לא הכנעה, המתקה / שמואל בן דוד

השיח הדתי חוטא בהתייחסות לצניעות כעניין הלכתי. צניעות היא מידה בנפש, שמאפשרת בחירה בנוגע לכוח הנפש האנושי, המיניות. הסטת השיח החינוכי הכרחית להתבגרות שלנו, כיחידים וכחברה

בריטואל קבוע עולה לאוויר השיח הישראלי 'הוויכוח המגדרי'. ביו הנושאים שעל הפרק: מעמד הנשים, שאלת ההפרדה, הלבוש, הצניעות וחיות אחרות. לכאורה מדובר בשיח מגזרי פנימי של דוסים, אך לאמיתו של דבר, במדינה שבה חוק הנישואין מחייב כל יהודי להינשא במסגרת דתית אורתודוקסית, במדינה שבה יש המבקשים להחיל את הנורמות הדתיות שלהם על הצבא כולו, הסוגיות הללו נידונות בציבור ושייכות לכלל – ובצדק.

תמונת העולם המקובלת רואה את הוויכוח בצורה שמחלקת סכמתית בין דתיים לחילונים. הדתיים, בשם ההלכה וברוח הצניעות, דורשים הפרדה מגדרית, ואילו האחרים מבקשים חיים מעורבים ושוויוניים. למעשה, כמו במקרים רבים, השיח הציבורי משני הצדדים רדוד ולא משקף נאמנה את מורכבות החיים. בדבריי הבאים אבקש להציג התייחסות אפשרית אחרת לסוגיה, התייחסות שיש בה מורכבות וחידוש: מצד אחד חיוב של חיים מעורבים וחתירה לשוויון מעמדי, ומצד שני עמדה הרואה בערך הצניעות ערך חשוב ומרכזי. אשר על כן, דבריי מכוונים לכלל הציבור הישראלי, מתוך הנחה שגם אלו שמבקשים  שוויון מעמדי וחיים מעורבים יכולים למצוא בדברי עניין. לכן, למרות שדבריי נכתבים מנקודת מבט דתית ולכאורה פונים לקהל דתי, אני מקווה שגם אלה שהשפה הדתית אינה שפתם הטבעית יוכלו למצוא בדברים טעם.

בשיח הדתי, כשעוסקים במה שבין גברים לנשים, מיד עולות טענות הלכתיות שסותמות את האפשרות לדיון ענייני, שהרי אין דרך להתמודד עם הטענה ש'ההלכה מורה לנו לנהוג כך ולא אחרת'. איני מתכוון להיכנס לפולמוס הלכתי מפולפל בדברי השו"ע ונושאי כליו. אני מבקש להתמודד עם עצם הטענה שצניעות היא עניין הלכתי. טענתי העיקרית היא שצניעות והנגזר ממנה היא מידה בנפש, יותר מאשר סעיפים בשו"ע. לשם כך ארחיק עדותי לתחום הלכתי שונה בתכלית ואנסה לגזור מסקנות לענייננו.

האדם השורד

במקרא ישנן אזהרות ספורות בנוגע למה שמכונה 'שמירת הלשון'. 'לא תלך רכיל בעמך' היא האזהרה המובהקת. בתלמוד, העיסוק בשמירת הלשון מובא בעיקר במסכת ערכין סביב המשנה בפרק ג', שעוסקת בפן המשפטי-ממוני של הוצאת שם רע. הגמרא בדף ט"ו והלאה עוסקת בסוגיית לשון הרע ורכילות. סוגיה זו היא בעלת אופי אגדתי מובהק, מלבד דיון מינורי לקראת סופה שעוסק בשאלה בפני כמה אנשים נחשב דיבור ללשון הרע.

מבין הפוסקים, הרמב"ם, בספרו ההלכתי משנה תורה, מקדיש לעניין שישה סעיפים בלבד בפרק ז'  בהלכות דעות. היא הנותנת: דווקא בהלכות דעות שעוסקות, בשפה שלנו, בענייני מידות. רק בתחילת המאה ה-20 פיתח ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים' ו'המשנה ברורה', את תחום שמירת הלשון לכדי מערך הלכתי הוליסטי. גדלתי על ברכי התפיסה ההלכתית של 'שמירת הלשון', ולמרות זאת אני מבקש לטעון, מתוך ענווה ומחלוקת לשם שמים, שיותר משתיקן החפץ חיים בבניית קורפוס ההלכות של שמירת הלשון – קלקל.

'שמירת הלשון' היא מידה בנפש האדם. כדי לעלות בסולם המידות, הכרח הוא לעשות עבודה נפשית-פסיכולוגית עמוקה. במידות הנפש, הכלל 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' לא עובד.

אדם שבמבנה האישיות שלו הוא 'שורד' – כלומר, יש בו צורך פנימי למצוא חן ולְרצות – יהיה ערני מאוד לסביבתו החברתית ולנורמות שלה. כדי להעצים את עצמו, יחפש כל הזמן את חסרונות חברו. ככל שהמבנה הפסיכולוגי שלו הישרדותי יותר, כך יהיה זקוק לאישור החברה שסביבו, וממילא לפסילת האחר.

נניח שאישיות פסיכולוגית שכזו תקבל על עצמה לימוד הלכות לשון הרע וקיומן, בבחינת נורמה חברתית שיש לעמוד בה. האישיות ההישרדותית לא תיעלם. אדרבה, הלכות לשון הרע יהיו חומר נוסף לבעֵרה של הצורך בעמידה בנורמות, בריצוי ובפסילת האחר, גם אם מדובר באדם אדוק ובעל כוחות איפוק גדולים. בתוכו פנימה, הוא ישפוט את הזולת. השפיטה הזו תצטבר בתוכו ותופיע כלפי חוץ בדרכים שונות. ממילא, בסביבתו של אותו אדם כולם ידעו את מי הוא מעריך ובמי הוא מזלזל. האין זה לשון הרע במיטבו?

