פריצת הגבולות של היררכיית הקדושה / ברכי אליצור

 רצף הפרשיות בפרשת נשא ממסד את מקומם ותפקידם של המעמדות במחנה ישראל, מעצים את מוקדי החיבור והשיתוף ומונע מציאות של התנשאות וניצול

פרשות במדבר ונשא חותמות את השנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים בתיאור קרבנות הנשיאים, ופותחות את השנה השנייה בתיאור מפקד העם. פרשת נשא סוגרת, אם כן, מעגל של שנה, אולם יותר מכך היא סוגרת את תקופת הנייחות במדבר לקראת המשך המסע אל היעד הנכסף (על פי התכנון המקורי כמובן). החוויות של עם ישראל בשנה שחלפה היו בעלות עוצמה חסרת תקדים: מצד אחד נסי יציאת מצרים, ההצלה הנסית מאויבי הסביבה ונסי ההזנה במדבר שלא הותירו מקום לספק בדבר יד ה' המושטת לעם לכל צרכיו. חוויות ההתגלות הישירה במעמד הר סיני וירידת כבוד ה' ביום חנוכת המשכן העצימו את ההכרה בגדולת ה' ובמציאותו. אולם מן הצד האחר, זיכרון שלושת אלפים יקיריהם שהומתו על ידי אחיהם בני שבט לוי, בפקודת משה לאחר חטא העגל, והזיכרון הטרי של מות בני אהרן בשיאו של מעמד חנוכת המשכן צורבים את לבותיהם ומעוררים בקרבם תהיות וחרדות לגבי טיבה של הקדושה, גבולותיה ואופן הכלתה מבלי להיפגע.

מיקומם של השבטים

שתי הפרשות הראשונות של ספר במדבר (וחלקה הראשון של הפרשה השלישית) משמשים כפרשיות מתווכות בין ענייני הקדושה שנדונו בפרשיות סוף ספר שמות וספר ויקרא לבין חיי היום יום של האדם הפשוט המזומנים לו לקראת הבאות. הפרשות עוברות מתיאור מפקד בני השבטים לתיאור מפקד הלווים, בין תיאור מחנות בני השבטים למיקומו של אהל מועד ומחנות הלווים בקרבם, בין תפקיד הלווים לפירוט קרבנות הנשיאים, כשבין התיאורים קיימת הדגשה חוזרת של היררכיית הקדושה הנדרשת: "והלוים… לא התפקדו בתוכם" (במדבר א, מז); "אך את מטה לוי לא תפקד… בתוך בני ישראל" (שם, מט); "וחנו בני ישראל איש על מחנהו… והלוים יחנו סביב למשכן העדֻת ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל" (שם, נד). גם הלויים עצמם מקבלים הנחיות מפורשות הנוגעות להיררכיה הפנים קדושתית, המלוות בהיגדים המזהירים מפני פגיעה בה: "ולא יגעו אל הקדש ומתו" (שם ד, טו); "וזאת עשו להם וחיו ולא ימֻתו בגשתם את קדש הקדשים" (שם, יט); "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (שם, כ). חלותה של הקדושה תלויה ועומדת בהכרה של כל מעמד במקומו הראוי ביחס אליה.

בתוך המרקם התיאורי המשלב בין מניינם ותפקידיהם של מעמדות הקדושה השונים שזורות פרשיות הלכתיות אשר מיקומן וסמיכותן זו לזו נדונו רבות במדרשי חז"ל ובפרשנות. ננסה להציע אותן כפרשיות הבאות להסדיר את יחסי הגומלין האפשריים בין המעמדות, וכנותנות מענה לטענה עתידית שתושמע כעבור כמה חודשים מפיו של מתסיס המחלוקת, קרח: "רב לכם כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (שם טז, ג), טענה המתבקשת לכאורה לנוכח בידול הקדושה המועצם בפרשיותינו. הפרשיות ההלכתיות מתארות סיטואציות אנושיות שבהן קיימת חריגה מהיררכיית הקדושה הבסיסית, המסייגות את טענת 'כל העדה כולם קדושים', מול מציאויות של חיבור בין מעמדות, המנטרלות את האשמת ההתנשאות המופנית כלפי העומדים בראש היררכיית הקדושה.

גדול השלום

דיני צרוע, זב וטמא נפש נידונו באריכות בפרשות תזריע ומצורע, והחזרה עליהם בפרשתנו מעוררת תמיהה. התבוננות בפרטיהם עשויה להבהיר את תרומתם לרעיון המרכזי של הפרשה: דיני הצרוע, הזב וטמא הנפש נידונים בספר ויקרא מנקודת המבט של תפקידו של הכהן בהכרעת מעמדם של הטמאים. בפרשתנו אין אזכור של תפקיד הכהן, ואילו המצווים על הוצאת הטמאים מחוץ למחנה הם בני ישראל. הפועל של"ח מופיע ארבע פעמים ביחידת פסוקים קצרה זו ומיוחס בכל הופעותיו לבני ישראל. המציאות שבה היררכיית הקדושה קיימת גם בתוך בני אותו מעמד, ואנשיו ממונים על שמירתה, מלמדת כי חובת ההיבדלות איננה נובעת מהתנשאות ופטרונות אלא מהווה תנאי להשראת שכינה בקרב המחנה.

דיני אשם גזלות נזכרים בספר ויקרא (ה, כא). רשב"ם מסביר את טעם החזרה על דיני המצווה בפרשתנו: "ובשביל גזל הגר שאין לו גואל ומת הגר נשנית כאן". מדובר באדם שגזל את הגר, אולם בשעה שהוא רוצה לכפר על חטאו ולהשיב את הגזלה הגר כבר איננו. התורה מעמידה את הכהן כמי שראוי לקבל את הנכס. מדוע? הגזלה הינה עברה אזרחית, אולם לגזל הגר מצטרף מימד של ניצול, הנובע מתחושת עליונות מעמדית. התיקון לעוון זה הוא בהכרה מחודשת של החוטא במעמדו בהיררכיה הכללית על ידי העברת נכסי הנגזל לבן המעמד הגבוה ממנו – הכהן. דיני אשם גזלות מסתיימים בחזרה על הלכות תרומה לכהן, ובכך הם מורים כי היחס בין המעמדות הוא בכיוון של תמיכה במעמד הגבוה ולא ניצול של המעמד הנמוך.

פרשת סוטה: דיני סוטה מעוררים פליאה בחריגותם מתורת הנס המוכרת בתורה, ובלשונו של הרמב"ן: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שייעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום" (ה, כ–כא). דיני משפחה אמורים לכאורה להיות מטופלים בבתי הדין, כיתר 'דיני ריבות', והנה באה פרשת סוטה ומציבה את הכהן כבעל התפקיד המרכזי בפתרון הסכסוך, הנעזר בנס א-להי בהכרעת הדין. היררכיית הקדושה הבסיסית חורגת ממנהגה: הכהן מגויס לטיפול בענייני משפחה פרטיים. אולם לא די בכך, דברי הא-ל "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך" (ה, כא; על פי משנת סוטה ב, ג), המצויים בפסגת פירמידת הקדושה, מתערבבים ונמחקים במים המרים שבהם מושקה האישה החשודה בניאוף. אמרו חכמים: "גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (ספרי במדבר מב). גבולותיה הנוקשים של היררכיית הקדושה נפרצים כשעל הסף עומדת סכנת פגימה בקדושת המחנה.

חיבור בין המרכיבים

הלכות נזיר מאפשרות לאדם הפרטי השואף להתעלות בדרגות של קדושה לחרוג ממעמדו בהיררכיה, ולדבוק בכמה מהדינים המייחדים את מעמד הכהנים בבואם אל הקודש. דיני הנזיר מלמדים כי שאיפת הקדושה איננה יכולה להיות רגש ספונטני רגעי וחולף, כפי שאולי חשבו יוצרי העגל לאחר מעמד הר סיני ונדב ואביהוא בשעה שהקריבו אש זרה. ההלכות המחמירות מלמדות את ההדיוטות כי המעבר ממעמד למעמד הינו תובעני ומחייב: לצד הפריבילגיה של עליית הדרגה קיימות הגבלות הדורשות ויתור על כמה מהנאות החיים, והשגחה מתמדת על סביבה טהורה.

ברכת הכהנים היא שיאו של חיבור חיובי בין אינסטנציות הקדושה השונות. הכהנים משמשים כלי להעברת ברכת השפע הא-לוהי לעם. הנוסח המדויק של הברכה, וההדגשה המשולשת כי מוטיבי ההשגחה הם מאת הא-ל (יברכך ה'… יאר ה'… ישא ה'), מבהירים כי אין מדובר ביחסי פטרונות בין מעמד הכהונה למעמד בני ישראל, אלא בקשרי תיווך להפצת קדושת ה' בקרב המחנה. המבע הדו משמעי במילים 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' (ו, כז) מעצים מסר זה. ר' עקיבא סבור כי המילים 'ואני אברכם' מוסבות אל ישראל ואילו ר' ישמעאל סבור כי הן מוסבות אל הכהנים (בבלי חולין מט ע"א). ר' עקיבא מצמצם עוד יותר את תפקיד הכהנים בברכה זו ומייחס להם תפקיד של הכנת העם לקליטת השפע הא-להי, ואילו ר' ישמעאל, שהיה כהן בעצמו, מתנה את ברכת ה' למעמד הכהנים במילוי תפקידם בהעברת השפע הא-להי לעם. כך או כך, הכהנים אמורים להוות חוליית חיבור בין קדושת ה' לקדושת העם.

נמצאת למד: פרשת נשא על חלקיה השונים ממסדת את מקומם ותפקידם של המעמדות במחנה ישראל, מעצימה את מוקדי החיבור, ההאצלה והשיתוף, ומונעת מציאות של התנשאות וניצול של מעמד עליון כלפי המעמד שתחתיו כתנאי הכרחי לקיומה של ברכת 'ושכנתי בתוכם'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: