תורה בדרכים אחרות / ישראל ברדי

בניגוד לדרישת ההתבטלות הדתית לתורה, לומד התורה שאינו דתי מוצא בתודעת הברית שילוב של טוטליות עקרונית עם דינמיות מעשית. ההכרה הדדית היא פתח להתחדשות התורה

זה כבר כמה שנים שאני לומד בבתי המדרש הפלורליסטיים. כבוגר החינוך הממלכתי וכבן למשפחה 'חילונית' נורמטיבית לא יצא לי להיחשף יותר מדי לעושר שביהדות, וכשהגעתי לראשונה לבית מדרש הוקסמתי ונדהמתי מהעומק ומהעושר שמצאתי בו. מאז ועד היום אני לומד בקביעות בקבוצות כאלה ואחרות, וגם בזמני החופשי אני מקדיש יותר ויותר זמן ללימוד תורה. ככל שעבר הזמן רק גבר הצמא שלי לידע, אבל יחד איתו החלה גם להתעורר אצלי תחושה שרק לאחרונה אני מצליח להגדירה במילים. משהו חסר, אבל לא משהו צדדי אלא משהו מרכזי, משהו שאמור לעטוף את הלימוד כולו, משהו שאמור להטעין את הלימוד ואותי באנרגיות אחרות והוא לא נמצא שם, לפחות לא כמו שהייתי רוצה.

אתם – לא

לפני כשבועיים נפגשתי במקרה עם אדם דתי, ואיכשהו התחלנו לדבר על לימוד תורה ועל בתי מדרש פלורליסטיים. התפלאתי מאוד לגלות שהוא בקושי מכיר את התופעה ואת ממדיה. בהמשך השיחה התברר לי שהוא עצמו ר"מ בישיבת הסדר, מה שהגביר את תמיהתי, שהרי מהכרתי המצומצמת את עולם הישיבות מדובר באנשים הקשובים לחיים ולחברה הישראלית. אט אט הפכה השיחה לסוג של ויכוח שבו אני מנסה 'להצדיק' את זכותי כחילוני ללמוד תורה ולהקים בתי מדרש, והוא – אף שהודה בכך שהוא רואה בחיוב את התהליך – סירב להכיר בלימוד כזה כלימוד תורה, כפן לגיטימי משבעים הפנים, "אפילו לא כבר-פלוגתא", כדבריו.

הוא החזיק בטענה שעליה חזר שוב ושוב, וככל שחזר עליה רק כעסתי יותר: כיוון שלימוד התורה שלנו לא מגיע מתוך התבטלות לתורה ול'שולחן ערוך' הרי שאין זה חלק מלימוד התורה של עם ישראל. הוא לא רואה בכך 'תורה' אלא לימוד חיצוני, אולי כמו חקר היהדות באקדמיה, שיש לו יתרונות רבים אבל הוא אינו חלק מהשיח התורני. הבאתי לו דוגמאות רבות לכך שעולמו הרוחני תואם הרבה יותר את הלימוד שלי ואת תפיסת עולמי מאשר, לדוגמה, את עולמם ואת תפיסתם של בתי מדרש חרדיים שבהם הוא כן רואה בני-פלוגתא תורניים, אבל הוא חזר שוב על טיעונו: "על אף חילוקי הדעות הרבים והמהותיים בינינו הרי שהם מתבטלים לתורה ולהלכה ואתם לא".

בכל פעם שהוא חזר על הטיעון הזה הטונים רק עלו, ובאותו יום הגעתי הביתה נסער. איך הוא מעז? מי הוא בכלל שיפסול כך בהינף יד שלוש שנים שלמות שבהן למדתי תורה? מי הוא שיפסול אלפי יהודים שלומדים במסגרת בתי המדרש הפלורליסטיים לימוד עמוק, מפרה, יוצר, חדשני? נדרשו לי בערך שעתיים, כולל מקלחת וארוחת ערב, כדי להירגע.

בימים שאחרי אותה שיחה מצאתי עצמי חוזר שוב ושוב להתרסה של אותו ר"מ: "אין אצלכם ביטול לתורה ואין לכם ביטול ל'שולחן ערוך'". להפתעתי, ככל שעבר הזמן חלחלו הדברים לתוכי והתחלתי להסכים איתם. מה גם שאותה תחושת חוסר שהרגשתי כבר מזמן התחילה להתנסח אצלי במילותיו של אותו ר"מ – אני באמת לומד בלי התבטלות לתורה. אולי זה מה שהיה חסר לי כל הזמן הזה?

טוטליות ההתבטלות

עם הזמן, ואחרי שיחות רבות, התחילו המחשבות להתאזן בראשי והצלחתי להגדיר לעצמי את צדדיה השונים של הבעיה.

ובכן, 'התבטלות' – מונח מרכזי ביותר בתודעה הדתית, מונח שחופף לעתים ל'נעשה ונשמע' המיתולוגי ­– היא פשוט לא מילה שמתאימה לתודעה שלי כאדם שאינו דתי. או אולי נכון יותר להגדיר – היא כן מתאימה, אבל לא כתודעה בסיסית אלא כרעיון מאתגר שאפשר להימצא איתו בדו-שיח מפרה. אין לי יכולת ואף לא רצון לתת לו את כתר המלוכה, לאפשר להתבטלות להיות החוויה הבסיסית שלי כלפי האלוהים, התורה וההלכה. כאדם שאינו דתי יש לי ערכים חשובים שמתנגשים עם השימוש במונח התבטלות: חירות, אינדיבידואליזם, בחירה חופשית, אמון באדם ובחיים, זרימה ואי-היקבעות ועוד. ודאי שגם דתיים רבים מחזיקים בערכים אלו, אבל אני מרגיש, כאדם שאינו דתי, שהכנסת ההתבטלות כערך מחייב בחיי אינה אפשרית עבורי מציאותית, קיומית וערכית.

אז לא התבטלות. אבל אני עדיין מרגיש שמשהו בחיבור שלי לתורה לא ממומש. לימוד תורה אינו רק צבירת ידע, ואפילו לא רק התחברות למסורת ולתרבות. לימוד תורה אמור להביא אותנו למקום אחר, טוב יותר, אמיתי יותר. למלא אותנו, לאתגר אותנו. לימוד תורה שיצאתי אחריו כמו שנכנסתי אליו, לימוד תורה שבו פירשתי את ה'טקסט' רק על פי עולמי ותפיסתי ולא נתתי אמון בעומקים חדשים שיש בו שיכולים להפרות אותי, הוא אכן חסר את העיקר. כשאדם דתי מתבטל בפני התורה הוא מאפשר לה להשפיע עליו, אבל איך אני, החילוני, יכול לעשות זאת?

אמנם, בשנים האחרונות הבינו בבתי המדרש החילוניים שאי-אפשר להסתפק בלימוד עיוני ושיש צורך גם בלימוד חווייתי. קהילות מוקמות, בתי תפילה נוצָרים, ויש יותר ויותר התכווננות ללימוד מתוך היפתחות לטקסט. אבל עדיין ברצוני לטעון שאנחנו לא מדגישים מספיק את המקום הזה. ההתבטלות אכן לא יכולה להיות יעד בעבורנו, אבל במקומה אני רוצה להציע את תודעת הברית. ברית עם התורה.

גמישות והדדיות

'ברית' משמעה תחושה שהמקורות שלנו ושהזהות היהודית שלנו הם הגדרה, בסיס, עוגן. הם הבית שממנו אנו יוצאים ושאליו אנו שבים. אנחנו מחוברים אמנם גם לזהויות אחרות – הזהות המערבית, הזהות האוניברסלית, הזהות הישראלית (הכוללת גם ישראלים לא יהודים) וכו' – אבל תודעת הברית אומרת שהסיפור המכונן מבחינתנו הוא הברית עם היהדות ועם התורה. לא במקרה נכרתת ברית המילה עם תינוק, ללא רצונו, ולא עם אדם מבוגר, מבחירה. הברית נוגעת ברובד עמוק יותר מבחירה פרטית זו או אחרת. היא נוגעת בתשתית הקיום. היא מקשרת את האדם למשהו שהוא גדול ממנו.

מכיוון שהברית היא ברובד של תשתית הקיום, היא יכולה לספוג זעזועים ושינויים, זמנים של התקרבות ושל התרחקות וכן צורות ביטוי שונות ומגוונות ברובד של עולם המעשה. במילים אחרות, אדם יכול להרגיש שהוא בברית אמיתית ועמוקה עם התורה גם אם הוא בוחר לנהוג בחייו שלא על פי ההלכה. אם הוא פונה בצמתים בחייו למקורות; אם כשהוא מרגיש יובש בנפשו הוא פותח את ארון הספרים היהודי; אם הוא נכון להקשיב לטקסט, למסורת, למנגינה הזו של העולם היהודי, להיפתח אליה ולתת לה לגעת בו – הרי שהוא בברית עם התורה.

בניגוד להתבטלות, שבה יש טוטליות והיררכיה (אני נדרש לבטל את שיקול דעתי ולקבל על עצמי, לחלוטין, מערכת שנמצאת למעלה ממני), הרי שבברית יש גמישות והדדיות. הגמישות, כפי שציינתי, מתבטאת ביכולת לחיות בברית מלאה במישור הקיומי בעוד שעולם המחשבה והמעשה מסויג ממנה ומכיל שיקולים ערכיים נוספים ואף מנוגדים. ההדדיות מתבטאת בכך שבעל הברית לא רק נותן אמון בתורה שתעצב אותו אלא גם רואה עצמו שותף מלא בעיצובה. הטוטליות שבכל זאת קיימת בברית היא בעצם העמדה העקרונית המניחה את התורה כתשתית חיי, אבל על גבי תשתית זו אני חופשי לבנות בניין התואם את זהותי המורכבת.

זה נשמע קצת פרדוקס, אני יודע, אבל רק אם מתבוננים בזה מצד השכל בלבד. אם נתבונן לרגע פנימה לתוכנו נראה שתודעה קיומית כזו של טוטליות בעמידה העקרונית יחד עם דינמיות בביטוי המעשי, של היפתחות ונכונות להיות מושפע יחד עם עצמאות ונכונות להשפיע, אכן אפשרית ואף מתבקשת.

אני לא מרגיש שאני מציע משהו חדש. אני גם בטוח שרבים כבר חיים מזמן בתודעה כזו, אבל אני מציע שנעלה אותה למודעות בגלוי, שנדון במושג הברית בבתי המדרש ושניתן לו לבוא לידי ביטוי בצורה משמעותית יותר בלימוד, בשיח, בטקסים ובאירועים. אם אנו באמת רוצים שתופעת ההתחדשות היהודית לא תהיה בת חלוף; אם אנו באמת מאמינים שביהדות טמון הפוטנציאל לא להיות רק סלע המחלוקת של החברה הישראלית אלא דווקא המכנה המשותף, המעיין הבלתי נדלה שכולנו שותים ממנו ושכל אחד נותן לו את פרשנותו בלי לפסול את האחר; אם אנו מאמינים שיש ביהדות את המטען שיכול להקנות לנו כחברה ערכים משותפים ומטרות משותפות, שיכול לחנך את ילדינו ושיש בו אפילו מסרים וכיוונים חשובים לכלל האנושות, הרי שאנו נקראים לכונן בתוכנו ברית אמיתית עם התורה.

'אנחנו' מחודש

ברצוני לפנות כעת לחובשי בתי המדרש הדתיים, הישיבות, המדרשות וכדומה, ולהציע להם להכיר בתודעת לימוד התורה מתוך הברית. התורה היא תורה של עם, ועם ישראל כיום – וכנראה כך יהיה גם בעתיד – מכיל מגוון גדול של אנשים והשקפות. אנו רואים בשנים האחרונות התעוררות יהודית עצומה של לימוד והתעניינות, לאו דווקא ממקום של חזרה בתשובה לחיק ההלכה אבל כן מתוך צמא ורצון להתחבר ליהדות. השפה הדתית, המניחה את ההתבטלות להלכה כבסיס ללימוד התורה, מבורכת, אבל אני קורא לה להכיר גם בלימוד תורה בדרכים אחרות. אחת מהן היא תודעת הברית.

זה לא רק סמנטיקה. ברור שיש לעמדות הנפשיות השונות השלכות עצומות, אבל במובן מסוים אני רואה איך הברית וההתבטלות נפגשות בשורשן כמגמה אחדותית של התקשרות לתורה, כל אחת מכיוונה שלה. גבולות הם דבר חשוב, אבל אני מציע שכשנבחן את גבולות עולם התורה, החלוקה לא תהיה עוד בין מקומות 'דתיים' ל'חילוניים' אלא בין מי שמזניח את יהדותו לבין מי שמטפח אותה. לדעתי, תפיסה כזו תאפשר לימוד הדדי בין חלקי העם השונים, תאפשר לתורה לצמוח ולגדול, ותוביל לטווח הארוך את החברה הישראלית על שלל גווניה לבנות את ערכיה ואת הנהגותיה מתוך עולמה הפנימי והחי של כנסת ישראל.

בתי המדרש הפלורליסטיים פועלים וימשיכו לפעול, ללמוד וללמד, וכמובן שכך גם בתי המדרש הדתיים. ההכרה ההדדית אין עניינה מתן לגיטימציה לצד זה או אחר אלא פתיחת פתח להתחדשות אמיתית של התורה ושל החברה הישראלית.

israbardi@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. הלוואי והרעיון הפלורוליסטי יתקבל… יש כמה אנשים שמעדיפים לראות מחנות של 'הם' ו 'אנחנו' (ולא רק בהקשר של דתיים חילוניים). יש לך רעיונות איך להפיץ את 'תודעת הברית' ?

  2. 'תודעת הברית' הזו היא בעצם תודעה שחובקת את חוויית החיים כולה. אחד הדברים החזקים ביהדות הוא הנגיעה שלה בכל רובד ומעגל בחייו של האדם – מול עצמו, מול משפחתו, קהילתו ועמו. וכן נוגעת בזמן ובמקום, ברוחני ובמעשי. לכן להבנתי לא מספיק רק לדבר עליה (אם כי זו התחלה טובה) אלא יותר לחיות אותה..
    זו תביעה גדולה מהציבור הלא-דתי בישראל אשר מעוניין לחיות עם התורה בברית שאיננה התבטלות, מתוך חיבור עמוק ומחייה אך לא כבול להלכה האורתודוקסית. ונראה לי שאף על פי שהכיוון הוא לשם, עדיין רחוק היום ועדיין זה לא דרישה שמתאימה לרובנו.
    לדעתי בינתיים יש לבחון את הרעיון בבתי-המדרש, למצוא מקורות שיכולים להעשיר, להעמיק ולהרחיב את הדיון בנושא, לבנות סביבו משהו עם יסודות ולא רק מאמר דעה על גבי העיתון. אם יהיה יום עיון בין-בית-מדרשי בנושא זה יכול להיות מאד מעניין…

  1. פינגבק: ביטול ולא התבטלות / מוטי קרפל « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: