ביקורת הספרות הטמאה / שלום רוזנברג

לעתים גווילים נשרפים ואותיות פורחות ולעתים הגווילים קיימים והאותיות מחוללות. מה היה אומר הרמב"ם על פריחת השירה והספרות העברית כיום?

אינספור ספרים המבהיקים בעטיפותיהם הצבעוניות שובים את מבטינו. שבוע הספר של עם הספר! בעידן רודנות הטלוויזיה והאינטרנט, בעולם שבו שולטות התמונות, האם אין נחמה בגווילי הנייר ובכריכות? בגווילים בלבד? הלוא אותיות הספרים הן אותיות עבריות קדושות. אמנם, בעקבות ר' חנינא בן תרדיון ניתן לומר שלפעמים הגווילים עלולים להישרף אך האותיות פורחות, אך לפעמים הגווילים קיימים, והאותיות מחוללות.

הפרשה רוחנית

כדי להסביר זאת מבקש אני שתתלוו אליי לאחת הפנינות הרבות שבכתבי הראי"ה קוק, הלא היא הקדמתו לשיר השירים שבפתיחת החלק השני של סידורו – 'עולת ראיה'. הראי"ה מפתח שם תיאוריה משלו על הספרות. לדבריו, חשיבותן של הספרות והאמנות היא בכך שהן מוציאות "אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית". לפנינו מסר כפול. הכישרונות והשאיפות הספרותיים והאמנותיים ניטעו בנפש האדם כדי שיממש ויפתח אותם. אך גם תוכנה של היצירה שואבת את השראתה ממעמקי הנפש, שבהם מקור לא אכזב של טוב וקדושה. היוצר אחראי על התגלותם בעולם, "וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו".

אלא שעלולים להיות בעולמנו הפנימי גם תכנים אחרים. כדי להמחיש סכנה זאת השתמש הראי"ה בפסוקים הנוגעים למחנה היוצא למלחמה (דברים כג, יד-טו): "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ… וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". לפי הראי"ה, לפנינו אלגוריה התקפה על כל יצירה אנושית. יש גם הפרשות רוחניות טמאות. היתד מיועד מעתה לשמור את התרבות לא מהזיהום שבחוץ, אלא מהתיעוב שעלול לפרוץ מפנימיותו של האדם. לאותם הדברים "שקבורתם הוא ביעורם, להם מתוקן היתד שעל אזנינו". לפנינו סמל של בירור וברירה פנימיים, אם תתעקשו –  אני מודה באשמה – מעין "צנזורה עצמית". אלא שלפעמים הדברים מתהפכים, ואז "אוי לו למי שמשתמש ביתדו לפעולה הפכית, למען הרבות באשָה" וסירחון. אכן, "זעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית" עלולים להתהפך "מטהרה טבעית לטומאה מנוולת". לא כולם מבינים את האהבה הטהורה המגיעה לשיאה באהבת ה' בשיר השירים. יש והאדם הוא "חמור לאהבה", ש"לא יחוש מה יחפצו משוררי-האהבה בשיריהם הפרטיים". או אז הופכות הרומנטיקה והארוטיקה הטהורות לפורנוגרפיה.

סכנת הבדיון המדעי

עד כאן ממד אחד מתוך רבים, שבהם ספרים עלולים לפגוע בתרבות. ביטוי המצוי בפרשת 'בהעלותך' (יב, ג): 'וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד', יקשר אותנו עם ממד נוסף.  בביטוי זה – 'הָאִישׁ משֶׁה' – בחר זיגמונד פרויד כשקבע את שם ספרו "היהודי": 'האיש משה ואמונת הייחוד'. בספר זה מציג פרויד הסבר פסיכואנליטי לראשיתן של תולדות ישראל, לדבקות העם באמונתו ולאנטישמיות. למעשה, לפנינו שחזור אלים של ההיסטוריה. פרויד תיאר בעצם כיצד ההיסטוריה הייתה צריכה להיראות אילו התיאוריה הפסיכואנליטית הייתה תקפה גם עליה. אלא שהיסטוריה זאת הייתה בדיונית, ואם לשפוט לפי התוצאות, יש לפסיכואנליזה גבולות. כך, למשל, לדברי פרויד, הרגו בני ישראל את משה כמו שהם עתידים להרוג את ישו. הזיכרון הודחק לדורות עד שנחשף על ידי ביקורת המקרא והניתוח הפסיכולוגי. "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" אמר קהלת (י, ה) "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט", כאילו על ספרו של פרויד.

אלא שניסיונות מעין אלה רבים. הם מייצגים סוגה פורייה מאוד. יש מדע-בדיוני, סוגה שבה המדע פולש לתוך הדמיון. אלא שעלינו להיות מודעים שיש גם ספרי בדיון-מדעי. זאת סוגה הנכתבת על ידי אנשי מדע, ונסמכת על הפרסטיז'ה המוצדקת שהם רכשו שם. אלא שפעמים רבות הדמיון פולש לתוך המדע ודוחה את האחריות המקצועית. המדע הבדיוני כשר. הבדיון המדעי המאיים על המדע – טרף.

אך משהו נגיש יותר מאיים על התרבות. גם רומאנים רבים "משחזרים" את ההיסטוריה ומלמדים אותנו למשל, שדוד המלך חיסל בכוונה את בית שאול, או שבין נעמי ורות היו יחסים לסביים. ה"שחזור" הבדיוני מצליח להפוך נאמנות נפלאה לאינטרסים אם לא למטה מזה. ללא ידע וללא בקיאות במקורות, כל סיפור בדיוני על גיבורי התנ"ך מתחרה עם הטקסט, ועלול ליצור תודעה מעוותת של המקרא. בעיניי, המקרא הוא ספר של אנשים שבמאמצים עצומים השתדלו להתרומם מעל עצמם כדי להגיע להקב"ה. המקרא הוא גם ספר מאמרי המערכת של הקב"ה אשר נעתקו על ידי עבדיו הנביאים. מאמרי מערכת אלה, שבהם נבחנו עמו ומנהיגיו, קדושים הם, למן 'אתה האיש' ו'הרצחת וגם יצרת' ועד ל'וגר זאב עם כבש'.

*

מה היה אומר הרמב"ם אילו היינו מראים לו את פריחתה של הספרות והשירה העברית? הוא ודאי היה חוזר על דבריו בפירושו ל'אבות' (א, יז). זה אבסורד לשפוט טקסט על פי השפה וצורת האותיות שבהן הוא נכתב. אדרבה, אם יהיו שני שירים מתועבים "האחד עברי והאחר ערבי או לועז יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה, בגין מעלת הלשון [העברית] … כל שכן אם ישימו בו פסוק מן המקרא". או אז האותיות מחוללות, חלילה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: