לקרוא לקרוא לקרוא / רבקה שאול בן צבי

ההיצע הבלתי נדלה של חומרי קריאה מסחרר את הראש ומאלץ אותנו לבחור. מה יברור לו הקורא שמרגיש כי חייו מתקצרים ורשימת הקריאה מתארכת? קריאה אישית

"מה, לא קראת את ניצית יער?" שאלה שכנתי לנסיעה בתמיהה גדולה, כאילו מדובר בעגנון או א"ב יהושע. לא אמרתי לה את מה שבלבי, שהסופרת ניצית יער (שם בדוי) היא אחרונה בסדר העדיפויות שלי; שגם כך אינני מספיקה לקרוא כל מה שמעניין אותי וחשוב בעיניי; שמוזר לי שניצית יער, כמטאפורה, נחשבת לאושיה – שהרי היא אחת מעשרות או מאות סופרים שדבריהם אמנם מעניינים מבחינה אנושית וחברתית, מגדרית או מגזרית, אך הם רחוקים מעגנון או מעוז. את זאת לא אמרתי. לא היה טעם בכך.

יש הקוראים רק את ענקי הכתיבה, את הגדולים ביותר: גתה, פונטנה, מוסיל, מאן, פרוסט, וירג'יניה וולף וכמובן ביאליק ועגנון ועוד כמה. מה להם ניצית יער ואף טובים ממנה? טהרנותם גורמת להם להדיר כל מה שאינו בבחינת כתיבה אמנותית צרופה.

בנעוריי הייתי גם אני טהרנית, בספרות כמו במוסיקה. את שירי שנות השישים ואת קסמי 'החיפושיות' גיליתי כמה עשורים מאוחר; כמו כולם נהניתי מ'כמעיין המתגבר' של איין ראנד, אך קלטתי שזה סוג מיוחד של קיטש שמתחפש לספרות. זכור לי ביקור אצל קרובה רחוקה שסיימה את החוג לספרות בירושלים והחלה ללמד. אני, תיכוניסטית צעירה, ראיתי בה דמות נעלה. כמה תמהתי כשתפסתי אותה קוראת איזה רב-מכר עלוב שגם הפך לסרט, אולי היה זה 'פייטון פלייס'.

לא יכולתי לתאר לעצמי שתבוא עלי תקופת חיים שבה רומנים רומנטיים אידיוטיים ומותחנים של אגאתה כריסטי ואחרים יסייעו לי לשרוד.

עניין של מינון

      שאלת בחירת הנקרא אינה פשוטה כלל, במיוחד בתקופה שבה יש היצע עצום ורב: ספרות יפה ופחות יפה, ספרי עיון וספרי הדרכה; כתבי עת מקצועיים שחייבים לקרוא וסתם עיתונים; עיתוני נשים וכתבי עת; הגות, היסטוריה, ספרות תורנית וכתבי עת אינטרנטיים.

אוהבי הספר הטוב הם גם שוחרי השכלה מטבעם ונמשכים למה שסובב את הספרות: ספרי פסיכולוגיה, מחקרים בהיסטוריה, פילוסופיה קלאסית ועכשווית; ביוגרפיות, מסות וספרי זיכרונות – ועוד לא הזכרתי את השירה, שגם היא ים רחב ועמוק. כל שיר טוב דורש קריאה אינטנסיבית, קשובה ואיטית.

מחקרים אקדמיים הם טריטוריה בפני עצמה. לעתים אני כותבת במדור זה על ספרי עיון מובחרים. מתוקף עיסוקי אני קוראת בהם מהחל עד כלה, למעט מקרים נדירים שבהם אני נתקלת באיזה פרק בלתי אפשרי שהוא כמו מדבר קטן בלב הספר; כל הנכנס אליו ימות משעמום.

בעיה מיוחדת ניצבת בפני היהודי המלומד, שמקדיש עתים לתורה וקורא הגות דתית. זמנו אינו בידו לקרוא ספרות יפה ודחוף לו יותר לקרוא את המחקר האחרון על 'מורה נבוכים' או על 'פרקי אבות'. התלבטתי רבות בשאלה מה ראוי לקרוא בשבת קודש. פעמים החלטתי להקדיש את השבתות לעיונים בפרשת השבוע או בספרים תורניים; אבל השבתות שלי מערבבות פרשת שבוע עם עיתונים וספרי חול באופן דיסהרמוני.

רק בהחלטה אחת הצלחתי לעמוד תמיד: לא לקרוא בשבת ספרים שעבדתי עליהם במסגרת האוניברסיטה או כתיבת מדור ספרותי. גם המחשבה נוטה לעבוד ללא הרף, אסוציאציות עולות וזורמות ומנוחת הנפש נשבתת.

גם השאלה מה לא לקרוא אינה מניחה בדור ספרותי שבו הגסויות הפכו לנורמה גם בספרות הנמוכה וגם בגבוהה, וגם באותם רומנים שממזגים את הנמוך והגבוה.

הפתרון הוא להתמקד בקלאסיקה הנקייה מניבול פה, שגם נושאים אירוטיים מופיעים בה באופן אצילי והיא אינה אמורה להוות בעיה ליהודי דתי כלל – כולל 'אבא גוריו' לבלזק, שמושמץ ואולפנות רבות נרתעות ממנו על לא עוול בכפו.

תאוות הספרים כמו תאוות הבישול חייבת להתאזן על ידי מינון נכון. ניגוד מוחלט מסתמן בין ההצפה שתוארה לעיל לבין הרצון למצות את הקריאה. עיתונים אפשר לקרוא במהירות, אבל חוויית הקריאה של ספרים טובים היא תהליך איטי, לא נחפז ולא כמותי. ספר טוב תובע חלל פנוי לאחר קריאתו, ולא הסתערות מיידית על הספר הבא. גם מי שמסוגל לקרוא מהר מאוד נאלץ להאט נוכח שיר יפה או נובלה פיוטית.

הקריאה אינה החיים עצמם, אלא ההארה הרוחנית שלהם. "לקרוא, לקרוא, לקרוא, לחיות את החיים שהזולת חלם", כותב מיגל דה אונאמונו בשירו הנהדר 'לקרוא, לקרוא, לקרוא' (תרגום: רמי סערי). אבל חיי הדמויות אינם חיינו האישיים, וסכנה רבה צפונה בתאוות קריאה לא נשלטת שפולשת אל החיים עצמם. גם מי שאהבתו לספרים מתלכדת עם פרנסתו, כמו מורה, חוקר ספרות ומבקר, זקוק להפוגות, כשם שטועם גורמה אינו זולל ללא הרף.

ספרות תועבה

ומגיעה גם העת שאדם נכנס לרבע האחרון של חייו, וכבר אינו רוצה להפסיד את זמנו על מה שאינו אוהב: לא על התעדכנות, לא על עשיית רושם, ולא על ספרים חשובים שאינם מושכים כלל וכלל. בגלגול הזה, כנראה, לא אמשיך את 'יוליסס'. מצטערת. אולי הוא ספר נהדר, אבל אין לי חשק לבדוק זאת.

גם אשתדל לא להיחשף עוד לספרים שהתפרסמו כספרות ואין בהם דבר: התפתיתי השנה לקרוא את 'אלגנטיות של קיפוד' והזדעזעתי מהמלאכותיות והקיטש. ספר כזה הוא תועבה של ממש בעיניי, הרבה יותר מרבי מכר רומנטיים כמו 'הולדת ונוס'. טוב לי לקרוא מותחן טוב מאשר תוצרת פסאודו- ספרותית. "מה, לא קראת את 'אלגנטיות של קיפוד'?", תשאל אותי בזעזוע הגברת מפתיחת המאמר. לצערי, כן קראתי.

המסקנה היא אפוא שצריך לנתק את הקריאה מהקשרים חברתיים ולחפש את האיכות שעומדת במבחן הזמן. לקרוא מעט – אך את הטוב ביותר, להתייחס לספר האחד שאנו קוראים כאל יחיד ואין בלתו ולהתמקד בו.

גם ניצית יער ניתנת לקריאה, בתנאי שלא נראה בה את נציגת עלית הספרות העברית. כל התסכולים האחרים שציינתי יישארו בעינם: יותר מדי ספרים מאיימים על שלוות נפשנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: