ז'ול ורן כתב ספרי מדע בדיוני שהיו לקלאסיקות. ספרו האחרון מתחפש לרומן היסטורי – אך משרטט מציאות שהייתה בלתי אפשרית. ובעצם ייסד את סוגת ספרות הריגול

מיכאל סטרוגוב
ז'ול ורן
תרגום: עדינה בסון
כתר, 2012, 324 עמ'

בימים אלה יוצאת לאור מהדורה חדשה של ספרו האחרון של ז'ול ורן, 'מיכאל סטרוגוב', שנכתב ב-1876 ותורגם לעברית על ידי עדינה בסון. זו הזדמנות טובה להיזכר בספר המפורסם, שהוא מצד אחד קלאסי אך מצד שני יוצא דופן ביצירתו של ורן.
הספר מתאר את הרפתקאותיו של סוכן חשאי בשליחות הצאר אלכסנדר השני, הפוליטיקאי הבכיר האמיתי היחיד בימי ורן שמופיע כדמות בספריו. השליח יוצא למסע ארוך ומסוכן מאוד לסיביר, במטרה להזהיר את אחי הצאר מבגידה ומתמיכה בפיאופר חאן, המלך הטטארי של בוכרה (היום חלק מאוזבקיסטן), ששואף להשתלט על סיביר ושטחים אחרים של האימפריה הרוסית.
בדרך מתלווה לסטרוגוב נערה יפה מליטא ושני עיתונאים משעשעים שבאו לסקר את המצב ברוסיה הצארית, אחד צרפתי והאחר אנגלי . המסע מלא וגדוש בקשיים רבים – אחד מהם הוא גרימת עיוורון לגיבור על ידי הטטארים –  אך הסוף הוא, כרגיל, טוב. ה'טובים' מנצחים, האימפריה הצארית נשארת שלמה וסיביר לא נופלת ביד האסלאם.
'מיכאל סטרוגוב' היה תמיד אחד הפופולריים מבין ספריו של ורן, ועוד בחייו שימש בסיס למחזה מצליח מאוד. הוא נכתב לאחר שורה כמעט בלתי פוסקת של הצלחות בקנה מידה בינלאומי, כמו '20 אלף מיל מתחת למים', 'מסביב לעולם בשמונים יום' ו'אי התעלומות'.
השוני בין ספר זה לספריו הידועים האחרים של ורן מדהים. ברוב ספריו, האויב האמיתי וכמעט היחיד של הגיבורים הוא הטבע. אם יש רשעים, הם אינם דמויות בולטות וחזקות – או אפילו מרושעות באמת. הן כמעט הומוריסטיות. לא כך ב'מיכאל'. כאן יש יריב נורא ומרושע: הבוגד איבן אוגרייב, שמביא לעיוורונו של סטרוגוב בסצנה מצמררת ומפורטת. ענישה גופנית אינה קיימת בספריו האחרים של ז'ול ורן, שהם 'צמחוניים' בהשוואה אליו. לאחר שיצא לאור ב-1876, שוב לא חיבר ורן קלאסיקות עולמיות כפי שעשה עד אז.
בדפי הפרסום לספר כתבה ההוצאה כי "זהו הספר היחיד של ורן שאינו עוסק במדע בדיוני אלא נקרא כרומן היסטורי". שתי טענות שגויות. למרות שאין בספר שום תיאור של טכנולוגיה עתידנית, זהו בהחלט ספר מדע בדיוני, מאחר שפלישה טטארית רחבת מימדים לסיביר כפי שתוארה בספר הייתה בלתי אפשרית אפילו מאות שנים קודם לכתיבתו – כפי שורן ידע היטב.
אמנם הטטארים (ולפניהם המונגולים) היוו איום אמיתי על הרוסים בימי הביניים, אך שום חאן או צבא טטארי לא היו מסוגלים להתמודד בהצלחה עם הצבא הרוסי המודרני, אחד הגדולים והחזקים בעולם בתקופתו של ורן.
מבחינת הז'אנר שלו, מדובר בספר שהוא בעל חשיבות עצומה. מחברו יצר יש מאין את סוגת ספרות הריגול, סוגה פופולרית מאוד בזמננו. מיכאל סטרוגוב הוא אביו הרוחני של הסוכן החשאי ג'יימס בונד, שפועל בשירות ממשלתו על מנת לעצור מזימות בינלאומיות שמאיימות על ארצו.
סוגה נוספת להשוואה עם 'מיכאל' היא המותחנים הצבאיים המודרניים בסגנון טום קלנסי, שמתארים אירועים גיאופוליטיים המתרחשים בעתיד הקרוב ומאיימים על הביטחון ועל יציבות העולם.
אפשר להגדיר את הספר גם כ'היסטוריה חלופית', שכן למרות שהוא מתרחש בימי ורן והצאר אלכסנדר השני, הוא מתאר אירועים היסטוריים שיכלו להתרחש בסיטואציות אחרות. הפלישה הטטארית, שהייתה בלתי אפשרית בזמנו של ורן, אפשרית הרבה יותר בראשית המאה ה-21 – אם נחליף את המילה 'טטארים' במילה תורכים. וראה זה פלא: הטטארים הם אכן עם תורכי. כיום ישנם רעיונות בקרב אינטלקטואלים תורכים על הקמת איחוד בין עמים אחדים בברית המועצות לשעבר לבין תורכיה, שלה שאיפות אימפריאליות ניאו-עות'מאניות.
ז'ול ורן עצמו היה, לכאורה, אנטי רוסי. בספרו המפורסם '20 אלף מיל מתחת למים' ביקש תחילה להציג את גיבורו, קפטן נמו, כאציל פולני שנאבק בדיכוי הרוסי של ארצו, אולם המו"ל 'צינזר' אותו ובסופו של דבר הפך נמו (בספר 'אי המסתורין') לאציל הודי שנאבק בדיכוי הבריטי, סיטואציה שכנראה היתה בעייתית פחות מבחינת המו"ל. נראה שהסופר רחש אז תיעוב עמוק לרוסיה, שכונתה 'בית הכלא של העמים'.
אבל דעתו בנושא השתנתה. ורן חזר אל הנושא הרוסי בספר 'הרפתקאותיהם של שלושה רוסים ושלושה אנגלים', שתיאר את מסעם המשותף של החוקרים בני הלאומים השונים באפריקה, שבמהלכו הם מגלים כי פרצה מלחמת קרים בין ארצותיהם וכי הם כעת בגדר יריבים. למרות זאת, הם מתעקשים להשלים את המשימה יחד.
יחסו של ורן הליברל לאימפריה הצארית השתנה הודות לרפורמות הצאר אלכסנדר השני, שבין השאר שיחרר את האיכרים הצמיתים ברוסיה. כתוצאה מכך היה מוכן ורן להפוך את הצאר לדמות חיובית בספר – כבוד שלו לא זכה שום פוליטיקאי ומנהיג אחר בזמנו של ורן, אפילו לא הנשיא האמריקני משחרר העבדים אברהם לינקולן, שאמנם זכה לכך שעל שמו ייקרא האי בספר 'אי התעלומות'.

הכבוד שהוענק לו לא הועיל כנראה לצאר אלכסנדר השני, שכן זה נרצח בידי מהפכנים ב-1881, חמש שנים בלבד לאחר פירסום 'מיכאל סטרוגוב'. את מקומו תפס אחיו (שמופיע בספר כ'דוכס הגדול'), מושל סיביר. הלה, אלכסנדר השלישי, הפך לצאר עריץ ומדכא ובזמנו בוצעו פוגרומים רבים ביהודים. ספק רב מאוד אם בזמן שלטונו ורן היה כותב ספר כמו 'מיכאל סטרוגוב'.
ב-1905, שנת מותו של ורן, פרצה ברוסיה מהפכה שזיעזעה את שלטון הצאר. 12 שנה לאחר מותו התחוללה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית, ששמה קץ לשלטון הצארים. את זה, ככל הנראה, לא העלה ז'ול ורן כלל על דעתו.
'מיכאל סטרוגוב' הוא ספר שלא איבד כלל את עוצמתו בתיאור המפורט של סיביר ושל הפלישה הטטארית לתוכה. כמו בספריו האחרים, ז'ול ורן חזה לנגד עיניו מציאות רחוקה ודמיונית – שעדיין יכולה להתרחש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012