הרב מנחם הכהן מונה להיות עוזרו האישי של הרב שלמה גורן, לאחר שחטף צעקות על שהטיל ספק בכשרות בצה"ל. הוא שהה במחיצתו גם בשעות הגורליות שבהן שוחררה העיר העתיקה בירושלים

"אני מרשה לעצמי לומר שלא היה אדם קרוב לרב גורן ממני", אומר הרב מנחם הכהן באחד המשפטים הראשונים לפגישתנו, תוך שהוא מראה לי מכתבים ששלח אליו הרב גורן, מעוטרים בהקדשות חמות. סיפור פגישתם הראשונה של השניים משתלב היטב בדמותו התקיפה והמורכבת של מי שהיה אחד הרבנים הנערצים שכיהנו בתפקיד הרב הראשי לישראל.

הרב מנחם הכהן, היום בן שמונים, היה בוגר ישיבת חברון. הוא הוסמך לרבנות על ידי הרבנים הרצוג והדאיה, והחל את שירותו הצבאי בחטיבת הנח"ל. במסגרת אימוני הטירונות חלה ונתקף חום גבוה, ולכן נשלח לחדר החולים בבסיס. "רציתי לדעת האם הארוחה שקיבלתי הייתה כשרה" הוא מספר. הרב הצעיר צעד אל תוך המטבח – וגילה תוהו ובוהו של כלים מעורבבים. הוא הרים טלפון לאחיו, הרב שמואל אבידור הכהן, קצין בכיר ברבנות באותה עת, וממנו קיבל את מספרו האישי של הרב גורן.

החייל הדתי, צעיר וחולה, העז להרים טלפון לרב הראשי לצה"ל וסיפר לו על מצבו העגום, בתקווה לסיוע או הבנה. "הרב גורן התחיל לצעוק עליי", משחזר הרב מנחם, "ואמר שאין דבר כזה בצה"ל לא כשר! הוא איים שיכניס אותי ללמעלה מחודש ימי מחבוש על דיבורים כאלה".

ההלם והמבוכה היו גדולים. הכהן גרר עצמו למיטה בדיכאון עם כוס תה, שרק אותה הרשה לעצמו לשתות. כעבור קצת יותר משעה נשמע בלגן גדול מכיוון המטבח, צעקות ותכונה רבה. לחדר נכנס הרב גורן בכבודו ובעצמו, עמד ליד מיטתו של החייל וקרא לו לבדוק אם הכול במטבח כשר. "הוא הסביר לי אז שאסור להגיד שבצה"ל לא כשר…". לאחר אותה הכשרת בזק החליט הרב גורן שמנחם הצעיר הוא הבחור שילווה אותו מעתה ויהיה לעוזרו האישי.

הספד הדדי

הרב מנחם נולד בירושלים למשפחה ירושלמית שורשית. הוא בנו של החוקר התורני הרב מרדכי הכהן, ונכדם של הרב אברהם צבי שור, מי שהיה ראב"ד בד"צ החסידים בירושלים, ושל המקובל רבי חנוך הכהן. בנו הוא ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת 'שערי משפט'. הרב הכהן שימש שנים רבות רב תנועת המושבים ורב ההסתדרות, כיהן כחבר כנסת מטעם תנועת העבודה ועד לאחרונה שימש רבה הראשי של יהדות רומניה.

"הרבה מזמננו המשותף", מספר הכהן על רבו, הרב גורן, "בילינו בנסיעות ארוכות למוצבים בכל רחבי הארץ, חלקם בנגב ובגליל. לרב הייתה גמרא קטנה, וממנה היה לומד לאור מנורה במכונית. כשהיה מתעייף ורצה להתבדח מעט, היה אומר לי שנתחיל להספיד אחד את השני. זה היה השעשוע שלנו. אני הייתי מתחיל בנוסח הספד ירושלמי עם ניגון מיוחד: 'איי רב שלוימה, מה נהיה ממך? אתה הולך עם רובה במקום לשבת ללמוד תורה, יכולת להיות אחד מגדולי הדור!', והוא היה מגיב ונענה לי בהספד משלו".

חוויות הנסיעה המשותפות כללו גם טבילות ליליות מקפיאות בנחל דן על גבול סוריה. הטבילות נעשו בדרך כלל אחרי הרצאות במוצבים שונים, שהסתיימו בשיג ושיח עם החיילים אל תוך הלילה. לאחריהן תפילת ותיקין בציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, ומשם חזר הצמד למטכ"ל בתל אביב.

גם אחרי שחרורו לא הפסיק הכהן את פעילותו בצבא. כאזרח עובד צה"ל ערך את ביטאון הרבנות הצבאית 'מחניים' ושימש שדרן בתוכנית דת בגלי צה"ל. "הרב גורן אהב מאוד מנגינות חסידיות, אבל הייתי מסביר לו שהרבה חיילים דתיים לא מתחברים לזה. יש עוד סגנונות, כמו המזרחי למשל. הוא אהב את העובדה שהייתי מתווכח איתו". גם באזרחות המשיך הכהן ללוות את הרב גורן לעתים קרובות, ולעתים אף התלווה לכוחות הלוחמים, בין השאר בפעולות התגמול בעזה.

בשנת 67', בתקופת ההמתנה שבה נסגרו מצרי סואץ על ידי נאצר וחובר השיר 'נאצר מחכה לרבין', שהה הרב גורן בחו"ל. "שלחתי מברק לרב שיחזור, וחיכיתי לו בשדה התעופה. משם נסענו יחד ל'בור' בקריה. הוא נכנס למטכ"ל ואני המתנתי. כשיצא, אמר שעומדת לפרוץ מלחמה".

המערכה החלה בדרום בחמישה ביוני. כל התוכניות נגעו למלחמה מול מצרים בדרום ומול סוריה בצפון, ולא כללו מלחמה מול הירדנים. הרב ועוזרו נסעו לקיבוץ נחל עוז שבגבול הדרום, וחברו לגדוד שהיה בדרכו לפרוץ לשני מוצבים מעבר לגבול.

"עברנו עם טנקים, זחל"מים, קומנדקרים. הרב גורן היה מצויד בספר תורה ובשופר, שאיתו תקע גם במלחמת קדש על הר סיני. הגדוד פרץ בשעות האור אל אזור מישורי, ומיד הופגז בארטילריה תלולת מסלול ושטוחת מסלול. נצמדנו לאדמה והיו נפגעים רבים. הרב גורן ואני שכבנו במרחק של כעשרה מטרים זה מזה. כל כמה רגעים שאל אותי הרב: 'מנחם, אתה עוד חי?', ובתורי שאלתי גם אני אותו את אותה שאלה".

לאחר רדת החשכה החלו השניים לחלץ את החללים מהאזור, שבחלקו היה ממוקש, ואז קיבלו הוראה לצאת מן המקום. על הקומנדקר היוצא מנחל עוז לכיוון בית החולים הזמני שהוקם בקיבוץ סעד נמצאו הרב גורן ועוזרו, ולצדם שישה או שבעה חללים. במהלך הנסיעה נפגע הנהג מרסיס בצווארו, ולא יכול היה להמשיך בנסיעה. "הרב גורן, שתמיד היה מסור להבאת חללים לקבורה, דאג מיד שיאתרו בית עלמין זמני בסביבה על מנת שהחללים לא יוותרו בשדה". משם המשיכו למטכ"ל בתל אביב, והגיעו ליעדם באמצע הלילה.

"חושב שנלך על זה"

"הגיעה שמועה שיש בלגן בירושלים", מספר הכהן. גדוד צנחנים הועבר מהדרום, בהוראת המח"ט מוטה גור, ואליו צורפו שני גדודי נח"ל מוצנח שבהם היו חיילים דתיים ובני ישיבות רבים, ביניהם חנן פורת, ישראל הראל וישראל אריאל. מכאן המשיך הצמד לירושלים, למפקדתו של אלוף הפיקוד עוזי נרקיס הסמוכה לשכונת 'שערי חסד'.

בדרך לעיר עמדה שיירת טנקים ארוכה, ממעלה הקסטל לכיוון מחלף הראל. מפקד החטיבה, האלוף אורי בן ארי, נחשב לקצין מבטיח במיוחד, אך נענש בידי בן גוריון על שנתפס מבריח סוכר ובכך נגדע המשך הקריירה הצבאית שלו. קצין המילואים בן ארי עמד במקום וחיכה להוראות. האורות של כל כלי הרכב היו כבויים, ושקט מתוח עמד באוויר.

הרב גורן שוחח עם אורי, שהיה באותה עת מנהל הוצאת הספרים 'לוין אפשטיין'. "באותה תקופה עמדתי להוציא ספר בהוצאתו", מגלה הכהן, "ואני זוכר שצעק עליי שאחזיר לו את כתב היד שהיה בידי. כשסיים לנזוף בי הסביר לנו שהתפקיד שהוטל על החטיבה שלו הוא להקיף את ירושלים מכיוון צפון". משם נסעו לחפ"ק של נרקיס ושמעו כי טרם ירדו פקודות הנוגעות לפריצה לירושלים, משום ש"מדובר בבעיה פוליטית ממדרגה ראשונה".

עלה בוקר יום שלישי. הרב גורן ועוזרו היו בתל אביב בשעה שהתכנסה ישיבת ממשלה דחופה לדון בשאלת הפריצה לירושלים. הרב, שלשכתו הייתה צמודה ללשכת רה"מ, עמד בכניסה, וכל שר שעבר התבקש להישבע כי יצביע בעד ירושלים. חלק מן השרים חייכו בנימוס ומיהרו לישיבה, אולם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, התעכב. "תראה", אמר לרב, "זה בעייתי. אבל אני חושב שנלך על זה בכל אופן".

בלי להסס, הרב לקח פעם נוספת את עוזרו ואת נהגו ועלה לירושלים, למפקדתו של מוטה גור. "מוטה היה חלק מהמשפחה" מסביר הכהן, "המשפחה שכללה את הרב גורן, אותי ועוד כמה. עמדנו יחד על הגג של בית ההסתדרות והשקפנו על הקרב. ראינו את החטיבה של בן ארי מגיעה מצפון, ועדיין השאלה אם להיכנס לעיר העתיקה טרם הוכרעה עד אותה העת בישיבת הממשלה. אזור מוסררה, מעבר מנדלבוים ומוזיאון רוקפלר, שבו ישבנו, כבר היו בידינו, אולם העיר העתיקה עצמה עדיין הייתה מחוץ לטריטוריה".

ריצה חסרת מעצורים

עם חשכה קיבל מוטה גור הודעה על חטיבת שריון ירדנית שנמצאת בדרכה לירושלים, והמתח התעצם. הכוח התכונן ללחימה באופן מיידי, וכעבור כמה שעות התנהל קרב מול החטיבה הירדנית. באותו קרב, שבו הצליחו כוחותינו לעצור את החטיבה, נהרגו שבעה חיילים, ביניהם בנו של הרב גץ, אבנר. "נשארנו במקומנו כל הלילה. כל הדתיים התפללו וספרו ספירת העומר. סמוך אלינו הוחזקו כמה שבויים ירדנים, אחד מהם קולונל", נזכר הרב הכהן.

בשעות הבוקר של יום רביעי החלו דיבורים על כניסה מאורגנת לעיר העתיקה. מוטה גור כבר לא היה עם הקבוצה: הוא רצה להיות ראשון הנכנסים. הגדוד שנותר בעמדת ההמתנה, ועמו הרב גורן ועוזרו, התארגן והחל לצעוד בטור עורפי מרוקפלר לעיר העתיקה, סמוך לחומה, מחשש לפגיעת צלפים.

כמו מח"ט הצנחנים האגדי, גם הרב גורן לא היה מסוג האנשים שיגיעו בסוף האירועים. "הרב גורן רץ עם ספר התורה ועם השופר. עוד בלילה, כששהינו ברוקפלר, שלח אותי לארגן שופר, כיוון שהקודם נשרף. בעצתו הלכתי לחותנו, הרב דוד הכהן, 'הנזיר'. מצאתי את השופר שהיה מעל ארון גבוה, טיפסתי על כמה כיסאות והורדתי אותו".

בשלב הבא, מכשול נוסף עמד בפני הכוח: "במרכז שער האריות עמד טנק שלנו שניסה לפרוץ ונתקע. הוא לא יכול היה לזוז אחורה או קדימה, כך שאיש לא יכול היה לעבור. אחרי התלבטות קצרה החל כל הטור לעלות על הטנק ולרדת ממנו בצד השני, חייל אחרי חייל". אז החלה ההסתערות האמיתית, ההיסטורית.

"ברגע שעברנו את הטנק, הגדוד שבר את מסגרת המשמעת. הכול היה בבלגן מוחלט. כולם, כבתזמון מאורגן, התחילו לרוץ לכיוון הר הבית. באותו זמן פלוגות אחרות טיהרו את פנים העיר העתיקה, אולם מסות גדולות פשוט רצו".

באותן דקות שלפני צהרי יום רביעי הכריז המח"ט גור את המפורסמת שבקריאות הקשר של צה"ל לדורותיו – 'הר הבית בידינו'. העובדה הפחות ידועה היא שאישים נוספים שהיו במקום, ביניהם הרב גורן, קראו גם הם בהתרגשות את אותה הכרזה.

מצב אקסטטי

הרב הכהן פותר את החידה ארוכת השנים, מה הוביל את חיילי צה"ל מפסגת הר הבית אל פאתיו המערביים, לכותל המערבי. "ירדתי מהר הבית עם שני חיילים לכותל דרך שער המוגרבים", הוא מספר, "והיינו הראשונים שעשו זאת. הכרתי את המקום כיוון שגדלתי בירושלים העתיקה. באמצע הדרך ראינו שני ערבים שהרימו ידיים לכניעה. תוך כמה רגעים כל מי שהיה על ההר ירד למטה, עד שהרחבה התמלאה חיילים. גם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הגיעו".

ליד הכותל התפלל הרב גורן מנחה. שעת צהריים הגיעה. אחד ממפקדי הפלוגות של הצנחנים, יורם זמוש, לקח דגל ותלה על הסורג שמעל הכותל "אני זוכר שמישהו אמר שם – אולי היה זה יורם, אולי חנן פורת – שצריך להביא את הרב צבי יהודה למקום. הרב גורן שלח אותי להביא אותו, את חותנו הרב הנזיר, ואת אבי. 'שיהיו שלושה כהנים', אמר".

זמוש נתן למנחם את הג'יפ שלו, שעמד על הר הבית והיה עמוס אמצעי לחימה ותול"ר גדול. העוזר הנרגש נסע לביתו של אביו ברחוב דוד ילין. העיר הייתה שקטה, אף נפש חיה לא הסתובבה. "כשמצאתי את אבי אמרתי לו שבאתי לקחת אותו לכותל. הוא כתב על הכותל כמה ספרים, וכששמע זאת החל לבכות, לקח את מגבעתו והחל ללכת איתי. תוך כדי הליכה שאל אותי: 'דרך איפה אנחנו הולכים?', עניתי לו שדרך הר הבית. הוא נרתע, ואמר לי: 'חיכיתי תשע עשרה שנה, אחכה עוד שבוע, עד שתיפתח דרך אחרת שלא עוברת במקום המקודש'".

משם המשיך הכהן לביתו של הרב הנזיר. כשאמר לרב שבא לקחתו להר הבית – לא הגיב. הרבנית הסבירה לנהג המופתע כי הנזיר נמצא בתענית דיבור, וגזר על עצמו איסור יציאה מהבית לתקופה מסוימת. הרב הנזיר גילה תושייה זריזה, וכינס במקום שלושה תלמידי חכמים להתרת הנדר.

הנזיר יצא את הבית כשרק גרביו לרגליו, ואחריו רצה הרבנית עם נעלי הבית. משם המשיכו לבית הרצי"ה. "אמרו לי שהוא נמצא בבית הרב קוק, אביו המנוח. מצאתי אותו מתבודד בחדרו הקטן של הרב. דרך חור המנעול ראיתי אותו עטור בטלית ותפילין. דפקתי בחוזקה והוא לא הגיב. בעטתי בדלת והיא נפרצה. אמרתי לרב בהתרגשות שבאתי לקחת אותו לכותל".

הרב צבי יהודה לא הגיב גם הוא. הפעם לא הייתה זו תענית דיבור, אלא מצב אקסטטי שבו היה מצוי מעת לעת. "הרמתי אותו על ידי וסחבתי אותו מתוך החדר, אחרי שהסרתי ממנו את הטלית והתפילין. לאורך כל המדרגות התלולות של בית הרב ומשם לג'יפ, הוא היה על ידיי", מספר הרב מנחם. "הושבתי אותו על הברכיים של הנזיר, כשרגלו האחת על התול"ר".

הג'יפ הצבאי, עמוס אמצעי לחימה, תול"ר ושני רבנים, עבר את הר הבית ומשם לכותל. "הרב הנזיר ניגש לכותל, נשען על האבנים ונותר קפוא". הרב צבי יהודה עדיין היה שרוי במצב תודעתי אחר. "באותם רגעים כלל לא תפס איפה הוא נמצא ומה קורה. לאט לאט הבין, תפס את עצמו והתחיל לבכות. אחרי כמה דקות ביקשו הרב הנזיר והרצי"ה שהרב גורן יקרא פרק תהילים, ואני תקעתי בשופר".

סולל דרכים

הרב מנחם ממשיך ומספר את סיפורי המלחמה, לצד זיכרונות מהרב גורן ומגדולי ירושלים של הדור הקודם. הוא מספר על הכניסה הראשונה לקבר רחל ועל שחרור חברון בזרם אסוציאטיבי שקשה לעצור. לא הספקנו לדבר על משפחתו המיוחדת, ששורשיה במאה שערים וענפיה בקצוות רבות של היהדות הדתית, גם לא על תקופת רבנותו הארוכה בתנועת המושבים, ולא על זו שברומניה. ודאי שלא על שלוש הקדנציות שבילה בכנסת.

אנחנו נפרדים. אני לביתי, והוא, יהודי בן שמונים בדיוק, לסמינר שבו ירצה ליהודים שעלו מרוסיה וחיים בארצות הברית. עיון קצר בביוגרפיה של הרב מנחם מלמד שהוא סלל לעצמו נתיבים ייחודיים בהשפעה תורנית וציבורית בתחומים רבים, לא בהכרח כממשיכו של הרב גורן, אבל כממשיך דרכם העצמאית של אבותיו. לפחות במרץ ובעשייה האינטנסיבית עבור עם ישראל ותורתו, הרב הכהן ממשיך באופן ישיר את אישיותו של רבו הגדול.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012