כדי לרכוש את המידה הנפשית של שמירת הלשון, על האדם לפתח את אישיותו, להיות בוגר לא רק בגילו הכרונולוגי ובהתפתחותו האינטלקטואלית אלא גם בגילו הרגשי. עליו להיות בשלמות עצמית, במה שקרוי 'מידת ההשתוות'. "עד… [ש]לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות… וכל זמן שיסוד השבח של בני אדם נדרש לו… עדיין לא בא למידת ההשתוות" (הרב קוק, אורות הקודש ג', עמ' רמו).

רכישת מידה זו היא עבודה פסיכולוגית התפתחותית. כל עוד לא פתר האדם את הקונפליקטים האישיים שלו, כל עוד הוא שבוי רגשית במערכות הישרדותיות ובחוסר איזון רגשי, כל עוד הוא מופעל רגשית מתגובות הסובבים אותו באופן ששולל ממנו את כוח הבחירה – הוא לא יוכל להגיע למידה של שמירת הלשון.
מידה זו של שמירת הלשון בנויה על מידת הענווה. הענווה אינה ביזוי עצמי וכפיפות רוח. אדם עניו שלם עם עצמו, עד שאינו זקוק לשפוט את הזולת. אי אפשר להשיג את המידה הזו בכפייה עצמית ובהתאפקות; בדרכים הללו הבעיה רק תחמיר. אין דרך לעקוף את התהליך הפסיכולוגי המבגר אותנו מההישרדות שלנו כילדים מול העולם. ההכנעה אינה הדרך לרכישת מידות נפש.

הכנעה יכולה להיות כלי אחד בתוך מכלול התהליך השלם, שחלקיו האחרים הם 'הבדלה' ו'המתקה'. 'הבדלה' היא מודעות לכאב הפסיכולוגי שמלווה אותנו. מודעות לחוויות התשתית שהביאו אותנו לכעס, לריצוי, לעצב ולכל שאר המידות הרעות והמקומות שבהם אנו משוללי בחירה, לכאורה. מודעות למקומות שבהם התגובה שלנו מתפרצת וחסרת שליטה.

לאחר ה'הבדלה' באה ה'המתקה' – תהליך ההתבגרות מול החוויות שגרמו לנו להיות במצב שרידות. תהליך ההתבגרות הוא תהליך כואב, ולכן רבים מאיתנו נמנעים ממנו. ה'הכנעה' יכולה להוות כלי עזר מרפא ולא מזיק, אך רק בתנאי שאנו מקיימים 'הבדלה' ו'המתקה'. אלא שאז ה'הכנעה' היא כבר יותר בחירה מאשר הכנעה. לבדה היא מחמירה את המצב, גם אם האדם הוא בעל כוחות נפש עצומים ולכן הוא מצליח בתוצאותיה.

מחירי הכנעה שאינה מגובה בתהליך נפשי גלויים וידועים לנו. למשל, בריחה לרוח: מציאות אנושית שאינה מתאימה לחיים שלמים, לקומה שלמה של הטיפוס הארצישראלי שהרב קוק דיבר עליו – אדם חי, ויטאלי ושמח.

מידת שמירת הלשון מחייבת תודעה פסיכולוגית עמוקה של חוסר שפיטה פנימי, מידה שרואה כל אדם על חולשותיו בעיניים של חמלה ואהבה. אין זו עמדה פלורליסטית, רלטיביסטית או פוסטמודרנית בהכרח. אדרבה, אדם יכול להיות איש של אסכולה, בעל דרך חיים, אמיתות מובחנות ואידיאולוגיות מוצקות, ועם זאת בעל מידות ועין טובה, שדן כל אדם לכף זכות.

מול עיני רוחי מצטיירת דמותו של ר' אריה לוין, שהיה בחזותו ובאורח חייו חרדי ירושלמי ועם זאת אוהב אדם שקיבל כל אחד כפי שהוא, ללא שיפוטיות. רבים מדלגים על העובדה שר' אריה היה רב האסירים עוד לפני עידן אסירי המחתרות. הוא שימש דמות אנושית אוהבת לאסירים פליליים, יהודים ושאינם יהודים.

צא ולמד את המקום של הלכות שמירת הלשון. עצם העובדה שעד שה'חפץ חיים' ערך את מפעלו לא הייתה מערכת הלכתית מסודרת בעניין זה מעידה שלא היה צורך בה, שאולי היא אף מזיקה יותר ממועילה. לא זו אף זו, ניסוח קורפוס הלכות 'שמירת הלשון' הוא קצה תהליך 'הלכתיזציה' שהגיע לשיאו במפעלו של ה'חפץ חיים' (באותו עניין יש להרחיב גם בנוגע לחיבורו 'משנה ברורה', אולם תקצר היריעה).

לתהליך ההלכתיזציה יתרונות וחסרונות, והגיע הזמן להבין את הדינמיקה שלו ואת גבולות ההלכה. אולי כצעד ראשון יש לקבוע שבתחום המידות, ההלכה כקורפוס כללים מעשיים מחייבים מזיקה יותר ממועילה.

חירות המיניות

ומכאן לענייננו. כפי שענווה היא הפך הגאווה, כך צניעות היא הפך ההחצנה. ישנה קרבה בין שני הצמדים הללו, אך גם הבדל: אדם שרוכש רכב יוקרה מחצין את עושרו, יותר מאשר גאה. בדומה לכך, גאווה וענווה אינן שייכות להקשר המיני. לכן, בתחום הכלכלי והמיני השימוש הוא בצמד המידות 'החצנה-צניעות'. אדם יכול להיות בעל גאווה, אך צנוע באורחות חייו הכלכליים והמיניים.

אין רע בהיות האדם בעל נכסים. אין רע בהיות האדם בעל מיניות מפותחת. אדרבה, אלו הם כוחות חיים חיוביים. החצנה של כוחות חיים אלו – היא המידה הרעה. צניעות במידות אלו היא בריאות נפשית, שבה אין האדם תלוי ועומד על ריבוי רכוש, תלוי ועומד על הישגיו המיניים.

כאשר האדם ממקד את כל קיומו הפסיכולוגי על רכוש ומין, זוהי החצנה. איזון נפשי, בריאות נפשית, אין פירושם הימנעות ממיניות. אדם השואף להיות שלם בעולם החומר, חייב שיהיו בו כוחות של עשייה בתחום הכלכלי כמו גם בתחום המיני. דיכוי כוחות אלו אינו רצוי. אין זו מידת הצניעות אלא בריחה לרוח, שהמחיר שלה הוא אחת משתי התוצאות – או פיתוח אובססיה בעלת נטיות חולניות, או חיים מדוללים ללא שמחה וויטאליות. אדם ללא מיניות בריאה לעולם לא יוכל לקיים זוגיות עמוקה. הכסף והמין קשורים באותו שורש בנפש האדם, והדבר בא לידי ביטוי בהרחבה בספרות הקבלית.

צניעות היא היכולת של האדם להשתמש בכוחות הללו בחירות מלאה. כאשר אדם משועבד למיניות הוא אינו צנוע, הוא מחצין. הגדרה זו עומדת בניגוד להגדרה הרווחת, שלפיה צניעות היא הסתרה של המיניות והרכוש, הגדרה שמפספסת את העיקר. מי שבוחר בכוחות הנפש המיניים והרכושניים אינו זקוק להחצנתם.

האופציה הראשונה היא החצנה, ואילו השנייה היא מידת נפש. גם בשבט אפריקני הנוהג בכיסוי אזור החלציים בלבד קיימת אפשרות למידת הצניעות, שתלויה בעבודת האישיות ולא באברים חשופים או מגולים. כמובן שהעניין תמיד יחסי לחברה ולנורמות שלה.

כשאין לאדם בחירה בשימוש בכוחות הללו, אם ההסתרה היא מטרה בפני עצמה – היא מזיקה יותר מאשר מועילה. או שהיא מדכאת את כוחות הנפש ההכרחיים הללו, או שהיא רק מלבה את התאווה, מה שיחזיר את האדם לחוסר הבחירה.

בכוונת מכוון איני משתמש בביטוי 'שליטה' אלא בביטוי 'בחירה'. לשליטה במיניות קונוטציה קרובה לדיכוי. באמת איננו שולטים בעצם המיניות שלנו, שהיא חלק מרכזי בקומתנו השלמה כבני אדם. כשמשתמשים בביטוי 'שליטה' מתכוונים בדרך כלל לכך שהאדם יכול להימנע ממיניות, להתעלם ממנה או להעלים אותה לזמן קצוב. דרך זו אינה אפשרית, ואם אפשרית הרי שכבר פירטנו את מחיריה.

לכן צניעות אינה שוללת מיניות תוססת. צניעות היא בחירה מה לעשות עם המיניות הקיימת. היא מחייבת פיתוח של כוחות המיניות, טיפוח ופיתוח כמו כל כוח בנפש.
כדי להגיע למקום של בחירה צריך האדם להיות באיזון פסיכולוגי-נפשי. כמו במידות אחרות, מי שנמצא בהישרדות פסיכולוגית, מי שההתפתחות האישיותית שלו תקועה בגיל הילדות בפוזיציה של ילד פגוע, לדוגמה, יחצין את כוחות הרכושנות והמיניות. כוחות הנפש הם המגרש שבו האישיות הבלתי מפותחת משחקת כדי להשיג איזון מדומה.

כל האברכים ימינה

עכשיו צא ולמד את משמעות הלכות צניעות בגזרה שווה להלכות לשון הרע. שם כמו כאן, העיסוק בפרטי הלכות, בניסוח גדרים, הרחקות וכו' הוא-הוא חוסר צניעות. יותר משמביאות הלכות צניעות הפנמה הן מביאות החצנה. הראיה: המדרון החלקלק שבו אנו נמצאים בעשורים האחרונים. מי העלה על הדעת את נורמות הטליבאן? מי העלה על הדעת את רעיון ההפרדה באוטובוסים? מי העלה על הדעת את רעיון ההפרדה ברחובות מאה שערים? מה אלה אם לא החצנה? ומהי החצנה אם לא היפך הצניעות? אלו הדוגמאות הקיצוניות, אך הן משל לכל השאר.

כך הגדרים העדינים יותר: הפרדה בחתונות, הפרדה בשעורי תורה ומדידת אורך החצאיות והשרוולים. העיסוק בכל אלה אינו מקדם את מידת הצניעות כלל, שכן המיניות לעולם תהיה. העיסוק האובססיבי בניסיון לדכא את המיניות ולהסתיר אותה הוא החצנתה.

לא מכבר השתתפתי בחתונה 'תורנית' שבה ביקש הכרוז בתחילת החופה שהנשים יעמדו משמאל והגברים מימין. החלה תנועה לשלושה כיוונים. נשים לשמאל, גברים לימין וכל השאר לאחור במעורב. האם יש מה שמדגיש יותר מסיטואציה זו את החצנת המיניות?

באותה חופה שאל הרב את הכלה אם יש בטבעת כדי שווה פרוטה. תוך כדי דיבור אמר ברמקול שהסבו את תשומת לבו לכך שכלות רבות אינן יודעות מהו שווה פרוטה, ולכן נתן הסבר קצר למושג… סיטואציה מביכה של מגדריות במיטבה.

ישנו קשר עמוק ומהותי בין צניעות מוחצנת המגובה באמירות הלכתיות לבין תפיסת עולם מגדרית מפלה, ושתיהן קשורות לרעיון 'הפרד כפי יכולתך'. זהו משולש רעיוני שבו אחד נובע מן השני, עובר לשלישי וחוזר חלילה. תמיד יהיה מתאם בין הדרת הנשים מחיי הציבור לרמת ההפרדה המגדרית, ובין שתיהן לרמת ההחמרה במה שקרוי גדרי הצניעות.

ייתכן שהמדרון החלקלק של ההחמרה קשור לכך שמציאות החיים המודרנית מזמנת יותר ויותר עירוב גברים ונשים ושואפת לשוויון מעמדי בין גברים לנשים. כתגובת נגד, אולי מתוך התגוננות או פחד, מפלס ההחמרות עולה. עד היום, אולי, אפשר היה לחיות 'גם וגם'. ככל שעובר הזמן ותהליכי הכניסה של נשים לחיי הציבור מתקדמים, ההכרעה נדרשת.

קיימת כאן דיכוטומיה: או שמכריעים על חיים מעורבים או על הפרדה; או שמכריעים על שוויון מעמדי בין גברים ונשים או על מגדריות מפלה; או שמיניות היא החטא הקדמון או שמיניות היא כוח חיים הכרחי וטוב.

אעבור לרגע לדבר מנקודת מבטי כגבר: כאשר אנחנו מכריעים שמיניות היא בעיה, אנו, כמגדר, דורשים מהנשים לכסות את גופן, מפרידים בין נשים לגברים ומשתדלים ש'בת מלך תכבד עצמה בביתה'. ההנחה במסלול זה היא שהאישה כמייצגת המיניות היא בעיה, והפתרון הוא הרחקה.

מעבר לכך שכתוצאה ממסלול זה נשים משלמות מחיר על בעייתנו הגברית-מינית, כמגדר אנחנו משלמים מחיר לא פחוּת. אנחנו מוותרים על כוח החיים המיני, שהוא מרכזי ביותר. אנחנו לכאורה 'שולטים' במיניות, אולם במקום לפתח אותה ככוח חיים ולהשתמש בה במקום ובהקשר הנכונים, במקום להשקיע את מרצנו בעבודת מידות במישור הפסיכולוגי-אישיותי, אנחנו בוחרים בשליטה. זוהי בחירה של שלילה.
מהצד הנשי, פיתוח המיניות כולל בתוכו את פיתוח הנשיות. לכן, יש לחנך לכך שנשיות היא דבר חיובי שיש לו מקום, לצד חינוך לצניעות כמידה בנפש. העובדה שאישה מביעה את נשיותה ומיניותה היא חיובית. השאלה היא אם אלו משמשות אותה לצורך מציאת חן בעיני גברים כתלות פסיכולוגית, כהישרדות רגשית, או שמיניותה ונשיותה הם ביטוי לכוחות נפש, למהותה כאישה.
כשם שלאישה יש בחירה, כך גם לגבר המסתכל עליה. יכול הוא להיות עמוק בהחצנה, בין אם הוא מסיט מבטו ובין אם הוא נועץ מבט ונותן דרור לתאוותו. החלופה למבט הבעייתי היא להישיר מבט, לתקשר קשר אנושי, ולבחור בצניעות. החופש לבחור בתוך מצב חיים טבעי, בתוך סיטואציה שיש בה מיניות – הוא הוא הצניעות.

אין אפוטרופוס חיצוני

יטענו רבים: 'מה יעשה הנער ולא יחטא?'. בחירה באלטרנטיבה ההלכתית הנגזרת מרעיון 'אין אפוטרופוס לעריות' היא הודאה בכך שאין לנו בחירה. אני מפרש את האמירה 'אין אפוטרופוס לעריות' כקריאה שלפיה רק האדם עצמו, מתוך עבודת המידות, יכול לבחור לטוב או לרע בתחום העריות. שום אפוטרופוס בדמות גדרים, הלכות, הפרדות ו'שאר חיות' לא יעמדו לאדם בשעת מבחן, אם אישיותו משועבדת למידותיו הרעות.

אלו מחשבות מפחידות במבט ראשון, לפחות מנקודת מבט דתית, אך הן הכרחיות לעידן שלנו. המסלול האלטרנטיבי הוא מסלול של צניעות כמידת נפש, של עבודת מידות. במציאות של חיים מעורבים שבהם יצר המין נוכח ויש לו מקום, ההכוונה והחינוך יהיו בפיתוח היכולת שלנו לבחור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. מאמר מכונן! יש כוח גדול!

    • אמנון שפירא

      יישר כוחך על כתיבתך, אותה קראתי לראשונה במקור ראשון. יישר כוחך, ואל תירתע מפני המלעיזים, גם אם רבים הם כיום. העולם התורני-חרדי סוחב אותנו למקומות לא טובים, וזה עוד יתברר ברבות הימים בעליל. כך גם "קול באישה" סחב את בני עקיבא מעניין תמים לגמרי לעניין סקסואלי, ואין לך קלקלה גדולה מזו.
      וכבר שאל הרב עזריאל הילדסהיימר, מחשובי הפוסקים בגרמניה, מדוע שערה של נערה שאינה נשואה מותר, והרי "שיער באישה ערווה", וענה, – מצוטט מן הזיכרון – ש"הרהור תלוי באיסור, ומים גנובים ימתקו, וכיוון שבשיער בתולה אין איסור, אין גם הרהור". ולוואי שדברים חשובים אלה ידריכו אותנו ואת מורי הדור.
      שלום רב
      אמנון שפירא
      טירת צבי

  2. רבקה שמעון

    הניתוח הפסיכולוגי שהצעת בנושא שמירת הלשון ועבודה על מידת השיפטיות בנפש פנימה- הוא אחד המבריקים! אמנם, אי אפשר לומר, לענ"ד, שזו היתה טעות מצידו של המחבר לפרסם את הלכות שמירת הלשון. אומרים שה"חפץ חיים" כתב את ספרו כהכנה לתהליך שיבת ישראל לארצו. בארץ ישראל עלינו להקפיד ביתר שאת על הדיבור. מן הסתם הוא היה מודע לתהליך עליו כתבת, ויהיה עלינו להמשיך ללמוד את ההלכות ובד בבד להיות מודעים לחריש עמוק בנפש של מידת השיפוטיות. למעשה מה שהצגת זהו סוג של למידה דוגמת שיטת ימימה- חשיבה הכרתית וגשטאלט. ממש לגזור ולשמור!

    בנושא הצניעות אני מסכימה אתך מצד אחד, בהסתיגות מסוימת. הנה.
    מורתי דינה הכהן ז"ל, ממקימות המדרשה ללימודי משפחה והדרכת כלות של אמונה, התנגדה נחרצות לשעורים על צניעות. שעור על צניעות הוא לא צנוע, נוהגת היתה לומר. בת דתית לא תבין על מה אתם מדברים. מצטטת היתה את הפסוק: מה ה' דורש מאתך, כי אם….והצנע לכת עם א-לוקיך. הצנע לכת עם א-לוהיך זו עבודה פנימית של ענוה שקשורה גם לשמירת הלשון ושיפוטיות, כמובן.
    שעורים באולפנות על צניעות גורמים יותר נזק מתועלת- יש ראיון מוקלט ברדיו רשת מורשת ובאתר של מדרשת אמונה עם הרב אבינר על הנושא, שזו גם דעתו. מחדירים לבנות השקפה בתת מודע שהגוף שלך הוא פסול, שאת 'פרחה', ואז התדמית העצמית שלה משתבשת, והרבה זוגות מגיעים כך מאוחר יותר לספסלי היועצים הזוגיים, בגלל בעיות של שלום-בית. הפחד הזה מהנערה המתבגרת של דורנו שמתחילה להתלבש 'כמו ברחוב', נובע מהשפעה נוצרית אבל יש פה עוד ענין , לענ"ד.
    מכיוון שדורות שלמים התחנכו על איפוק וריסון, התפיסה העצמית של גברים ונשים במרחב התורני היא צמצום באיכות וכמות של יחסי אישות. בחסידות גור- למשל- זו ההדרכה.
    אם אתה מרגיל אלפיים שנה את האנשים להסיט את עצמם מיחסי אישות, זה יאיים עליהם, כשפתאום הם יחשפו לאופציה שאומרת- למה אתם מרסנים? לכו על זה! זה מאיים. לאנשים נורמאלים- זה משחרר ומשמח, ולאנשים עם הרבה מעצורים- זה מפחיד.
    מחשבה זו עלתה בדעתי כשפרסמתי את כל הנושא של שבעה נקיים ועקרות הלכתית. אני שומעת אנשים אומרים לי- זה דוקא נוח- שבועיים בחודש ללא יחסי אישות. עד שאנשים יעברו את התהליך עליו אתה מדבר- בנות צעירות המתלבשות בצורה סקסית- יפחידו אותם.
    ויש עוד ענין. אני נגד הטאליבן והפרדה ברחובות. מצד שני כתבתי בעד הפרדה בתחבורה הצבורית מטעמי נוחות וגם בגלל המחקרים המראים את אחוזי ההטרדה המינית בתחבורה הצבורית.
    זו הבעיה שלנו. במרחב הצבורי נשים ונערות חשופים לגברים מטרידים שעוד לא קראו את המאמר שלך. לענ"ד, לא שווה שנערה בת שש עשרה אחת ויחידה תחווה הטרדה מינית באוטובוס, רק כדי שבשם השיוויון והנאורות נסע כולנו מעורבבים.
    מה שכן, בתחבורה צריך לחנך חרדים לסתום את הפה מהערות מטופשות לנשים- וזה בקלות הרבנים שלהם יכולים ללמד אותם. זה יהיה יותר קל מאשר למנוע התחככות אוטומטית של איזה גבר באישה שעומדת סמוך לו באוטובוס.

    המשך לכתוב על הנושא- וכוון יותר למסגרות החינוכיות של הנוער. משם תבוא הישועה.

  3. רבקה, למנוע מעולם ומלואו לנסוע בתחבורה ציבורית עם בני זוגים ומשפחותיהם בשביל למנוע הטרדה באוטובוסים זה קצת מופרך, לא? לפי אותו הגיון צריך להכניס את כל הגברים לבית סוהר ואז לא יהיו יותר הטרדות בכלל.

  4. רבקה שמעון

    מקובל באוטובוס עם הפרדה שמשפחות יושבות ביחד באמצע האוטובוס בין אזור הגברים לנשים. כך ראיתי בפעמים שנסעתי באוטובוס בין עירוני. לצערי , אני שומעת מבנותי הצעירות יותר מדי על מקרים של הטרדה- גם מבטים חצופים של ערבים וקריאות מרומזות שלהם- בעיר כמו ירושלים, עדיף להמנע מכך. האם תהיה מוכן שאשתך או בנותיך תחוונה חוויות כאלו?

  5. וודאי שאיני רוצה שאשתי או בנותיי תחוונה הטרדות, אבל האוטובוסים שאת מתארת הם הטרדות יותר חמורות בעיני.

    והטרדה עוד יותר חמורה היא ההתבטאות הגזענית שלך.

  6. רבקה שמעון

    על מי? על הערבים? אינך מתגורר בפסגת זאב, אחרת היית חושב אחרת.

    • בפסגת זאב זה אולי במקרה ערבים (כי הם שם), בתחנה המרכזית בת"א זה במקרה אפריקאים (כי הם שם), ובכל מקום אחר זה יהודים (כי הם שם). מה שייכות המוצא לעניין?

      ואם כבר מדברים עם הטרדות, ההטרדה הקשה ביותר שהוטרדתי ממנה לאחרונה היתה המאמר שכתבת על אותו סגן אלוף חסר בינה וחסר ערכים שהיכה את רוכב האופניים הדני. כתבת שזו "מתנת יום השואה שלך". מזל שההתפרעות שהיתה לפני שבועיים בדרום ת"א, בה הותקפו אנשים ונשברו חלונות הראווה של חנויותיהם רק בגלל שהם אפריקאים, לא קרתה בתאריך "ליל הבדולח". עוד היית כותבת שזאת "מתנת ליל הבדולח שלך".

  7. רבקה שמעון

    ממליצה לך לקרא בעיון את הכוזרי, ולהפנים היטב את ההבדלים הרוחניים הקיימים במציאות בין האבן לעץ, לחית השדה, לאדם המדבר, שגם הוא מסווג בדרגות אחרות של רוחניות. תלמד ….

    • אני מניח שבשם הרעיון של הכוזרי את תצטרפי בלב שלם להצעה של הרב רוזן, כאן:
      http://www.kipa.co.il/now/48686.html

      הרעיון מאוד מעניין. אולי כדאי להרחיב אותו. למה להחיל אותו רק בגבולות, אם אפשר להחיל אותו, אפילו ביתר קלות, במדינת ישראל עצמה?

      והרי הצעה. תוקם יחידת משטרה מיוחדת שתפקידה יהיה למצוא את המסתננים בכל מקומות מחבואיהם ולפתור את בעייתם בשיטת הרב רוזן. היחידה תחפש בבתים ודירות, במקלטים, מחסנים, מקומות מחבוא תת קרקעיים, ארונות, מאחרי מראות וכד´. אפשר גם להעזר במלשינים.

      אם ימצאו יותר מידי בני אדם ("בני אדם" עם הסתייגות, שהרי מדובר בדרגה אחרת של אדם) וחיסולם בירי במקום ייצור בעיות בריאותיות, ניתן יהיה להקים מחנות מיוחדים בהם יהיו מתקנים לפתרון הבעיה. ההסעה למתקנים הללו תהיה ברכבות. בדרום ת"א יש כבר תחנת רכבת.

      לשם ביצוע המשימה יש לבחור באמצעים יחסית נקיים לצורך זה, כמו למשל גז. את הגופות יהיה צורך לשרוף בקרמטוריום.

      ליחידה הנ"ל ינתן שם מתאים. למשל "סילוק סרטנים". ס.ס. או בלע"ז SS

  8. ממליץ לך לקרוא בעיון את "מיין קאמף" ולהפנים היטב לאן מובילה ההמלצה שלך.

    ריה"ל כתב את "הכוזרי" לפני כ900 שנה. אי אפשר להאשים אותו על שבזמן ההוא הוא לא היה יכול לשער לאן רעיונות כאלה מובילים. אבל אנחנו חיים רק 70 שנה אחרי שנוכחנו על בשרנו בצורה המחרידה ביותר שיכולה להיות לאן מגיעים אם מתחילים לדרג את "האדם המדבר". ואכמ"ל.

    ואגב הכוזרי אינו הלכה למשה מסיני. הרמב"ם למשל כתב דברים שונים בתכלית. בידינו הבחירה אם לבחור ברמב"ם או בכוזרי. וכבר אמרתי את דעתי על מי שבוחר בכוזרי, 70 שנה אחרי…

    • העמדה שריה"ל מבטא אינה רק שלו וניתן להוכיח שאף הרמב"ם נוטה אליה ובכל זאת חוץ מהגרמנים בשל תרבותם וחוץ ממי שלוקח מהם השראה ומנסה להלביש ולהאשים בה את היונקים מריה"ל והרמב"ם -לא היתה ביהדות גישה כזו !!!

  9. אני איש מחשבים ותיק וקצת מבוגר.
    אני מבין שאתם מגינים על משלוח הדוא"ל על ידי הקלדת שתי מילים. אבל – המילה שכתובה ב"כתב" אינה ניתנת לקריאה. כנראה שזו המטרה שלכם…
    חבל

  10. אני לא מבין מה שמוליק בן דוד רוצה?

    הוא לא חידש כלום בכך שההלכות עצמן לא מספיקות לגרום לאדם לא לחטוא ולשם כך נצרכת עבודה קשה מאוד על המידות -לא לחינם נוסדה תנועת המוסר ולא לחינם עוד לפניה נכתבו ספרים חשובים בתחום המוסר והמידות בנוסף לספרות ההלכה. -מסכת שלמה בש"ס ,מסכת אבות מוקדשת לא להלכה אלא למוסר ודרך ארץ-

    אבל ההלכות -בין בתחום הנידון כאן ובין בכל תחום-נותנות את הבסיס ממנו צריך להתקדם.

    ללא הגדרות מדוייקות או לכל הפחות הגדרות נותנות כיוון ראשוני הדיבורים על "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" וכד' לא מחזיקים מים

    זה בהחלט לא אומר שצריך בכל תחום הלכתי לדוש ברבים ובאופן בוטה אבל המסגרת ההלכתית צריכה להתקיים ביתר שאת מבלי להשאיר לאדם עבודת מידות ערטילאית ללא נקודת פתיחה והכוונה קונקרטית.

    בהקשר זה מומלץ במיוחד לעיין במאמר של הרב קוק זצ"ל "חכם עדיף מנביא" בחלק "זרעונים" שבספר "אורות"

    שם מדובר על ההבדל בעוצמה בין הגדרות מדוייקות לדיבורים מוסריים גבוהים שהם חשובים ומכוונים אך הם חסרי בשר ללא ההגדרות ההלכתיות המדוייקות.

    ויעויין שם

    • אי-שיפוטיות או שפיטה בצדק?

      בס"ד בטו"ב אדר ע"ד

      שמואל בן-דוד טוען שאין צורך בהלכות רכילות ולשון הרע. כל שעלינו לעשות הוא לפתח בנו את המידה של 'אהבת אדם ללא שיפוטיות' ואז חסל סדר רכילות ולה"ר. והמסקנה המתבקשת היא דוקא שיפוטית מאד: ה'חפץ חיים', שניסח בפירוט את הלכות שמירת הלשון – קלקל יותר משתיקן!

      כתנא דמסייע לו מנסה בן-דוד לגייס את הרמב"ם שהביא את הלכות לשון הרע הפרק ז' של הלכות דיעות, במסגרת ענייני מוסר ודרך ארץ, שלדעת שב"ד אינם בעלי תוקף הלכתי מחייב.

      הצצה חטופה בפרק ז' של הלכות דיעות מגלה תמונה שונה לחלוטין. על המרגל בחבירו 'שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני', אומר הרמב"ם: 'עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו: "לא תעמוד על דם רעך" (הלכה א), 'אע"פ שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם' (הלכה ב).

      אבל 'יש עוון גדול מזה עד מאד'. מה כבר יכול להיות חמור מעוון המחריב את העולם וגורם להרוג נפשות? מתברר שיש: 'והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר זה אמת' (הלכה ב).

      אולי ניתן לומר, שמעבר לנזק לחברה, יש בחיפוש גנותו של הזולת, בצורך הנפשי של אדם להתכבד בקלון זולתו – השחתת הנכס היקר ביותר של האדם – כוחות המחשבה והדיבור – ורתימתם להרע.

      האם ניתן באמת להיות בלתי שיפוטיים ולהכיל את כולם? האם ניתן לחנך בלי לעמוד בצורה אמיתית על מצבו האמיתי של החניך? האם היה ר' אריה לוין יכול למלא באמונה את תפקידו כמנהל חינוכי בת"ת עץ חיים בלי לבחון בקפידה את מצבם?

      האם אין בחברה מתוקנת צורך לבחור במנהיגים ראויים ולהתריע על קלקולים? האין אדם נדרש לבחור את שותפיו לחיים ולעסקים, תוך זהירות מליפול לידיהם של שותפים שאינם נאמנים? האם רשאי אדם 'לעמוד על דם רעו' ולא להזהירו מפני שותפים שיזיקו לו?

      אין מנוס משיפוט. וכאן באה ההדרכה ההלכתית הפרטנית ללמדנו. מתי מותר להאמין לשמועה רעה על הזולת ומתי לא? מתי יש לדון לכף זכות ומתי לא? באילו מצבים אין מאמינים בהחלט אך 'למיחש מיבעי', וכיצד מכלכלים את צעדינו במצב זה?

      וכשצריך להוכיח אדם – האם לעשות זאת בסתר או בגלוי? מתי חובה להזהיר את הזולת מפני שותף ש\אינו הגון, וכיצד לעשות זאת בצורה שלא ייגרם נזק שאינו מידתי? 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'.

      לסיכום: חיי האדם מלאים במצבים שהוא צריך לקבוע עמדה על זולתו. קביעת עמדה זו, הן במישור המחשבתי והן בתרגומה לעולם הדיבור והמעשה – היא הכרעה שיפוטית. לא בכדי כלל הרמב"ם במצוות עשה 'בצדק תשפוט עמיתך' (עשה קעז), גם את הגדרים מתי יש לדון את הזולת לכף זכות.

      מי האיש הזוכה ללמוד את ה'חפץ חיים' – זוכה 'לראות טוב'. להביט על העולם במשקפיים בהירות, שקולות ומאוזנות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הצניעות כמחזקת את הזוגיות

        ומה שטען שב"ד שהלכות הצניעות מבטאים שלילת הקשר בין איש לאישה – אינו נכון. אדרבה, ככל שאדם מתרחק ממה שיביאהו לחשוב באישה אחרת, כך גדל הקשר הנפשי שלו ל'חברתו ואשת בריתו', אחת היא רעייתו.

        וידועים דברי הרמב"ן ב'איגרת הקודש' על מעלת החיבור בין אשתו. וכן כתב ר' יצחק אבוהב: 'וכשהחיבור הוא בידיעה כראוי, הוא עילוי גדול והשכינה שרויה ביניהם, והקב"ה שותף עמו, והוא שותף לקב"ה במעשה בראשית…' (מנורת המאור, סי קפא).

        סקירה ממצה של הלכות הצניעות, מיסודותיהן וטעמיהן עד לשיטות הפוסקים המרכזיות ומסקנת ההלכה – בספרו של הרב אליקים אלינסון זצ"ל, האישה והמצוות – ספר שני: הצנע לכת, ירושלים תשמ"ג.

  11. ואוסיף להמלצתו של ש.צ גם את ספרו של הרב שמואל הבר ראש ישיבת ההסדר בקרני שומרון "את צנועים חוכמה" שעוסק בהלכות צניעות מהמקור בגמרא ועד אחרוני זמנינו

  12. שמואל בן דוד

    לאמיר וש.צ.
    בקריאה שלי כאן אין משום בקשה לבטל את חשיבות וחומרת לשון הרע וצניעות. הטענה שלי היא שאנחנו נמצאים היום בעידן שיא של הלכתיזציה. בדומה למשפטיזציה של החברה המערבית והישראלית במיוחד. המגמה הזו של המשפטיזציה כמו גם ההילכתיזציה, מעידה על אבדן דרך מצד אחד, ומהצד השני מחמירה את המצב בהיותה מעוותת את מהות הערכים והרעיונות העומדים מאחורי המגמה. את עניין הזה ניסית להדגים בהלכות לשון הרע וצניעות. ודומני שרבים חשים את העיוות שבמערכות הלכתיות אלו, שדורות רבים של יהדות רבנית לא נדרשו למערך כ"כ מסועף כמו שנוצר היום. ואדרבא, הרמב"ם כמו התלמוד צמצמו את דבריהם בעניין לאמירות כלליות שמנוסחות יותר כהנחיה במידות, מאשר מערכת הלכתית כפי שנוצרת בדורות האחרונים.
    אנא פתחו אזנכם ולבכם להבין את האיזון העדין הנדרש בין הלכה לאגדה, ושימו לב שאיני מבקש לבטל לא את זו ולא את זו. אדרבא, אני מבקש להחזיר את מקומה של האגדה שאבד ביער ההלכה.

  13. שמואל,דומני שאף אחד לא מתעלם מחשיבות ה"אגדה" והמסר הערכי והמוסרי שעולה מההלכה ויישומה

    אם נתת דוגמא מהלכות צניעות ולשון הרע דומני שאתה יכול למצוא בשפע ספרות העוסקת בשני עניינים אלו מהפן המוסרי והערכי ולא רק ההלכתי ה"טכני" החפץ חיים בעצמו עשה זאת כאשר חילק בין שני ספריו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון" כאשר אחד עוסק בהלכה ואחד בפן הרעיוני והמוסרי שלה בענייני לשון הרע

    לגבי הניגוד שאתה עושה עם הדורות הקודמים-אתה צודק שלפעמים נראה שיש פער בעניין הכתיבה ההלכתית הדקדקנית-אולם דומני שהפער הוא לא כה גדול כמו שאתה מתאר אלא מינורי יותר ואכמ"ל- וזכור לי שבמוסף זה אריאל פינקלשטיין כתב על כך מאמר והוא הזכיר שר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל לא נוחה הייתה דעתו מסגנון כתיבה הלכתי כזה ולכן ר' אברום שפירא זצ"ל תמה עליו שתלמיד שלו כתב את "שמירת שבת כהלכתה" וענה לו על כך ר' שלמה זלמן שכיום זה נצרך ויש לכך ביקוש

    אולם יש לזכור שלאור התהליכים שעם ישראל עבר במאתיים שנה האחרונות של החילון וההגירה הגדולה מהקהילות העתיקות באירופה ובארצות האיסלם והשואה בא נחרבו כמעט כל קהילות יהדות אירופה ועוד לא מעט סיבות נוצר רפיון ושיבוש בהליכה אחר המנהג והמסורת המקובלת שהנחו בפועל את עם ישראל לדורותיו ונוצר צורך בספרות הלכתית מסועפת ומדוקדקת יותר

    זה בדיוק אותו תהליך שגרם לכתיבת המשנה בידי רבי לאחר התפזרות היהודים בעולם ולאחר העול של השלטון הרומי שהתנכל לפחות תקופה מסויימת לאורח חיים היהודי בארץ

    זו הסיבה לאותה "הלכתיזציה" אותה אתה מבכה שלאור מה שתיארתי יש בה צורך חיוני שכמובן לא מבטל את הצורך בחיזור המוסר ולימוד המדרש והמחשבה שאכן נעשים ביתר שאת במקביל

    הרב חיים נבון גם הוא כמוך ביכה במאמר שלו במוסף זה על העניין של שימוש מוגבר מידי לטעמו בספרי הלכה מדוקדקים על חשבון הסתמכות על המסורת בפועל

  1. פינגבק: מפגינות נוכחות « האחות הגדולה

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: על צניעות וחיות אחרות. | על יהדות, חינוך וחברה – שמוליק בן דוד

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: