על קו הקרע / ברוך כהנא

הרב שג"ר מתפעם מהמציאות הישראלית ומחזונו של הרב קוק בעניינה, ובה בעת הוא מפוכח וביקורתי כלפיהם. פתרונו הוא לראות את אפשרות הריבוי המתקיימת בעולם מיסטי ופוסט-מודרני

ביום ההוא

 דרשות ומאמרים למועדי אייר

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר

עורך: ישי מבורך

מכון כתבי הרב שג"ר, תשע"ב, 412 עמ'

חכמה, מטבעה, מעניינת יותר מתמימות. היא חדשנית יותר, מורכבת יותר. התמימות ענייה במילים ועשירה ברגש. היא נוטה לחזור על דברים ידועים, אלא שהיא אומרת אותם בדרכה העמוקה. מכיוון שכך, לא תמיד שמים לב לדבריה, שהרי לכאורה נשמעים דברים שכבר נשמעו פעמים אינספור. חורגים מהכלל הוגים שבעצם תמימותם ניכר מאבק עז עם ספקותיה של חכמתם, שכל אמירה מוכרת עולה להם בדמים. ספרו החדש של הרב שג"ר הוא דוגמה לשילוב כזה.

הספר הוא אוסף דרשות העוסקות במועדי אייר (כמעט כולם, מלבד אחד במאי החל גם הוא, בדרך כלל, באייר). עיסוק במועדי אייר הוא ממילא עיסוק באקטואליה, במדינה, בגאולה, בהתפעלות שאנו חשים (או לא) מול כל אלה, בביקורת הנמתחת עליהם. בכך מוסיף הספר נדבך משמעותי להבנת משנתו של הרב, והתייחסותה למציאות העכשווית, ל"תהליך המדיני" ולשגרת היומיום בארצנו. מבחינות רבות, נדמה לי שלפנינו אחד מספריו האישיים והעמוקים ביותר של הרב (כדאי להוסיף שהעריכה המדוקדקת מצליחה להדגיש את איכותן המיוחדת של הדרשות).

הרב שג"ר, כידוע למכיריו, "מזוהה" עם הפוסטמודרניזם. כתביו עשירים בקריאות להתמודדות עם זרמי המחשבה העכשוויים, ובראשם הפוסטמודרניזם. התמודדות כזו דורשת חכמה, תחכום, מורכבות, והיא סותרת לגמרי כל תמימות. אפשר לומר הכול  על הפוסטמודרניזם, אבל תמימות אמיתית, דבקות פשוטה בערכים "נדושים", אין בו בכלל. הוגיו אוהבים לדבר על אירוניה, על קריצה מתמדת לכיוונים שונים, בלי להתחייב לשום כיוון. הרב שג"ר, לעומתם, מתרגש באמת, בתמימות מופלאה, בזמן הצפירה:

תיאור זה של רגע הצפירה ביום הזיכרון הוא אחת ההארות העמוקות המציפות אותי בימים הללו. אני אומר 'הארה', מפני שזמן המועדים הנו התגלות … האור המאיר בזמן מסוים אך נמצא מעל הזמן, האור שאיננו מעומעם מכורח הזמן היומיומי, אלא מעניק איכות שונה של זמן, הארה אחרת … (39).

דברים דומים היו יכולים להיכתב על ידי רבים מרבני הציונות הדתית, אלא שכשהרב שג"ר כותב אותם יש להם משמעות אחרת. ממש כמו להתרגשותו הבלתי מוסתרת מול יום הזיכרון, או מול המפגש הנקי מכל ציניות עם "המקומות הקדושים":

עתה, ביום הזיכרון, אני רואה אותם לנגד עיניי, כבחורי חמד בישיבה, אלו שיישארו צעירים לעולם.  נשמות אלו של אותם נערים. נשמות חברינו שמתו בגיל כה צעיר, הן הנותנות למדינה את המשמעות הנסתרת של קיומה… יום הזיכרון הוא הנשמה של יום העצמאות (93).

איני יכול שלא להיזכר בחג השבועות הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, בעת הילוכנו- ריקודנו בפעם הראשונה לכותל, מפעם לפעם נעמדתי על מקומי כלא מאמין ואמרתי לעצמי: 'אני כאן. בתוך החומות? באותם מקומות ששנים היינו עומדים על המרפסת בהר ציון וצופים עליהם בערגה?' (127).

אלא שבצמוד לתמימות המתפעמת נשמעת, תמיד, קולה של החכמה המפוכחת:

מה יכול בן דורי, שנולד לתוך המדינה, לומר על שמחת היום, שכאמור, היא חלק מן 'הצופן הגנטי' הרוחני שלו? האם יש לה לשמחה זו כיסוי בחייו שלו? האם הוא באמת מאמין בתוכן שהיא משדרת, שהמדינה היא חלק מתהליך של גאולה? …

… אצל רבים בחברה הישראלית המדינה מזוהה עם הפוליטיקה המכוערת, עם השוטר הנטפל, בדרך כלל, לאנשים הלא נכונים ולא מעניק ביטחון מפני פושעים, ועם החרדות המתעוררות עם הליכתו של הילד לצבא … (134).

כולנו מכירים את הציניות המיואשת, המבכה את החלום שאבד, וגם את ההתפעמות המתלהבת, הנאחזת בו כבקרנות המזבח. החידוש בעמדתו של הרב שג"ר אינו מתמצה בכנות שבה הוא מעמיד את שני הקולות האלה זה לצד זה, וגם לא בסירוב העיקש לוותר על אף אחד מהם. צירוף דומה אפשר לראות, לדעתי, בכתבי הרב קוק. "האהבה הגדולה", כתב, "שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום" (אורות, קמט). הרב קוק, כדרכו, בונה מבנה מחשבתי מורכב ומשלב בו את הדבקות באידיאה עם היכולת לראות כל פגם מציאותי, כשם שהוא משלב בו יסודות נוספים: את אהבת הרוחניות היהודית המסורתית יחד עם הטבעיות הנפשית שאפיינה, בדורו, את החלוצים. במשנתו המסועפת שוכנים בהרמוניה כל היסודות הנראים, לכאורה, כסותרים.

הרב שג"ר מכיר היטב את משנת הרב, ואוהב אותה באמת, בכל כוח תמימותו, אבל חכמתו מסרבת להיכנע לקסמיה. הוא רואה אותה כאופציה מחשבתית שהיא מלהיבה מבחינות רבות, אך גם חסרה ואפילו מסוכנת מבחינות אחרות. קסמה וסכנתה של משנת הראי"ה, לדעתו, היא באופייה ה'הרמוניסטי' והוא אינו מסתיר את התפעלותו מהחזון הזה: "הטבע הממצה את עצמו עד לבניית מוסדות וסדרים מדיניים מביא את כוחותיו העלומים לידי גילויים ופתרונם. זו הדרמה הגדולה של הגאולה: העולם הבונה את עצמו בחיל ובעזוז – דרמה ממכרת בשיכרונה" (172).

אלא שלמרות ההתפעלות מהחזון, ולמרות שהרב שג"ר מושפע ממנו עמוקות (כפי שהודגש במידה רבה של צדק בדברי הרב חיים וידל ב'אחרית דבר' שצורפה בסוף הספר), הוא אינו יכול לקבלו. ביקורתו נוגעת בשורש – בעצם השאיפה לבנות מערכת מחשבתית כוללת שההתפתחויות האקטואליות "נובעות" ממנה, כביכול. מערכת מחשבתית כזו מפתה אותנו לראות את הכלל על חשבון הפרטים, ובסופו של דבר לאטום את האוזן לצלילים שאינם משתלבים בה:

עמדה כזו מנתקת את הקשר שבין הריאליה הפוליטית לבין המשמעות הדתית, והמדינה והעם היושב בה הופכים – בצורה בלתי מותנית וכפויה – חלק מן התהליך שהתבניות התיאולוגיות או ההיסטוריות מחייבות. ה'הנחה' המקסימליסטית שתינתן למציאות תהיה הכרה בעיכובים בתהליך – 'קמעה קמעה' וכיוצא בזה – אך לא תעלה על הדעת הכרה בנסיגה או בשינוי במגמה שהתבניות גוזרות. זו עמדה שאינה מאפשרת ביקורת אמיתית על אשר מתרחש בפועל ועל התאמתו לחזון (143).

סכנתו של כל מבנה מחשבתי הרמוני, כולל וקוהרנטי היא בעצם היותו כזה. הוא מלהיב, משכנע באמיתותו המוחלטת – גם כשהמציאות טופחת על פניו. הראי"ה עצמו ידע להכיל את הצדדים השונים בתוכו, ולהקשיב רוב קשב למציאות על כל צדדיה. אלא שלא קל להנחיל עמדה כזו, וקל יותר להנחיל את המבנה עצמו מאשר את יכולת ההקשבה. ולא זו בלבד. למרות הכוונות הטובות, מבנה כזה מקפח את הצדדים השונים שלכאורה – ולכאורה בלבד- מצאו את מקומם במסגרתו. בדרשה יפהפייה מספר הרב שג"ר כיצד הוא מטייל בגלעד ובכרמל, רואה את תפארת הטבע, מתבונן בניצנים ושומע את קולות הזמיר – ומשם עובר לבני ברק ושומע את קריאת שיר השירים בבית הכנסת, בדבקות מדוקדקת … והוא שואל:

היכן נמצאת הכלה? האם בין הנופשים התמירים והשזופים שלחוף גינוסר, או שמא נמצא אותה לאור הפלורוסנטים בינות לפרצופים החיוורים והתמימים המתנענעים לקול טעמי המגילה? … היכן נמצא את היונה שבחגווי הסלע, האם בין פסוקי שיר השירים הבוהקים באביביותם הארצישראלית או שמא באפלולית בית המדרש שבשכונת 'זכרון מאיר'? (205).

ותשובתו היא שהיא נמצאת באמת רק עבור מי שחווה את שתי החוויות גם יחד: "אני זוכה לאותה ארצישראליות משום שאני נמצא בבני ברק וצופה אל הכינרת. אני שם, בכינרת, משום שאינני שם … ועדיין תמה אני, מה עדיף – סתירה אמיתית או יישוב מדומה?" (שם).

תמימותו של הרב שג"ר מתפעמת משני העולמות, שהרי כל אחד מהם הוא לבוש ייחודי, וחסר תחליף, לקדושת הבורא. חכמתו מודעת לסתירה שבין שני אופני החוויה, אבל מסרבת להטמיעם ב'סינתזה' כוללת כול. במקום הסינתזה הוא מציע את הריבוי הפוסטמודרני:

נראה שהמעבר המתבקש בישראל לדמוקרטיה רב תרבותית, האופיינית לעולם פוסטמודרני, הוא גם המעבר מארץ ישראל הציונית, של הרב קוק, המבוססת על הנרטיב המודרני, לארץ ישראל הפוסט-ציונית, שהיא ארץ ישראל המיסטית …

הריבוי הזה, שאינו מוביל לסתירת כלים אלא לבניינם, הוא מבוא להתפתחות מיסטית אמונית. הריבוי מגמיש את כלי ההשגה האנושיים ומאפשר שינוי בתודעה האנושית הסגורה בעצמה ומאפשרת קיום של אמת אחת בלבד – אמת אינה יכולה אלא לסתור אמת אחרת, אחת מהן היא שקר, אולם העולם המיסטי יכול לשאת את הריבוי ואת הסתירה … (185)

פוסטמודרניזם כפתח למיסטיקה. פוסט-ציונות כפתח לשלב חדש של גאולה. זוהי הנוסחה שמציע הרב שג"ר. לא מדובר בפוסטמודרניזם "אמיתי" (צירוף אוקסימורוני בפני עצמו), וודאי שלא ב"דתיות חילונית" – אלא בדרך שונה להגשמת מפעלו של הראי"ה, משום שבסופו של דבר גם החול מתקדש – לא על-ידי שילובו במבנה כביר ממדים, אלא על-ידי הקשבה לו כפי שהוא. גם זו "דרמה ממכרת בשיכרונה" לא פחות מזו של הראי"ה.

אבל כאן גם מקום חולשתה, לדעתי. הפוסטמודרניזם מציג את עצמו כאילו הצליח להיפטר מה"הסיפור הגדול", הכולל בתוכו את כל הסיפורים כולם. האם הוא מצליח בכך? אפשר להתווכח. בעיני רוב הוגיו, הפוסטמודרניזם הוא המשך למגמה של "הסרת הקסם מהעולם". בעיני הרב שג"ר, הפוסטמודרניזם הוא המשך מפעל הפוך, האצלת קסם עמוק על הכול, על העמדות הסותרות, על הזרמים המתנגשים.

האם עמדה כזו קלה יותר להנחלה מזו של הראי"ה? האם מי שאינו יוצא מהעמדה המיסטית-אמונית העמוקה של הרב שג"ר אינו מסתכן בגלישה מעמדתו לחילוניות 'סתם', או אפילו לזלזול ציני בכל ערך (תוצאה מובהקת של כל פוסטמודרניזם, וההפך ממש ממגמתו של הרב!)? מי שאינו תמים כמו הרב שג"ר, האם יוכל להכיל את חכמתו? ומכיוון שכך, האם יכולה עמדה כזו להנחות ציבור רחב? או עם?

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני. מלמד פסיכולוגיה וחסידות. ספרו שבירה ותיקון ראה אור בשנת תשע"א

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 במאי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בחוקותי תשע"ב - 771, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: