באין כאחד / רפאל בנימין פוזן

שני גדולי תורה בימינו – הרב אהרן ליכטנשטיין והרב נחום רבינוביץ' – משקפים בחייהם ובהשכלתם את דרך האמצע הנכספת של שילוב תורה עם דרך ארץ. זיכרונותיי מן המפגשים הראשונים עִמם מעלים ניחוח של גדולה, ענווה ורוחב דעת

משקראתי בגיליון פסח של מוסף 'שבת' את הראיון שערך עידו פכטר עם הרב נחום רבינוביץ' שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים, צפו ועלו אצלי זיכרונות יקרים מאישיותו הנלבבת שזכיתי להכירה בימי שבתו בלונדון. באותו שבוע נשלחה אליי גם השיחה המרתקת "אם אין דעה מנהיגות מנין", שנאמרה מפי הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א בישיבת 'הר עציון' בחנוכה, ונזכרתי בהיכרותי הראשונה עמו עוד ב'כרם ביבנה'.

אף על פי שלא זכיתי ללמוד אצל שני ראשי ישיבות דגולים אלה, שהם ללא ספק מגדולי התורה בדורנו, אני חש "מחותן" לשניהם בהיותי תלמיד ההסדר הראשון שפגש כל אחד מהם בשעתו, כמו שאספר. והואיל ובהני רבנן קשישאי כבר התקיים "אבוא בגבורות" ויש גם הרבה קווי דמיון ביניהם, אמרתי להביע לכבודם בכמה מילים את רשמיי מן הפגישות עִמם כפי שנחרתו בזיכרוני.

לא נראה חשוב

היה זה בקיץ תשכ"ב ב'כרם ביבנה'. רוב הבחורים גרו בצריפים למעט י"ז "אלתערס" ("זקנים" שזו להם כבר שנה שנייה או שלישית בישיבה) ואני ביניהם; אנו זכינו להידחס יחד ב"וילה", בניין אבן שהמתין בשיממונו עד שיגיע ר"מ שלישי לישיבה.

בערב שבת קודש מטות-מסעי, השבת האחרונה של זמן הקיץ, קרא לי הרב ח"י גולדויכט, ראש הישיבה זלה"ה, וביקשני לפנות את חדרנו "כי יגיע לשבת אורח חשוב מארה"ב שילון בחדרכם. אנא תסתדרו במקום אחר, ואתה תמתין לו ותקבל את פניו".

בצהרים נשמעה נקישה. בפתח עמד איש צעיר בלבוש קייצי, הושיט יד ואמר: "שלום, שמי אהרן". לרגע התבלבלתי: "אתה האורח לשבת?". משהשיב בחיוב חלפה במוחי המחשבה שהוא כלל לא נראה "חשוב". הראתיו את מקומו ואף פתחתי עמו בפטפוט קל כחבר אל חבר. הלה השיב בניחותא וברוח טובה וכשנוכחתי שהתמקם כיאות, הסתלקתי.

בליל שבת אחר התפילה הזמין ראש הישיבה את ה"אלתערס" לביתו לכבוד האורח, אבל אני שכנעתי את חברי ישראל רוזן (כיום הרב, ראש מכון צומת) שאין טעם ללכת ל"טיש" כי כבר פגשתי את האורח שהוא "סתם אמריקאי", ומוטב לנו לבקר ידיד בקבוצת יבנה. בשבת בבוקר, כשהחברים תיארו בהתרגשות את הטיש המיוחד, הבנתי שהפסדנו: התברר שהאורח, חתנו של הגרי"ד סולובייצ'יק, הוא בעצמו תלמיד חכם גדול והשיחה בינו ובין ראש הישיבה על מסורות בית בריסק – האורח על חותנו וראש הישיבה על רבו ר' ולוולה (הגרי"ז) – הייתה מרתקת.

כיוון שכך, כשראש הישיבה כיבד את ר' אהרן לשאת שיעור בגמרא בפני כל הבחורים – דבר שמעולם לא אירע בשבת בישיבה – התאמצתי לשמוע כל מילה. מכל מה שאמר איני זוכר דבר זולת המשפטים שבהם פתח: "קראנו הבוקר בפרשת מטות העוסקת בנדרים ומאחר שאתם לומדים מסכת קידושין – הבה נעיין במשנת 'המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים' (קידושין נ ע"א) ונראה כיצד למדו את הסוגיה חכמי ספרד (רמב"ן ורשב"א), וכנגדם חכמי אשכנז". משפט זה היה חידוש מופלא עבור כולנו כי מעולם לא הודרכנו לעיין במפרשי הש"ס על פי חלוקתם לשתי אסכולות. מאז ניסיתי לאמץ הסתכלות כזו בלימוד בעיון ולרוב ללא הצלחה.

כעבור למעלה מעשרים שנה (בתשמ"ו) הזדמן לי שוב להאזין לר' אהרן, הפעם באמריקה. אלא הואיל והדברים ששמעתי בשנית מפיו הזכירו לי במובן ידוע את הרב נחום רבינוביץ, אקדים ואספר עליו.

לראשות הקולג'

ה"ג'ואיש קולג'" בלונדון שנוסד ב-1850 נחשב משך שנים רבות לספינת הדגל של הממסד היהודי בבריטניה. על פי מטרתו המוצהרת – הכשרת רבנים מתאימים לקהילות יהודיות ברחבי האימפריה הבריטית – היה זה בית מדרש לרבנים המסונף לאוניברסיטת לונדון, העומד תחת נשיאות ה-Chief Rabbi, היינו "הרב הכולל לבריטניה וחבר העמים".

בשנת תשכ"ז, כשנבחר הרב ישראל יעקובוביץ ז"ל "לרב הכולל", הוא החליט להפוך את ה"ג'ואיש קולג'" למוסד הרבה יותר תורני מאשר בימי קודמיו. כך קבע שהבנים בקולג' ילמדו מעתה בכל יום שלוש שעות תלמוד ויזם גם הקמת חטיבה עליונה – sixth form – לבנות דתיות מובחרות, שתהיה מסונפת לקולג'. החלטתו גררה ביקורת נשכנית כנגדו מצד ה"ג'ואיש כרוניקל" רב ההשפעה. וכשלביצוע תוכניתו הביא ללונדון בתש"ל זוג שליחים מישראל – בוגר ישיבה ללא תואר אקדמי ומורה צעירה להוראת יהדות עברית – נזעק העיתון: "ה-Chief Rabbi זומם להפוך את הקולג' לישיבה!".

פטירתו של מנהל הקולג', ד"ר צימלס ז"ל, מאסכולת "תורה עם דרך ארץ", גררה את הרב יעקובוביץ להסתבכות נוספת. לאור השמועה שבדעתו להעמיד רב אמריקאי בראש המוסד הוותיק שוב יצא ה"ג'ואיש כרוניקל" כנגדו והפעם ביתר שאת. רק משהגיע בתשל"א המועמד הנבחר והתברר שאותו "רב אמריקאי" הוא גם פרופסור למתמטיקה, ובמיוחד לאחר שנשא את הרצאתו הפומבית הראשונה, שככו הקולות. אפילו הממסד הליברלי לא העז לערער על כישוריו של ראש הקולג' שהוכר כבעל שם בתורה ובמדע. האיש הזה היה הרב נחום רבינוביץ שליט"א, שאשתי ואני – הזוג הצעיר מהארץ – למדנו להכירו ולהוקירו מאוד. ואף שגם הוא המשיך להעלות את הרמה התורנית של הקולג' והעז אפילו לצרף לצוות המורים תלמיד חכם חשוב (וחסיד גור!) – ולכן, כרב יעקובוביץ, ספג גם הוא מה"ג'ואיש כרוניקל" בתחילת דרכו – שני האישים, הרב יעקובוביץ ז"ל (שלימים הוכתר כ"לורד עמנואל" על ידי מלכת אנגליה) והרב רבינוביץ שייבדל לחיים – הפכו ברבות השנים למושאי הערצה ביהדות בריטניה הגדולה.

מתוך עשר שנות ישיבתו בלונדון (שלאחריהן עלה ארצה לעמוד בראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים) שהיתי במחיצת הרב רבינוביץ בשלוש שנותיו הראשונות שם. אף אסיר תודה אני לו: הוא (יחד עם הרב יעקובוביץ ז"ל) שכנע אותי שלטובת הקולג' וגם לטובתי כדאי שאשלים תואר ראשון ושני באוניברסיטת לונדון ועד היום אני מודה לו על עידודו ודחיפתו.

הרבה סיפורים יש עמי על אישיותו ונעימותו, צניעותו וחכמתו, הליכתו בשובה ונחת עם כל אדם, ובעיקר על פשטותו וענוותו. הנה דוגמה אחת: אשתי ואני גרנו בפנימיית התלמידות ששכנה במערב לונדון. הארוחות עבורן סופקו ממטבח הקולג' ששכן בלב לונדון והובאו מדי יום בידי נהג המוסד. פעם, כשהלה החליט לשבות, הטיל עליי גזבר הקולג' לקחת במכוניתי את סירי האוכל עבור התלמידות אבל אני סירבתי בתוקף ("יש לכם מספיק כסף לשכור נהג חלופי"). הלך הגזבר והתלונן עליי אצל הרב רבינוביץ'. למחרת הגיעה מכונית לא מוכרת לפנימיית הבנות ומתוכה יצא ראש הקולג', ר' נחום שליט"א, כשהוא סוחב סיר מרק למטבח וחוזר למכוניתו להביא מגשי אוכל. משראיתי אותו – התביישתי. אך הוא ניגש אליי בחיוך טוב ואמר: "הבט נא, אני מבין לנפשך. אתה חש שהגזבר – שלא היה מעז להטיל תפקיד זה על מי ממורי המוסד, אנגלים מכופתרים – מרשה לעצמו לגייס אותך כי אתה 'שליח מישראל'. הוא אינו צודק, כי אתה כמותם נמנה על סגל המורים. לכן פתרתי את הבעיה בעצמי…". כך עשה כמה ימים. גם כשביקשתיו לחדול ואמרתי שאסע תחתיו לא שעה אליי, עד שאותו נהג סיים לשבות…

יש תורה בארה"ב

על גדלותו בתורה לא עמדתי אז כלל. באותו הפרק טרם נתן שיעורים בציבור וגם "יד פשוטה" עדיין לא ראה אור. עד שיום אחד הושיט לי בביישנות כדרכו "איזה ספר שכתבתי, אולי תמצא בו משהו טוב". למען האמת נרתעתי משם הספר "הדר איתמר – הדרנים על מסכתות הש"ס" (מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב), וזאת עקב התבטאות ששמעתי בישיבת סלבודקה כנגד "הדרנים" ממו"ר הגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל. פעם, כשנתבקש להגיד "הדרן" (קישור סוף המסכת לתחילתה), סירב ופירש הטעם במתק לשונו כך: "הדרן זהו נחש כדברי רש"י, 'עכנאי – נחש, דרכו לעשות בעגולה להכניס זנבו אצל פיו' (ב"מ נט ע"ב). ונחש הוא לויתן כדברי רש"י 'לויתן נחש בריח הוא לויתן נחש עקלתון' (ישעיהו כז). ומכיוון שעל לויתן נאמר 'לויתן זה יצרת לשחק בו' (תהילים קד) אני מסרב לומר הדרן, כי 'איך שפיל נישט מיט תורה! (אינני משחק בדברי תורה)'. על כן שכב אצלי "הדר איתמר" הרבה שנים מבלי שקראתי בו (ורק עתה לצורך רשימה זו שקעתי בספר ומצאתיו מדהים בעמקותו, בלמדנותו ובהיקף הידע המשוקע בו, וכל זה משנות עלומיו של המחבר).

ואולם מההקדמה לספר התרשמתי כבר אז: כי מלבד הסכמות רבותיו – פוק חזי מאן מסהדי ביה, מפורסמי הדור הישן, שר התורה הגאון רבי פנחס הירשפרונג ממונטריאול ורבי יעקב יצחק רודרמן ראש ישיבת נר ישראל בבלטימור זכרם לברכה – אותה הקדמה מצוינת מתארת כיצד צמחו בני תורה באמריקה בשנים שאחר השואה ומוסרת תיאור חי וחשוב על דמותו ותפקידו של רב בקהילות ערי השדה. כך שממנה למדתי לא רק על גדלותו של הרב המחבר אלא גם עד כמה מופרך היה יחס הביטול שרווח אז בישיבות בארץ כלפי "רב אמריקאי".

הנה אמירה חכמה ששמעתי מהרב רבינוביץ' בלונדון שאותה אני נוצר עמי עד היום. אחד מבתי הכנסת החשובים בגולדרס גרין הוא בית המדרש "בית שמואל" שאותו יסד רבי אלחנן הלפרין שליט"א (ע"ש סבו הגאון רבי שמואל ענגיל מראדומישל בעל "שפתי מהר"ש", שהיה אחי הגאון ר' יוסף ענגיל בעל "אתוון דאוריתא"), המשמש מזה שנים רבות נשיא התאחדות קהילות החרדים בלונדון. כבר בבואי ללונדון קירב אותי ר' אלחנן, איש נלבב ויקר, בזכות ייחוס משפחתי כפול: סבי מצד אמי, ר' בנימין בלומנקרץ מראדומישל, שימש דיין בבית הדין של סבו, רבי שמואל ענגיל, ור' אלחנן עצמו כיהן בבית הדין "כדתיא" בלונדון יחד עם דודי הדיין הצדיק רבי אליעזר פוזן זצ"ל.

הואיל ובית המדרש שלו היה פתוח ונעים והיו בו גם כמה שטיבלך למניינים מזדמנים, לא פעם התפללתי בו. בשנת תשל"ג, הרביעית והאחרונה לשהותנו בלונדון, כשכבר הייתי מתפלל ותיק שם, אספתי מניין לתפילה חגיגית בכ"ח באייר יום ירושלים שחל באותה שנה ביום שישי, ורבים הצטרפו. משנודע הדבר לר' אלחנן, ניגש אליי ביום ראשון וגער בי בקול רך כהאי לישנא: "שמעתי שארגנת כאן מניין לאמירת הלל בכ"ח באייר ואני מביע מחאה, כי בענייני ארץ ישראל בית המדרש הזה מתנהג בהתאם לבד"צ בירושלים".

משסיפרתי לרב נחום רבינוביץ' על התקרית ובמר נפשי גם הוספתי תמיהה רבה כיצד אדם גדול כמוהו יכול למחות על הלל ביום ירושלים לאחר התשועה הגדולה שחווינו בדורנו, השיב ר' נחום: בסוגיית "מאי חנוכה" המתארת את נס פך השמן נאמר "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). "אתה חושב שסביב חנוכה לא היו ויכוחים? ודאי שהיו, כמוכח מלשון 'לשנה אחרת קבעום'. ולדידי מפרשא לי, 'לשנה אחרת' במשמעות זמן מרובה, אולי כמה שנים ואולי אפילו דור שלם, כי זו דרכו של עם ישראל: אין מנהגים חדשים מתקבעים אצלו בנקל. לכן לא נאמר שכבר באותה שנה הכריזו על קביעת החנוכה… תנוח אפוא דעתך כי זהו מסממני הדור". ודברי פי חכם חן.

ביקורת הצנטרליות

אחזור עתה לר' אהרן. בשנת תשמ"ה נזדמנתי לוועידה השנתית של ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק. הנואם המרכזי היה הרב ליכטנשטיין והנושא היה האתגרים והמשימות העומדים בפני ה-midstream, הזרם הדתי-מרכזי באמריקה. את דבריו פתח כך: "הקשיים שעִמם עלינו להתמודד הם באופן פרדוקסלי פרי הצלחתנו, ומדוע? שכן אותם יהודים טובים, אנשי המזרחי שמסרו נפשם על הקמת 'ישיבות' (בתי ספר יהודים דתיים) בשנות ה-40 וה-50 בארה"ב והצליחו במידה רבה לשנות את פני החינוך הדתי באמריקה, עומדים היום בחלוף 40-30 שנה מול מציאות עגומה. מצד אחד הם גאים בילדיהם שעלו לארץ וקשרו את גורלם עם הכלל הישראלי, כי בנים אלה מגשימים בפועל את החינוך התורני-ציוני שקנו כאן ותרומתם לבניין חיי התורה בישראל רבה. אבל באמריקה ניכר גם תהליך הפוך: רבים הבנים שכתוצאה משנת ישיבה בארץ נתפסו לחרדיות, נטשו את דרך האמצע שעליה התחנכו, ויש מהם ששוב אינם אוכלים בבית הוריהם… תופעת ההסתגרות הולכת ומתרחבת ולפעמים גוררת נתק בין בנים לאבותם והתמונה קשה ומכאיבה. לפיכך אין אנו פטורים מבירור דרכנו".

בזמנו רשמתי את ההרצאה (למעלה משעתיים) שנפתחה בשאלות נוקבות: הניתן להצדיק חינוך המסתפק בהישגים חלקיים בתורה? כיצד ראוי להתייחס לתנועה שבאופן אידיאולוגי חתרה לפשרות (המזרחי)? מהו היחס הנכון להתרחשות ההיסטורית האדירה שאירעה בזמננו ולשותפות עם הכוחות הפועלים בה?

"המכנה המשותף למאבק המתנהל כנגדכם באמריקה וכנגדנו בארץ ישראל", אמר, "הוא מהו היחס לתורה 'עם' משהו? לשון אחר, ישיבה בלבד או 'ישיבה ו-':  אצלכם באמריקה – ישיבה ואוניברסיטה, ואצלנו – ישיבה וצבא".

את תשובתו השתית ר' אהרן על המאמר התלמודי "כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו" (יבמות קט ע"ב), שעל פיו טען: "הצנטרליזם אפוא אינו רק מושג אידיאולוגי אלא יש לו משמעות פרקטית". את החלק המרכזי שבהרצאתו הנפלאה הקדיש להוכחת טענה זו. מן הדוגמאות המרובות והמרשימות שהביא אזכיר שתיים. על הלווייה של ר' אהרן קוטלר זצ"ל שנכחו בה אלפים, רבים מהם בעלי בתים שהעריצוהו, התבטא: "כל ההספדים שנישאו בהלוויה היו דרשות של רבנים מפורסמים שהפליגו בלמדנותו, בהתמדתו, בשקידתו בתורה, בהתמסרותו לישיבה וכיוצא בזה, אך דבריהם לא נגעו בנפש השומעים. היחיד שגרם לרבים להזיל דמעה היה דווקא אחד מבעלי הבתים, פסיכולוג, שנלווה אליו הרבה פעמים בשחרו לפתחי נדיבים. רק הוא השכיל לצייר לשומעים את הדמות הגדולה מתוך שהתמקד באישיותו המיוחדת של ר' אהרן קוטלר, באנושיותו, באדם שבו, בהליכתו עם הבריות". כיוצא בזה הזכיר ר' אהרן בהתרגשות כיצד סעד את אביו שבערוב ימיו התעוור, בהקראה מתוך יצירותיו של המשורר האנגלי המפורסם ג'ון מילטון (1608-1674) שהיה גם הוא עיוור בעשרים שנותיו האחרונות, "ואלמלא למדתי ספרות אנגלית, לא הייתי זוכה למצוות כיבוד אב כמו שעלתה בידי".

ואז הגיעו דברי הסיכום הבאים: "נאמר ברורות: צנטרליות היא לגיטימית ולדעתי גם מתחייבת במציאות, אבל רק כשהיא מיוסדת על ראייה תורנית המקיפה את כל שטחי החיים. וכאן מתחיל חשבון הנפש שלנו: האם הצנטרליות שפועלת אצלנו יסודה בהשקפה תורנית אמיתית, או שהיא מונעת מתוך נוחיות בלבד? האם מקומו המרכזי של תלמוד תורה אכן מופנם בתוכנו? שאם כן, הכיצד ייתכן שתלמידים בישיבותינו יבזבזו זמן לריק על בידור, טלוויזיה וכדומה בעוד הזמן שלנו צריך להיות יקר פי כמה! שהרי התמסרות ל"תורה ו-" מחייבת ניצול כל רגע למען יעלו שניהם בידינו. ומה על אהבת התורה של תלמידינו החשובה אף יותר מידיעת התורה?". ולא חשך דברי תוכחה עד שסיים בסיפור הבא:

"ביום שישי חורפי נקלעתי לכיכר השבת בירושלים. נהג טנדר שמנועו כבה ביקש עזרה בדחיפת הרכב. עמדו שם כמה נערי 'חדר' ושמעתי שדנו ביניהם אם צריך לעזור לו עד שאחד פסק: מכיוון שהוא הולך בגילוי ראש – לפי המאירי שלמדנו בפסחים לא צריך! משמסר לי הנער שהוא לומד בישיבה הקטנה של קמיניץ, צלצלתי במוצאי השבת לראש הישיבה, תיארתי לו את המעשה והוספתי: אני בטוח שבכל החינוך הממלכתי דתי אין נער בן 12 היודע את המאירי בפסחים. אבל אני גם משוכנע שנער תלמיד בממ"ד היה עוזר ליהודי, גם אם הוא גלוי ראש…". ואז סיים בנהמת לב: "אבל מתי יצמחו אצלנו נערים היודעים מאירי בפסחים וגם מסייעים ליהודי במצוקה?!"

***

ואתה צא וחשוב: הנה זכינו לשני ראשי ישיבות דגולים שתורתם והשכלתם באות כאחד. ואף על פי שהשקפותיהם הפוליטיות שונות, כל אחד מהם מייצג את אותה צנטרליות נכספת – משנה סדורה של רוחב דעת המיוסדת על התורה ומרכזיותה וחובקת את כל תחומי החיים – ועל כן דבריהם נשמעים ומתקבלים בציבורים רחבים. הנשכיל גם אנו – תלמידים המאמינים ב"דרך האמצע" – להלך בנתיב שסללו רבותינו שממנו תקווה לבית ישראל?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יישר כח גדול על העלאת הדברים.
    הערה קטנה ושולית: הגאון ר' שמואל ענגיל לא היה אחיו של הגאון ר' יוסף ענגיל אלא קרוב משפחתו [כמדומני שבן דוד של אביו או שלו, או כמשהו יו"ב].

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: