות דוברת הגרמנית שבתוכה פעלו.

המחבר, פרופסור לספרות באוניברסיטת תל-אביב, מציג את הקשרים הגלויים והסמויים בין ההוגים הללו, ומעלה שאלות ספרותיות הכרוכות בהקשר היהודי-גרמני, על מתחיו השונים ומשבריו. במהלך זה עולות שאלות רבות – על הקשר בין החוק, הגוף וגילומם בספרות; על סוגי יצירות; על אופיין של התודעה הרומנטית ושל התודעה המודרנית. מעבר לנושאים הללו עולה ובוקע העיקר – הספרות כעולם של גילוי וכיסוי, של קו התפר ושל עמידה על הסף, סיפיות.

אין בספר הערות שוליים ואף לא רשימה ביבליוגרפית, אולי כי הז'אנר שלו הוא המסה, שטבעה חופשי וספונטני. אבל הלמדנות הרבה האופפת את הספר בד בבד עם הזרימה הקולחת שלו, ונותנת לו גם נופך אקדמי כבד, תובעת לדעתי סימני דרך שיסייעו לקורא. ואולי גם מעט יותר הסברים בסוגיות הקשות. התרשמתי מהברק הרעיוני; מהמקוריות; מהקפיצות המחשבתיות הנועזות.

לאחר שקראתיו פעמיים, בראשית הופעתו ולאחרונה, הגעתי למסקנה שבשל האינטנסיביות המחשבתית הרבה, שיוצרת דחיסות רבה, עשוי הספר העמוק הזה להעניק חוויה לא ידידותית לחלק מהקוראים. זהו ספר שדורש מאבק-מה על מנת להגיע לחקרו. עם זאת, הסיפוק העמוק שבירידה למעמקיו גובר על הקשיים הללו, שבעטיים כנראה לא זכה להתייצב במרכז הבמה, כראוי לו.

"שארית ההתגלות" עוסק בנושא ההתגלות מפרספקטיבות שונות: התגלות החוק, התגלות נעלמת ונאלמת של טקסט תנ"כי אפוף שתיקות; התגלות מוחשית ומפורטת בכתיבה הומרית או כדוגמתה. ההתנגדות לגילוי הריאליסטי במודרניזם הקיצוני; התגלות הגוף או הסתרתו ואיונו. ובעיקר: הפרדוקס של ההתגלות האמנותית דרך הדיאלקטיקה של גילוי וכיסוי.

מראש אומר שלא ניתן לסכם ולמצות את המורכבויות הרבות בספר, אבל אביא מעט דוגמאות לאופן החשיבה והכתיבה של גלילי שחר. בפרק "ספרות ומונותיאיזם" קיימות פרספקטיבות רבות של עיון משווה בשני יוצרים יהודים שפעלו באותה תקופה: אריך אוארבך וזיגמונד פרויד, כאשר אצל שניהם עולים מתחים דומים המעלים את נושא הקשר בין הגוף והחוק, המוחשי והנעלם, הכללי והפרטי.

'מימזיס' הוא אחד הספרים המעניינים והחשובים ביותר בתולדות העיון הספרותי. ספר חובה אולטימטיבי. הוא נכתב בתורכיה בשנות הארבעים של המאה העשרים, על ידי יהודי פליט שהודח ממשרתו כפרופסור עם עליית הנאצים. כדאי לקרוא את הפרק העוסק ב'מימזיס' אפילו כדי להתבשם מהסקירה המעולה כל כך של שחר על אודות הספר ומגמותיו; אך מעבר לכך, המחבר מעלה קשרים שונים ומורכבים בין מצבו של אוארבך כפליט יהודי לבין הפרק המפורסם בספרו הקרוי "צלקתו של אודיסיאוס".

הצלקת של הגיבור, שאותה מזהה השפחה ב"אודיסיאה" של הומרוס, הופכת לפי שחר לסמן של נדודים והיעדר בית, בדומה לצלקות אחרות שמופיעות בספרות הקדומה, ביניהן של אידיפוס. "מימזיס" חושף תודעה משברית אצל אוארבך, שנאלץ לנדוד ממקומו ומתרבותו המקורית, שעמדה בעת ההיא בסימן שיח האלימות, שתפס את מקומו של השיח הרומנטי אידאליסטי של תקופות קודמות. הצלקת מסמנת את הגוף הפצוע, אומר שחר, ובמהלך מחשבתי מרחיק לכת קובע שהצלקת הזאת היא גם המסמן של הספרות כתופעה סיפית.

 התודעה המשברית במישור האישי-לאומי מתגלמת באופן מיוחד בהמשך הפרק, בניתוח הסגנון המקראי בתיאור עקדת יצחק. יצחק הוא הקרבן השותק, והטקסט המקראי כולו אפוף שתיקות כבדות, בניגוד לטקסט ההומרי הפתוח והממחיש, ללא פערי מידע וצללים נסתרים. זוהי הדיאלקטיקה של גילוי וכיסוי הקשורה בלידת הספרות, אומר שחר בעקבות אוארבך. השתיקות הללו של התיאור המקראי כרוכות באיסור התמונה. המקרא אינו חותר לגילוי האסתטי אלא לאתיקה.

גם פרויד מתייחס לאיסור עשיית תמונה כהתנגדות לגוף ולעולם החושים, שמתבטאת לדעתו גם בברית המילה כטקס של סירוס. הסתרת הייצוג המוחשי היא הסתרת הגוף, סובלימציה שעל בסיסה נוצרת מסורת של חוק וכתבים. כך פרויד. שחר טוען שגם אצל פרויד, שכמו אוארבך נאלץ לעקור ממקומו בשל רדיפות הנאצים, מצויה תודעה משברית. שניהם רואים את הוויתור על הגוף כמאפיין של תרבות יהודית, איש איש בדרכו. פרויד במחקריו הפסיכואנליטיים שהחיל גם על יצירות אמנות, ואוארבך בכלים של פרשנות ספרותית.

דוגמה להחלה רעיונית, אסתטית ופסיכואנליטית מובאת בספר על פי מאמר שכתב פרויד על הפסל "משה" של מיכלאנג'לו. פרויד מפענח את שפת הגוף של הפסל כביטוי להתגברות על הדחף הנורא לנתץ את לוחות הברית, התגברות רבת כוח האופיינית לתקופת הרנסנס. שחר רואה בגישתו של פרויד ביטוי לאופן החשיבה היהודי-גרמני על אודות המונותיאיזם כשלילת המוחשיות, וגם ביטוי לשאלה האמנותית בכלל, כדיאלקטיקה בין גילוי וכיסוי. בניתוחו של פרויד את משה מתבטאת הדרמה של האמנות בכלל וגם הדרמה של "הגוף היהודי", שהנאצים ראו בו גוף מעוות המאפיין את היהודי והיהדות. שיח הגוף השפיע על הכתיבה היהודית, כפי שמתבטא בבירור אצל קפקא (שמוקדש לו פרק שלם בספר), בטקסטים סיפוריים כמו "הגלגול" ו"לפני שער החוק" שמזכירים סטריאוטיפים אנטישמיים.

ההתנגדות היהודית לגוף, פרי מסורת ארוכה של איסור התמונה, ניכרת גם במודרניזם, בעיקר בהתגלמותו כזרם אקספרסיוניסטי, שרבים מנציגיו המובהקים היו יהודים, ביניהם אלזה לסקר שילר, ששחר מתעכב רבות על יצירותיה. ובכן, גם תנועה מודרניסטית זאת היא ביטוי לשיח יהודי הכרוך באיון הגוף, בהתנגדות למוחשיות ולהרמוניה ההומרית, כפי שרואים ביצירותיה של לסקר שילר, המספרת מחדש את הסיפור המקראי ונותנת ביטוי ליסוד מונותיאיסטי סמוי ואפל.

אחד הנושאים הנדונים בספר הוא ההתנגדות לייצוג כקשורה לנדודים ולגלות ובעיקר לתחושה של זרות. דמות הזר הנודד מוצגת גם אצל ניטשה ב"המדע העליז". ביטויו הקיצוני מצוי בארכיטיפ "היהודי הנודד", שלפי ניטשה הוא גם "האמן". בנושא זה מהדהד הדיאלוג שבין ניטשה לואגנר. האחרון שלל מהיהודים את הסגולה האמנותית, וראה במנדלסון מלחין פחות ערך בהשוואה למלחינים אחרים. היהודי לפי ואגנר הוא רכושני, גשמי, "גוף זר ומבעית" בניסוחו של שחר (וזאת ההזדמנות להמליץ מאוד על האנתולוגיה המעולה "מי מפחד מריכרד ואגנר", כתר, 1984). שחר מתאר את תפיסתו של פרנץ רוזנצווייג ב"כוכב הגאולה" כמענה לתפיסתו של ואגנר , שגם פרויד ואוארבך מגיבים אליו באופן סמוי.

בהמשך מוקדש פרק ל"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, על אף שביאליק לא השתייך לקבוצת ההוגים שנדונה בספר, ובא מרקע משפחתי-גאוגרפי-תרבותי שונה מאוד, של יהדות מזרח אירופית שורשית שנחשפה במאוחר להשכלה. הסיבה העיקרית להכללתו היא נושא הגילוי וכיסוי שהוא מרכזי ביצירת ביאליק, ומקבל ביטוי הגותי-פיוטי במסה היפהפייה "גילוי וכיסוי בלשון".

ביאליק עוסק במסתו באפשרות הגילוי באמצעות הכלים הלשוניים, כאשר התהום מהבהבת רק במדיום השירי. שחר מפרש את ה'תהום' כ'איִן', היעדר, ואני רוצה להדגיש שתיתכן גם תפיסה אחרת של המושג 'תהום' אצל ביאליק, שניתן להבנה גם כעומקים הבלתי נדלים והרגשיים של החוויה האנושית, לאו דווקא כ'אינות' (וכאן אפנה את המתעניינים לאנתולוגיה "על גילוי וכיסוי בלשון" בעריכת צבי לוז וזיוה שמיר, בר-אילן, 2001).

הדיון של שחר בביאליק מרתק ורווי בתובנות על שירתו, שמושלכות כמעט כלאחר יד. אף זהו מאפיין של שחר, שרעיונות חשובים נכתבים כאילו באופן אגבי, כחלק מעולם אסוציאטיבי גדוש ועשיר. אמנם הספר דורש מאמץ, כפי שהובהר בראשית הדברים, אבל הוא משדרג את הקורא למפלס של תובנות מרתקות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שלח תשע"ב - 775, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: