בניין שלם דורש שלום / חיותה דויטש

כל המשפחות בכניסות השונות של הבניין חיות בצל איום החורבן. בכתיבה חושפת ומדויקת נוגע רומן חדש בשורשי התערערותו של התא המשפחתי הדתי-מודרני
בניין שלם: כניסות א-ה
יעל משאלי
זמורה-ביתן, 2012, 223 עמ'

"… אתה יודע מה כוחו של הזוג? כוחו בחשיפה. שני בני אדם חושפים איש לעיני רעהו את כל המומים… בין בני זוג אין סודות. הכל גלוי. שני בני אדם עומדים זה מול זה כמו שתי בושות גלויות עד תום. זאת הסיבה שכל ההיסטוריה, כל הדתות ואלוהים בכבודו ובעצמו – מתנפצים אליהם" (יהושע סובול, ליל העשרים).
כמעט חמישים שנה עברו מאז כתב סובול את השורות היפות לעיל. מאז, נדמה שהמציאות חולקת עליו. העולם השתנה, התא המשפחתי התערער. מי שכנראה לא חולקת עליו היא יעל משאלי, שספרה האחרון עוסק בתא המשפחתי הזה, בבניין השלם ובטלטלותיו. "עסקתי בהדרכת הורים וזוגות", כותבת משאלי באחרית הדבר לספר, "ספגתי אל תוכי ידע על כל מה שעושה משפחות למה שהן… מתבהר כבר שזה מה שאני עושה מאז ועד עכשיו".
יעל משאלי (אז – תובל) ואני למדנו באותה כיתה באולפנא בכפר פינס. יחד חינך אותנו הרב בהר"ן להקמת משפחה גדולה, כי זה "צורך הדור", ובאותה נשימה, ובלי להעיר על הסתירה הפרדוקסלית – הטיף למנהיגות, ללקיחת אחריות על החברה כולה, לחינוך ולהשפעה, שכן, גם הללו, כמובן, "צורך הדור" הם. המעקב שאני עוקבת אחרי ספריה של משאלי מכיל גם סקרנות ספרותית וגם סקרנות אישית: לאן הובילו אותה החיים, על מה היא כותבת, מה מטריד אותה.
"ההרשמה לכנסי הקיץ של בנין שלם – החלה!" מודיע סטטוס מסחרי בפייסבוק שלי. שיחקת אותה, יעל, אני חושבת. בחירת השם רב המשמעות לספרה החדש העניקה, ועוד תעניק, פרסומת חינם לספר שלה בכל המודעות שעוד יתפרסמו לקראת הכנס הזה. בניין שלם, כמובן, אינו רק כנס קיץ לחיזוק המשפחה, תשובה סמויה, רבת משתתפים, לכנס של הפמיניסטיות, בניין שלם הוא פסוק שרוקדים אותו בחתונות, בניין שלם הוא בית המקדש, שחורבותיו ניבטות אט אט בכל חופה יהודית כשרה, שכן כל המשמח וכו'.
בניין שלם הוא גם, כשמו, בניין אחד גדול ושלם, שלו חמש כניסות, אולי יותר, ודירות רבות פזורות בהן. בכל דירה חיים אנשים, בני זוג בהווה או לשעבר, ביחד או בתפזורת, משפחה שלמה או מפורקת, עצובה או עצובה מאוד. רווקות, אלמנות, מחלה, גירושין, פרידה, בגידה, לידה, הפלה – איני יודעת אם כנסי בניין שלם עוסקים בכל אלה, הספר של משאלי דווקא כן. דרך נפתולי גיבוריה מנסה יעל משאלי לגעת ב"מחלת הדור", כלשונה של אחת המטפלות ("מכשפה שיודעת לפתוח חסימות ולנקות מניעות"), שאליה מתגלגלים שניים מהדיירים-גיבורים.


בכתיבתה של משאלי, הפובליציסטית, הספרותית, חיים בכפיפה אחת ובזוגיות מוצלחת מאוד קולות שמרניים עם קולות רדיקליים. היא שולחת את חיציה למי שמגיע לו, ולכולם מגיע. אין הנחות לקבוצות. לא לקבוצה השמרנית, לא לקבוצה הליברלית. מה שובר את הזוגיות ומפריע לשלום הבית? אצל זוג אחד זו המתירנות ה'לייטית', העדר מסגרת וגבולות, אצל האחר זו דווקא השמרנות, עודף ההחמרה והעדר חופש ואוויר. נעם (האישה) ואהרון, למשל, שניים מגיבוריה היותר חמודים ונוגעים ללב של משאלי בספר הזה, חיו 'בהר', נחנקו, נפרדו ביוזמתה של נעם, והנה, כשנפגשו מחדש ב'עיר' – ללא החברה הלוחצת שבהר, על מחויבויותיה, נפתחים להם אופקים חדשים.
את אשמת התקיעות וקיפאון המוות הזוגי של השניים תולה הסופרת, דרך קולם של הגיבורים, בדברים שונים שעשו או לא עשו כש"גרו על ההר". "על ההר" הוא שם קוד למערכת שלמה של התנהגויות: שלוש תפילות במניין, מחסור בביקורים בחדר כושר, שאלות תכופות מדי לרב. לעומת זאת, "בעיר" – משחקים כדורסל פעם או פעמיים בשבוע, לומדים באוניברסיטה ופחות דחוף להשיג רב שייתן היתר לדחיית טבילה או לשימוש במעלית שבת.  סטריאוטיפי קצת? בוודאי. האם אין חריגים רבים לתיאור המכליל הזה? בוודאי שיש. ובכל זאת, דרך הסטריאוטיפים מצליחות לבצבץ אמיתות.
לוקח זמן להכיר את הדמויות. בהתחלה איבדתי קשב, הן התחלפו לי מהר מדי, חסרה לי רשימת משתתפים עם תיאור קצר בתחילת הספר, כמו שיש במחזות. אפשר היה לעשות את זה גם בעזרת תרשים – כמו ב'דירה להשכיר', שרטוט בית עם חלונות שבו מצוינות הכניסות והדירות לפי החלונות, שמות הדיירים ושתי מילים על כל אחד, כדי להקל על ההתמצאות. אני מודה שאחרי כשליש ספר תמה המבוכה, והדמויות הפכו מוכרות.
ובכן, הנה היכרות חלקית ומהירה עמן, קיצור תולדות ההרס שגורמיו המגוונים באים לידי ביטוי בסיפורים השונים: שמוליק הוא הרווק הנצחי המקפץ מגבעול לגבעול (תרתי משמע), שלומית-חמישה-קילו-עודף היא ידידתו הרווקה, בעלת בלוג שנון, הדוקרת בחיציה את הרווקים האטומים וגם מהנשואים היא לא חוסכת. חנה ואלי הם הזוג המבוגר, הסוחב שנים בעיות תקשורת קשות, הרבה באשמתן של גיסות מהגיהינום וחותנת מרשעת. עמיחי ושירה הדוקטורנטית, המגלה שהיא הרה, הם הבן והכלה של השניים, הגרים בכניסה ליד. אורי הנואף, הפוסח על שתי הסעיפים ו"לא רוצה להגיע למצב שאשתו תעיף אותו לכל הרוחות", ורעות אשתו המגלה את הצ'טים הסודיים שלו, נעמי ועמוס – הכועסים והשותקים. טלי ויגאל שאצלם לכאורה הכול בסדר, אין ריבים ואין שריפות, אבל גם שכינה או חיים אין. זוג מת מהלך.
לא זכו – אש אוכלתן. כמו בית המקדש, גם על הבית השלם בן חמש הכניסות מאיים החורבן, תמידית. שריפת מכוניתו של בעל על ידי אשתו הזועמת, שלא יכולה לשתוק עוד, פותחת את הספר כאירוע מחולל. מעתה יתבונן הספר בדמויות ויעקוב אחריהן, אלה שהשריפה כבר הגיעה לביתם ואלה שעדיין לא. אלו שמצליחים לחמוק ממנה, לכבות ולשקם, ואלו שיזילו דמעה על ההריסות המפוחמות וייפרדו, בצדק כנראה, לחיים ולשלום.
סופרים צריכים לאהוב גם את הדמויות ה'רעות' שלהם, אמרתי ליעל משאלי כשנפגשנו לפני כמה שנים על כוס קפה. זה היה אחרי שראה אור ספרה השני למבוגרים –  'שעשני כרצונו' – שדמות ה'איש הרע' בו, רב, אנס, הייתה דמות אנטיפטית ומאוד שטוחה, כזו שמוגדרת על ידי מעשה אחד. בהשוואה אליו, הספר הנוכחי נמצא במקום אחר לגמרי. אין בו דמויות פלקטיות. רוב רובן של הדמויות מתוארות בהגינות, במלאות. אין בו טובים ורעים. יש בו המון אומללות, כמובן, אבל גם המון אהבה והבנה.
בחלק מספריה הקודמים של משאלי בלטה לי עמדה חינוכית טיפולית, שבאה לעתים על חשבון הסיפור ומורכבותו. מה בין העמדה הזו לעמדה ה'ספרותית'? הסופר עסוק בתיאור ובהתבוננות. לא דחוף לו למצוא פתרון. המטפלת, לעומתו, כמו הפובליציסטית, עסוקה בהצבעה על בעיות ופתירתן. מי שיתעקש יגיד שגם הספר הזה נכתב מעמדת המטפלת, אבל זה לא לגמרי מדויק. אמנם פה ושם מוליכה משאלי את גיבוריה לעבר השקיעה הטיפולית הגואלת, ובדרך עושה נו-נו-נו לחברה הדתית ולתחלואיה, אבל זהו נפנוף אצבע עדין מאוד, והזוגיות בין המטפלת לסופרת עובדת בספר היטב, ובלי צרימות. ייזכרו לטוב השנינויות הקטנות, הבחירה המדויקת במילים, השמיעה וההטמעה של שפה אמיתית. ובעיקר היכולת לגעת בשורשים – כנראה שאין רק שורש אחד – של מה שנראה כהתערערות התא המשפחתי הדתי-מודרני.
גם ספרי הילדים של משאלי נוגעים בהתערערות הזו. 'כל אחד והמשפחה שלו', ספר הילדים הראשון שלה, מדבר על כל מיני משפחות, שבדורה של רבקה אליצור, מחברת 'שלום לך אורחת' הקלסי, לא חלמו לדבר עליהן, קל וחומר לא לכתוב. 'סבתא של שבת', ספר הילדים האחרון של משאלי, מתכתב עם ספרה של אליצור באופן הדוק יותר, ולמרות שכל כולו סבתאות מודרנית ומציאות מורכבת, ההשוואות ביניהם עוד יעסיקו סוציולוגים וחוקרי ספרות ילדים. עם זאת, משאלי הולכת ופונה יותר לקהל הדתי: 'סבתא של שבת' קל יותר לעיכול בקהל זה מ'כל אחד והמשפחה שלו', כשם ש'בניין שלם' התרחק כברת דרך מ'כרת', ספרה הראשון והבוטה. בספרה הנוכחי, גם כשהיא נוגעת בדברים רגישים, אינטימיים וחושפניים היא עושה זאת בעדינות ובאיפוק.
קשה לדבר על הסיום בלי לפגוע בקריאה ובמתח, אבל גם אי אפשר שלא: בני הזוג שבמאמצים ובאהבה רבה הצליחו לגשר על פערים ולהתאחד עומדים בפני הכרעה קשה, של חיים ומוות, שמעמידה במבחן את אמונותיהם העמוקות ביותר ובהקשר הרחב הופכת הכרעה מטאפורית. אין ברירה, אומרת הסופרת משאלי, באקט מבריק ומאוד לא אולפניסטי. החיים קשים, ועכשיו – תחליטו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ב - 774, סיפורת ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: