כמנהיג קשוב לדורו, זיהה הרב שג"ר את הצורך לטלטל ולעדכן את השיח הדתי שהצטמצם לצינור האידיאולוגי-לאומי לבדו. באמצעות אימוץ, המשולב בבלימה, של משנת הרב קוק עם זיקה לחסידות ובלבוש רב-קולי – בנה זהות דתית מחודשת ומלאת רלוונטיות. חמש שנים לפטירתו

עדכון המסורת, הרקתה לכלים ברי שיח, קשור תמיד במסורת היהודית לשיג ושיח עם התרבות הכללית, באמצעות השדה הלשוני של התקופה. כך מאז ומעולם, החל מן השיח עם מיתוסים קדומים במקרא, המשך בשיח של חז"ל עם העולם היווני והרומי, הפרסי והבבלי, ועד שיח יהדות אשכנז עם החברה שבה הייתה נתונה ושיח אנשי 'תור הזהב' עם המקום והזמן שבהם היו שרויים. כן הלאה לאורך הדורות: המודרניזם המוקדם, המודרניזם המאוחר והאידיאולוגיות הגדולות של המאות התשע-עשרה והעשרים ובה במידה גם הפוסט-מודרניזם.

שיח אין משמעו אימוץ דווקא, אלא גם דחייה, התנגדות, הפנמה, שלילה וחיוב, או הסבר מחודש של העצמי הפרטי או הקולקטיבי אל מול הזולת, או תגובה להלכי רוח כלליים בחברה ובתרבות הסובבת ובעולם הרחב. לשון אחר: מדובר במיקום טוב יותר של אבן השתייה של הדת המרושתת על שתי וערב של התהום, מיקום מדויק על "הגריד העכשווי". לא הרקת כל האוקיינוס לגריד הזה אלא ההתמקמות הנכונה של רשת השיח.

מלאכה של צמצום

רגעי מעבר זה של המסורת נתונים דור דור בצומת הגידים של הכלל. ברגע הזה של ההרקה והמעבר משפה לשפה יש חרדה כאילו חס וחלילה אין בורא עולם: "עזב ה' את הארץ" (כך חש נכון יחזקאל את יצר לב בני דור חורבן הבית). תקופות המעבר הללו הן הן משמעותו של פער הדורות ובשלן גם נטבעה האִמרה "דור דור ודורשיו". הדורשים, הדרשנים, דורשי השם, שבים ומתקנים את המאזניים הסמויים הללו עבור הדור, כאותן אזניים שתיקן שלמה המלך לדלי הווירטואלי; בלעדיהן, בלעדי הפתגמים שהם חכמת חיים מיידית ועכשווית של 'משלי' – כפי שמציגים אותו חז"ל – לא יכול היה דורו לרדת ולדלות מתוך הבאר הגדולה של התורה עם חכמתה הנצחית.

על תקופות המעבר הללו ושכמותן מן הסתם אמרו חז"ל את האמרה הקשה: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ושיעורה לפי מה שאני מציעה – הלוואי שברגע המעבר שבו מתחוללת התחושה של איון הא-ל, חס וחלילה, יישאר עוד קצת 'אשראי' לשפה של התורה, והיא תמשיך להחזיק את הדור ברגע שבו נוצרים הריקון והקריסה. כי במקום שבו יש שברי כלים, שברי לוחות, ניתן להתקין שוב כלים ולהמשיך שוב את האור.

כל כך קשה הוא הזעזוע של המעבר הדורי, הרגע שבו מרגישים שא-להים עזב את האדם ושהאדם מצידו רוצה גם הוא לעזוב את א-להים. כלים הם תמיד גם סוג של צמצום, ומשום כך דרושה אמנות מיוחדת, נשמה גדולה של מורה, ואומץ מיוחד לשוב ולצמצם כל פעם מחדש את הסערה הגדולה של ההתגלות על הר סיני בשופרות ובלפידים אל הייחודיות הקטנה והספציפית של ההתגלות מבין שערות ראשו של האדם. רק במלאכת רצוא ושוב זו תישמר ההתגלות, שבה סיני מבטא התחדשות דינמית בין-דורית ולא אירוע הכלוא בזמן ובמקום.

המלאכה הזאת, יש בה אחד חלקי שישים של כאב הפציעה, כאב ההתרה של חלק מקשרי השפה של הדור הקודם (היא מפחידה ומרתיעה, כי יש חשש פן המחדש ייחשב חלילה כמורד בדור האבות, וכך אכן קורה לאוונגרד, "בני גילו" מתקוממים עליו). כל זאת – רק למען לשוב ולקשור אותם מחדש בצמצום אחר; כל זאת – לא כדי להשליכם חלילה ככלי אין חפץ בו אלא כדי לשלב אותם בשרשרת הדורות והקולות הגדולים של הנצח ולהתמקד ולהתמקם בקול ההווה באופן המדויק ביותר ובקשב הדרוך הנחוץ להמיית הנוער של התקופה, להמיית הצעירים שהם מוליכי הזרם החשמלי החדש של התודעה היהודית, הנחוץ לפילוס הדרך אל התובנה.

כי הסתירה שמוצאים כביכול בין הכאן והעכשיו ובין העל-זמני היא אכן רק סתירה כביכול, אך דבר זה מסייעים לגלות רק בעלי השדה אשר שוב ושוב מחדש מטים אוזן אל הדורשים והמחפשים. אחד מאותם גדולי בעלי השדה היה הרב שג"ר זצ"ל.

אין בעל הבית

הזעזועים הללו אינם מתרחשים רק על הציר האנכי הבין-דורי. לעתים קרובות הם באים לידי ביטוי בחתך החברתי האופקי. אלה עוברים ממחנה הפילוסופים למקובלים כמו בדור הגירוש, זה מחליף את האסכולה הקבלית ועובר מחוג הרמב"ן לחוג הזוהר, וזה נוסע על העגלה מחצר לחצר ומבקש את ה"רבי" שלבבו הולם "כהולם הפעם" עם לבבו.

לעתים קרובות כל מה שנדרש הוא כיוונון הכלים מחדש. ישנם גיבורי תרבות שחלשו בזמנם ולאורך הדורות על עיצוב למדני ותודעתי של זרם או זרמים מסוימים, כמו הרמב"ם למשל, וישנם ספרים פתוחים ופותחים שהכילו ופִרנסו לדורות רבים כמו הזוהר, ובכל זאת היו מונחים גם הם בשעתם על הקשב לשעת הדור ונזקקים גם הם כיום לקריאות חדשות. הסימפוניה הבין-דורית לעתים מחלישה אחד מהכלים ומגבירה כלי אחר. כולם נותרים בתזמורת הענקית הזאת וכולם צריכים ללמוד שלא תמיד יהיו הסוליסטים, וגם מי שהיה סוליסט ונדחק אולי עוד תשוב שעתו בזמן מסוים. כולם כאחד אומרים שירה. כל הוגי הדור נופלים כאחד אל נהר דינור הרותח ברגע ליקוי המאורות של המהפך מדור לדור וחייבים להיוולד מחדש כדי לספק שפה לנאמנים.

כיצד השעה הקטנה חוברת לשעה הגדולה – את זאת שאלו וביקשו רבים. לעתים יש שבקבוקים שנראה כאילו פקוקים הם וכבר נחתמו – נפתחו מחדש והתגלתה האיגרת שיש לקרוא אותה מחדש. לעיתים כואב לחלק מאנשי השיח בעת שאנשי שיח אחר מנסים לצמצם גבולות ותוקף של ה"מסר" שבו הם אוחזים. אבל יש להיות מאריכי רוח. גם מסר לדור מסוים שצומצם בדור הבא אחריו, וסויג לשעתו ולמקומו, לעתים שב ומזנק בדורות אחרים והרלוונטיות שלו שבה ומתבססת בצורות אחרות וחדשות. יש להרפות מן המאבק על הסמכות הבלעדית, להניח למשחק הצורות הזה המתקיים בתוך ישראל סבא, כי זהו אינו אלא פן נוסף של אין-סופיותה של התורה הקדומה. כי למרות שיש "בעל השדה", אין לאף מורה, גדול ככל שיהיה, חזקה שהוא בעל הבית של כל השדות, שהלא התורה היא אינסופית.

קשב הדורות

היה זה בשנת תקס"ו (1806), לאחר פטירת בנו הקטן שבו תלה תקוות רבות, כאשר חווה ר' נחמן את בדידותו של המנהיג המורה ורופא הנפשות. בעוד לבו נשבר בקרבו על מות בנו הוא בוכה, אך בכיו מבהיל את תלמידיו הבורחים ממנו מבושה ומיראה והוא נשאר לבדו בעליית הגג הממשית והסמלית. בוכה בבדידות את ייסוריו. למחרת, בערב שבת, כשפגש בתלמידיו שנסו על נפשם במורד המדרגות, אמר להם כי אם לא היו בורחים מפניו היו שומעים דבר נפלא ביותר. תורה ס"ה – "ויאמר בועז אל רות" – שאמר באותה שבת הרי היא עצמה אותו דבר נפלא, למצער היא חלק מן ה"רשימו" של אותו דבר נפלא הנוצר מהרגע הקצר של ביטול הייסורים והשמחה בתכלית האינסופית (ובכך הוא דן בתורה זו). או אז נאמרים משפטים שלא יישכחו:

דַּע כִּי יֵשׁ שָׂדֶה, וְשָׁם גְּדֵלִים אִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים יָפִים וְנָאִים מְאֹד. וְגֹדֶל יְקַר יְפִי הַשָֹּדֶה וְגִדּוּלָיו אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר, אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זֹאת. וְאִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים, הֵם בְּחִינַת נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם. וְיֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה נְשָׁמוֹת עֲרֻמּוֹת, שֶׁהֵם נָעִים וְנָדִים מִחוּץ לַשָֹּדֶה, וּמַמְתִּינִים וּמְצַפִּים עַל תִּקּוּן, שֶׁיּוּכְלוּ לָשׁוּב וְלִכְנֹס אֶל מְקוֹמָם.

מיהו בעל השדה? בעל השדה הוא המנהיג והמורה האחראי לנשמות ולתודעות התלויות בו. ייחודו בכך שהוא רואה את אותם הנמצאים מחוץ לשדה, מי הם ומה מהותם. התשובה לכך היא בפי  דור דור ודורשיו. מהו הדור? מהי דרישת הדור? יש כביכול שבר שאירע בין דור לדור. יש חור שחור. חייב מנהיג הדור ומורה הדור להורות לאדם את הדרך ואת הכלים לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לאפשר את מתן התורה וקבלתה המתרחשים שוב ושוב בכל דור. דריכות וקשב למצוקת הדור והענקת כלים ושפה. שפה לשפה. מסורת נושנה בכלי חדש. מים לצמא. תורת חיים נתתי לכם.

מלימודן של נשים

מי שגדול ורחב הוא במילוי תפקידו ושליחותו כבעל השדה – מצבו מורכב במיוחד. הוא מסגנן, מגדיר, מאיר ומזהיר – מלשון זוהר ומלשון זהירות – את השדה מתוך רגישות לתקופה בכללותה, ו"זוכה" להתקפות לא מעטות ממביני דבר ובעלי שדה אחרים בתקופה. דרכה של ההיסטוריה שהיא נעה באופן מפותל בקווי רוחב ואורך. בעל השדה הגדול, מי שמתקרב למדרגת הוגה הדור, או מי שנזרק בו ניצוץ משיחי – עיניו לא רק על השדה, אלא דווקא (כגודל מעלתו כך הדבר) גם על מי שמחוץ לשדה, על אותן נשמות ערטילאיות המשוטטות מחוץ לשדה. שם עיקר המאמץ שלו. אבל טיבן של נשמות אלה הולך ומשתנה מדור לדור. הדיבוקים, השדים, הנשמות המיוסרות שלא נתגשמו בגוף, ואחר כך מעולם הרוחות (בפריודיזציה שונה בין מזרח למערב) אל עולם המציאות: המשכילים, האפיקורסים, המורדים והחילונים, וכן על זה הדרך.

בעל השדה הגדול מחויב הוא באמת לא רק למי שנמצא בתוך השדה, בתוך השיח, אלא למי שנמצא מחוץ לשדה. רמת הרגישות של הרב שג"ר לנמצאים מחוץ לשדה, לנפלטים עוד ועוד מחוץ לגבולות, הייתה גבוהה במיוחד. הוא היטיב והקדים להבין מי הם הערטילאים החדשים וסיפק להם שפה מכילה ובכך גדולתו.

לכן גם המאמץ שלו (שלכאורה מפחית את המשיחיות במקום אחד) הוא בעצם סוג של מאמץ משיחי. לכן בעצם בעל המאמץ הזה הוא בדרך כלל זה שסובר ויודע "המשיח חולה" (כביטויו המבהיל של הרב שג"ר עצמו). ולא פלא שבעל השדה הוא בדרך כלל צעיר עם מורשת אבות כבדה על כתפיו ואוזנו נטויה בקשב ער לרוחות הנוער. מין אב-בן שכזה. במושגיו של הרב שג"ר ובזיקה לתורות משיחיות זהו גם המתח שבין כוח האבות וכוח המשיח שהוא הכוח של ההתחדשות ושל בעלי התשובה (פניך אבקש, עמ' 54), ומכאן אולי גם ההעזה והדריכות שלו להקשיב לא רק לבעלי תשובה אלא גם למה שיעלה מלימודן של נשים.

שהרי המסורת המאפשרת, המזרימה והמנביעה הלאה היא לעתים קרובות גם "כלא שפה". ואשר על כן, יש ציפייה לרוחם המחדשת של הבאים רעננים יותר מצד הכלא שבשפה ובתוכם – הנשים אשר "דווקא בגלל חוסר כפיפותן למסורת למדנית רבת שנים, הן יכולות לחדש סוג של לימוד תורה שאולי יהיה רלוונטי יותר ויחדור גם לישיבות" (נהלך ברג"ש, עמ' 292).

פתיחת הצינורות

אמרתי כבר, יש מורי דור שניסחו את תורת הדור. הללו כל אחד בשעתו, אם הבעש"ט ואם הרב קוק. לעתים קרובות הם הטו את האפיקים הרבים אל אפיק אחד. היה זה צורך שעה או צורך התקופה.

הפרויקט של הרב קוק היה ללא ספק בלתי נפרד מהלאומיות ומהמודרניזם, והנה בא הרב שג"ר ומעמיד את הפרויקט שלו על הפוסט מודרניזם והפוסט ציונות. הנה, רק לאחרונה יצא לאור ספר חדש מהגותו הנקרא "ביום ההוא" והוא עוסק בשאלות יסוד דתיות שיש להן ייצוג חברתי ופוליטי. בספר  שוטח הרב שג"ר במרוכז את החזון המשיחי שלו, שבמרכזו תורת ארץ ישראל, תורה מיסטית של הנבואה. הנבואה במשמע ריבוי הניגונים. את הציונות הדתית תפס באומץ שלה לחיות בעולמות סותרים שמחד אינם מציעים אידיאולוגיות והרמוניות בין דת ומדינה, ומאידך אינם מציעים קיום נבדל וחצוי, חרדי. בציונות הדתית זיהה את המוליך החשמלי של הרוח החדשה הזאת.

הישגו של הרב שג"ר הוא מהותי ועמוק ועיקרו נעוץ במאמץ העל-אנושי כמעט לשינוי השיח של השדה. אלה שבתוך השדה ואלה שמחוץ לשדה – הם אותו ציבור דתי רוחני הכמהָ למשמעות ועדכון חדש של המסורת הדתית. הרב שג"ר היטיב והשכיל להבין שללא פתיחת השדה הם יישארו מחוץ לשדה. וכך, הוא מיטיב לתאר את הדילמה של הציונות הדתית בין התחרדות קיצונית לבין קונסרבטיביות ריקה.

לשון אחר, הערטילאים שמחוץ לשדה אינם בהכרח כופרים או חילונים או משכילים. הם הם אנחנו עצמנו, או כמעט כלשונו "הנערים החביבים שהצמיחה הציונות הדתית". וכאן ייחודו של המאמץ של הרב שג"ר: הרב שג"ר לא רק רואה בעדכון השיח משימה על-דורית של מנהיג ומורה אלא אל מול הקושי המיוחד שלפי דעתי מאפיין את המודרנה, הנוצר מפאת הרגילות של כל צינורות הידע לזרום דרך צינור אחד אחרון, הוא שב ופותח את המגע עם כמה צינורות בו זמנית ומאפשר זאת.

בלימת האידיאולוגיה

מקצת התובנות החשובות ביותר של הרב שג"ר הן ש"את הקרע שבין הסתירות השונות מאחה אידיאולוגיה. אך אליה וקוץ בה, פעמים רבות נעשה הדבר על חשבון החוויה והמגע הבלתי אמצעי עם הקיום" (כלים שבורים, עמ' 95), כמו גם התובנה הדקה שהתקשחות אידיאולוגית עלולה לגרום הן לאיבוד המסתורין והן לאיבוד הריאליה (ביום ההוא, עמ' 144). בדברים הללו יש הרבה להתעמק.

הגותו של הרב שג"ר מציעה למתן או אף לבלום רכיב אחד במשנתו של הרב קוק – הרכיב הלאומי-ההרמוני-האידיאולוגי הנוקשה – וזאת מבלי להפסיק לצטט אותו, להישען עליו, להעריצו ולהאדירו; וזאת בהתאמה מלאה עם חוסר הנכונות שלו לוותר על הציונות מחד ועל ההוויה המשיחית מאידך. הגותו מתאפיינת במקביל ברפלקטיביות בו-זמנית המכילה קשב אל הנוער, אל תלמידים, אל מצוקה של דור ותקופה, ותפיסה היסטורית ופילוסופית צלולה של מבנים וצורות בעדכון התורה לשעתה. מתוך כך יש בו האיכויות של מחוללי הטרנספורמציה, אלה היוצרים סוג של לידה חדשה בחינת "שג"ר אלפיך ועשתרות צאנך", ביכורי התודעה.

חושבתני שהגדרת הרב שג"ר כפוסט-מודרניסט גרידא – מצמצמת אותו עצמו. במודעות ההיסטורית החריפה שלו הוא מיטיב להבין שהפוסט-מודרניזם הוא ה"מושב בחיים" בימינו. הוא מודע לרמה התודעתית של התקופה, ובמודעות לכלים של התקופה יש הרבה יותר ערובה לכך שהאורות הגדולים יהיו מכווננים כך שלא תיווצר קריסה תודעתית. הוא מיטיב להבין שבמסגרת הזאת, מקום חדש מאפשר רוח מיסטית, יחסיות, מתינות ורב-קוליות, השומרים יותר ויותר נערים ונערות שרוחניותם זכה ורוחם ערה בתוך השדה. הרב-קוליות שהוא חותר לאפשר לציבור הדתי אינה מבטאת אחריות רק לשדה שלו אלא מאפשרת בו זמנית לכל השדות האחרים להתקיים. מה עוד שהוא מנסה לשחרר גם את עמוד השדרה שעליו יושבים שדות השיח השונים:

התופעות הדתיות הנלעגות והמחרידות הצצות לאחרונה מדגישות את הדחיפות שבמשימה זו, והוא הוא התפקיד שהטילה על עצמה יהדות זו [=הציונית דתית, ח"פ], ואינני שולל בכך אופציות נוספות ומאמצים מכיוונים אחרים (כלים שבורים עמ' 100).

שינוי השיח

את הציונות הדתית רואה הרב שג"ר כ"דרך תורנית מלאה הנוגעת בתשתיות הדתיות היסודיות ומציעה אופציה דתית שלמה […] ולא כתערובת או פשרה" (נהלך ברג"ש, עמ' 297).

כיוון שהוא מדגיש שהשינוי הוא בשיח הוא מגדיר את ההכרח והחשיבות להכיל דיסציפלינות שונות. אולם אין לטעות ולהתרכז בטיעון שהשינוי הוא בשיח רק כהגדרה פוסט-מודרניסטית צרה, שהקיום הוא בשפה בלבד. הפוסט-מודרניזם מספק כאן מודעות חריפה למה שלאורך הדורות תמיד ידעה המסורת לנסח בצורות שונות, למשל כמתח הנורא שבין יין עתיק ובין קנקן חדש. הפוסט-מודרניזם הוא כלי לביצוע ביקורת תרבות בהירה וצלולה והעזה לביצוע דה-קונסטרוקציה למערכת אמונות ודעות תוך כדי מחויבות אמונית להפקתן מחדש. בתוך אחד ממגוון הצלילים נשאר כמובן המודרניזם עצמו אך הוא מתגמש מעצם מיקומו כצליל בתוך מכלול.

לעניות דעתי, דווקא החילון והמודרניזם הובילו להיצמדות קיצונית לשפה במידה יתרה בהרבה מכל מה שידענו בדורות קודמים, בתקופות השבר שעל הציר הבין-דורי. כאן הסכנה של ההתאבנות ומותה של הדת וכאן התרומה של הרב שג"ר ביכולתו לטלטל את השפה ולהציעה מחדש.

והמטלטל לעתים אינו עוסק בציצים ופרחים, ולא תמיד כל דיבוריו פואטיים ומרגשים. הוא עוסק בשפיר ושליה, ידיו בבוץ ובטיט, כי הוא צריך גם לנכש ולדלל את העשבים, לפתוח את אפיקי המים. האחריות לפתיחת חסימת העפר בצינור (שעליה דיבר גם ר' חיים מטשרנוביץ' בעל הספר 'באר מים חיים') היא על ראשו וצווארו, וכיוון שהוא שואף להנביט את השדה – הפואטיקה, המרגלית שלכאורה, אינה עיקר אלא התבואה עצמה שהיא היא הפרי האמיתי של השדה (פרפרזה שלי על סיפורו של ר' נחמן, והשוו נהלך ברג"ש, עמ' 139-146). ובעלי מרגליות עלולים להתקיף את בעל התבואה הפשוטה.

מנקודת מבט זו – רזי דרזין גנוזים כבר בשם הישיבה החשובה שלו שאותה ייסד ובראשה עמד, ישיבת "שיח יצחק".

פוסט מסוג שונה

גם את העובדה שהרב שג"ר היה מן הראשונים שהכניסו לסדר היום של בני הישיבות הציוניות את לימוד תורת החסידות של ברסלב, חב"ד, איז'ביצה ועוד יש לזקוף לזכות מה שראה בשדה ולמאמץ של בעל השדה להרחיב את האפיקים ותעלות המים המשקים שוב ומחדש את חלקת הא-להים הקטנה. וזהו פרויקט קשה מאין כמותו להרחיב שוב את השיח לאחר שנצטמצם באופיו.

השינוי אינו רק עבור הערטילאין. הם אולי אתגרו את השדה, כמיהתם ללבוש העשבים שבתוך השדה פרטה על מיתר פתוח בלב המורה, אך הרעיון אינו רק להכניס אל השדה, הרעיון הוא לשמור על השדה כבית היוצר של רוח הנאמנים. רק מנהיג גדול ובעל מסורת יכול לחגור מתניו ולהרחיב את השדה, להרחיב את השיח. העבודה היא בתוך השדה, לנכש, לדלל, להשקות. העבודה היא למען אלו שבתוך השדה ולא רק לעומדים בגבולות. ובניסוח אחר: הגבול הוא לעתים שריטה של כאב בין העולמות השורטת יותר למי שבפנים עד עומק נשמתו.

כאן אפשר לדון ברב שג"ר במושגים שבהם דן בדבריו על אמונה ולשון לפי האדמו"ר הזקן, ובהם העמיד את האמונה כמתקיימת במתח שבין "מלכות פה – שפת הבריאה" לבין "כלא-שפה". וכאן אוכל אני, אם לחזור לר' נחמן שבו פתחתי, להוסיף ולומר כי במתח הנורא הזה של 'החלל הפנוי', של השתיקה שברווח שבין שפה לשפה, נמצא בעל השדה.

במידה רבה הצטמצם השיח בשל הפרויקט הלאומי ששאב לתוכו את כל התורות. ועכשיו, למתן אותו ולהגדיר מחדש את הפרויקט הלאומי הוא צו השעה לטובת הדת עצמה. זוהי לא פוסט-ציונות במובן של שלילת הציונות, אלא זהו "פוסט" שונה המגדיר עצמו אחרת לגמרי מהפוסט-ציונות של ה"שמאל". זוהי הכרזה על צורך באספקת חדשה ורחבה של חמצן לדגם של ציונות דתית חדשה.

הרב קוק זעק כלפי דורו ש"אי אפשר לנו לחיות בצמצום נורא שכזה". תפקיד מציאת הצמצום של כל דור והרחבת הקשב אינו נגמר ומתחדש הוא תדיר. הגדרת האתגרים והרלוונטיות היא פרויקט מתמיד של בעל השדה וחלק מאחריות הקשב שלו לדופק של התקופה. היצמדות קיצונית לתפיסות אידיאליסטיות שהתיישנו זה מכבר והפכו לבלתי קבילות היא עצמה סוג של צמצום תודעתי ועלולה להוות "מתכון בטוח להקרשת האורתודוקסיה הדתית והפיכתה לדוגמטיות ריקה. החגיגיות תהפוך למועקה, והקדושה לטרדנות" (כלים שבורים, עמ' 41).

ואם תאמרו אצלנו זה לא קורה. זה לא סוג הבעיה שלנו. ברוכים אתם. אינכם זקוקים לרפואתו של הרב שג"ר. אך שמא הכחשה או אי מודעות יש כאן מצידכם. עליכם לבדוק את הדברים, לעצור לרגע של מחשבה, האם אכן כך הוא? האם אין בגישתכם רק משום "ואני את נפשי הצלתי"? ואולי במסר של הרב שג"ר יש משום צרי ורפאות לילדיכם? חבריכם? חשבו לרגע ובכך די.

לעמוד בשני העולמות

אם נשוב ונידרש לר' נחמן הרי שבת המלך החולה עם הדופק החלוש היא היא נשמת הדור והרופא הוא המקשיב והמרומם מחדש. הוא השומע מצד אחד את "קול דודי דופק" ומצד שני את ייסורי הנשימה של צעירי התקופה שהם בחינת בת המלך הדוויה והסחופה. ואולי היא הפרויקט המשיחי עצמו הממתין לכיוון ולהוראת דרך ושעה.

התיקון השלם של ימות המשיח כפי שמפרש הרב שג"ר את הרב מפשיסחא "איננו חזרה אל השלמות הראשונית, אלא היכולת לעמוד בשני העולמות בו-זמנית […] חכם-תמים" (פור הוא הגורל, עמ' 61). בתווך שבין השניים עומד המתח של הנפרדות, התפרצות השניות הבלתי ממוזגת עדיין. התורה מופיעה אל הדור כמנוכרת, אבל דווקא ככזאת היא מקבלת מעמד של ישות ואובייקט, קשיחות הכלי שלה היא קשיחות השפה, אולם הנפרדות הזאת היא שמאפשרת את הופעת הצורות והגוונים של החידושים החיים.

ההגמשה החוזרת של הכלים מתאפשרת רק לאחר שהובחנו ונבדלו זה מזה. זהו המאבק הדורי החוזר של משה ועמלק. "נפילת ההר, מקום ההתגלות הא-לוהית, פירושה החזרת העולם לתוהו ובוהו. כאן טמון האיום הממשי" (שם, עמ' 53). ואילו לאחר המאבק הזה, התורה שהייתה מנוכרת ומופיעה מבחוץ ככלי מתגלה כעומק הטבע והרצון האנושי, כאור.

במילים אחרות, חוויות יחידאיות ונדירות בעולמו של הדתי היחיד עת עומד הוא ומתקדש, מופשט מכל הלבושים כמו בימים הנוראים למשל, הן הן המשימות שעל כתפי המורה לקהלו ואכן ייתכנו מורים שונים לקהלים שונים, כמו אותם חסידים שעלו על עגלות ונסעו לחצרות שונות. המורה עוזר לתלמידים ולחברים בדרך, או במסע לגילוי האינטימיות של אדם עם א-לוהיו, ובין היתר גילוי מיקומו המחודש בתוך השיח והקהילה (השוו לזכרון ליום ראשון, עמ' 73).

ולזכרו המבורך של הרשג"ר אפשר להתנחם בקטע מן התורה של ר' נחמן שעולמה התמונתי ממוקם אכן בחודש סיון; ובחינתה היא 'כ"ה (והרי נפטר בכ"ה בסיון!) תאמר לבני ישראל ותגיד לבית יעקב':

וְיֵשׁ אֶחָד, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְמֹר הָעִנְיָן כִּי אִם עִם מִיתָתוֹ. וַאֲפִלּוּ לָזֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל מְאֹד, כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה גְּדוֹלִים, שֶׁאֲפִלּוּ עִם מִיתָתָם לֹא יוֹעִילוּ. רַק אִם יֵשׁ אָדָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד, יָכוֹל לִגְמֹר מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ. כִּי הַרְבֵּה יִסּוּרִין וּדְבָרִים קָשִׁים עוֹבְרִין עָלָיו, אַךְ עַל יְדֵי גַּדְלוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ עוֹבֵר עַל כֻּלָּם, וְעוֹשֶׂה פְּעֻלּוֹת.

פעולות השדה. פעולות התורה. וכאדם שהרביץ תורה כל חייו מת מתוך אהבה:

האהבה פורצת את גבולות החיים ומעצימה אותם עד אין סוף (אהבוך עד מות, עמ' 53).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012