דחיית הגוף / חגית גרוסמן

הפרעת האכילה, כמעגל סגור של רעב בלתי פוסק, השפלה חברתית ושנאה עצמית, מתוארת בכתיבה קודחת וזועמת שבה הגוף הוא גיבור העלילה

ילדה גדולה
עמיחי שלו
ידיעות ספרים, 2012, 253 עמ'

בעידן שבו לרוב בני האדם יש הרבה מדי אוכל, הרבה יותר ממה שזקוק לו הגוף, ובו זמנית מעדיפה התרבות ומאדירה את הרזון, נאבק האדם לשמור על משקל בריא. לאכול סלט, פחמימה וחלבון בכל ארוחה. לא לשכוח את עצמו בתוך המזון. לא להתמסר לשכחה. הירקות שוכבים במקרר מוכנים לעמל חיתוך הסלט. אולם הגבינה הצהובה מתמסרת יותר בקלות. אין צורך לחתוך, לשטוף או לתבל. פשוט גבינה צהובה. מניחים על קרקר ואוכלים ארבעה. ואז רוצים יותר. אין לזה סוף. רוב הזמן אוכלים בגלל צמא. כל הזמן אוכלים משהו. צופים במסך המחשב ואוכלים. קוראים ספרים ואוכלים. חוגגים באכילה. אבלים באכילה. אוחזים באוכל כבמעקה, שאם לא יהיה נעוף ברוח. אנו מעניקים לגוף את היחס שההורים שלנו העניקו לו. אם הכו ההורים או פגעו או אפילו נטשו את גופנו, נכה גם אנו את גופנו, ננטוש אותו. כך נוצרת הפרעת אכילה.

"ילדה גדולה" הוא ספרו השלישי של עמיחי שלו. כמו ספרו הקודם "הנפשיים", נכתב גם הוא בזמן הווה ובגוף ראשון, אך הפעם בגוף נקבה. הגוף הוא גיבור העלילה, הגוף והנפש הכלואה בגוף השבוי במרחב הצפוף, המייסר, המתעלל, המכה, החונק. הגוף שסופג את מצוקת הקיום מסביבו ומתמכר לאכילה כדי להרחיק ולהטביע את מחשבותיו. הגוף הוא הקורבן לגירושי הוריה של רויטל האנטי גיבורה בת התשע עשרה, הגוף הוא הקרבן לתחושת פחד המוות, לייסורי הדחייה החברתית.

שלו הוא אשף ביצירת מתח ובהנכחת העלילה בזמן הווה, זמן הגורם לקורא להתלוות לדמות וללכת לצידה ולשאת יחד עמה בתופת ייסוריה. מלבד להבלחות קלות אל העבר, המנסות לעקוב אחר גירושי הוריה, שהובילו להפרעת האכילה, אין כמעט עבר בסיפור והכול מתרחש עכשיו. שלו אינו מדווח או מספר על תחושותיה, אלא מתעקש להראות את פעולותיה, מה שיוצר ספרות קודחת ודינמית.

רויטל חולמת לברוח מכאן ולגרום לגופה למצוא את הדרך לאהבת עצמו. בינתיים היא מתעבת את האדם שנמצא איתה בחדר האמבטיה והיא שם לבד לגמרי. חוץ מהבחורה השמנה בראי. "אני לא יודעת מה לעשות עם הרגליים, הן פתאום מרגישות לי בצקיות מדי, תמנוניות, יצאו מפרופורציה, מרוחות על כל הרצפה (21).

רויטל חייבת לאכול כדי לא להרגיש את הוואקום הזה שחונק אותה בחזה ובגרון. היא חייבת לסתום את הגרון בשוקולד. לדחוף לתוך עצמה ביסלי או שווארמה, זה לא משנה, העיקר שיהיה משהו בתוך הפה, על הלשון, משהו שיגרום לה להרגיש יותר טוב. "אני מדליקה עוד סיגריה, לסוכך על עצמי בעשן, שלא יראה את הלחיים שלי שמרגישות עכשיו שמנות במיוחד, לוהטות, רוצות להתנתק מהפרצוף. אני מרגישה שהן מתחילות להתנפח, מרגישה את הבטן רוקדת ומשנה צורה, כי לבטן יש ריקוד פנימי מיוחד משלה, ומדמיינת איך האוכל הופך לשומן, לקלוריות, כמו שקופיות בשיעור ביולוגיה, והן הולכות, ללא פנים, ומטפסות לי על כל הגוף" (31).

ההשמנה שגורמת לשנאה עצמית היא גם בעיה תרבותית שמצליח הספר לפרוט ולהראות. "בא לי להקיא, אבל אני לא מוכנה להקיא, כי זה כמו הודאה באשמה, הודאה שאני לא מסוגלת, שאני חלשה, אבל אולי זו הודאה שאני רזה, שהגוף שלי לא יכול להכיל, שהקיבה שלי לא ענקית מספיק, אולי עדיף להקיא. אנשים יושבים בשווארמה ונוגסים פיתות כאילו אין מחר, כמו יהודה, כאילו זה הדבר הכי טבעי, ואני מרגישה כל כך כבדה, אפילו המכוניות לא יכולות להתעלם ממני, הן מצפצפות ונוהמות ותזזיתיות כל כך, אני חייבת אוויר, עוד רגע אני נחנקת פה" (55).

עלילת הספר ונפש הגיבורה נטועות בעומק ההוויה הישראלית על כל תחלואיה ומוכיחות את הקשר שבין פחד מוות וחרדה קיומית לבין האכילה המופרזת, ובין ההתמכרות לאכילה לדחייה חברתית אשר בשיאה עומדת הדחייה מהשירות הצבאי, גולת הכותרת של כל הדחיות האפשריות בחברה המקומית.

הספר 'ילדה גדולה' אינו מניח לנפש הקורא להתרפק עליו כבידור או מנוחה. מילותיו הן אגרופי זעם. שלו הוא מספר בעל כישרון טבעי היודע היטב כיצד להראות לקורא את רצף תנועותיה הכבדות והמיוסרות של הגיבורה המסתחררת בחלל הסוגר סביבה ונחנקת מקלסטרופוביה קיומית – דחייה מצה"ל בגלל השמנה, אי מציאת אהבה בגלל השמנה, דחייה מאִמה, מאחותה, מאביה.

היא מבקשת לנשום ולצאת אל מקום אחר, להגשים את חלומה להיות שחקנית. לטוס ללונדון. אבל בינתיים היא רדופת אכילה, נסה מפניה ואליה, מתאכזבת לאחר אכילה, חשה חרטה ובחילה, מטביעה את חייה במקרר. היא כל הזמן רעבה וגם כשאינה רעבה היא אוכלת. ההשמנה היא מגפה כמעט חשוכת מרפא, מפני שבמצבה האכילה משמשת לה סם משכך כאבים אשר ממנו לא ניתן להיגמל. להבדיל מכל סם אחר שמפסיקים ליטול בזמן גמילה, את האכילה לא ניתן להפסיק לגמרי ורויטל כל הזמן רעבה מהסיבות הלא נכונות. מעגל הרדיפה אחר האוכל, ההשמנה והדחייה החברתית הוא מעגל סגור שמבודד אותה מפני החברה ובו זמנית גורם לחברה להתנגש בה, לדחוף אותה אל הקיר ולהשפילה עד עפר.

החברה האכזרית כוללת גם את אביה, שמאכיל אותה באופן קבוע בג'אנק פוד כדי להשקיט את נקיפות מצפונו על נטישתו. ככל שרויטל מתמלאת באוכל כך מתרוקנת נפשה ומכרסמת ומעמיקה בה את מעגל הרעב והאכילה. היא מתנגשת בכל מעגלי הקיום האפשריים, הצבא, השכנים, המשפחה, השעמום הקיומי, הראי. בכולם היא חשה דחויה.

העלילה שבונה שלו ואופן ייצוגה נאמנים למציאות גם מבחינה לשונית, העולם נבנה בשפה שמקבילה להפרעת האכילה של הגיבורה, גם בה אין שליטה או מעצורים, השפה היא גופנית. נדמה שעמיחי שלו מקיש על המקלדת בזוג אגרופים שטופי זעם המבקשים פורקן זמני או לפחות תיקון העוול, זעם שאין לו פתרון מלבד בריחה אל עולם הבדיון המשקף את המציאות הקשה, בניסיון להתבונן בה ולהתגבר על טראומת החיים בתוכה, לייחל למצוא בה גאולה, אהבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ב - 774, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: