להשאיר תעלומות בעילומן / אורי הולנדר

שיחה עם המשורר ישראל הר היא כמו קריאה בשיריו: מלאה כוכים סודיים וארמונות ענק, שמופיעים לפתע ונעלמים בהרף עין. מפגש קצרצר עם 'ילדם המאומץ' של נסים אלוני ויוסל ברגנר, שספר שיריו השישי עומד לצאת לאור

"התחבורה הציבורית זה סנדל סיני", צועק המשורר ישראל הר מחדר האמבטיה למטפלו, שממתין בסבלנות במטבח ומכין את ארוחת הבוקר. "מה זה סנדל סיני?", שואל בשלווה המטפל מיכאל. "לא יודע", עונה הר, "מה זה תחבורה ציבורית?".

   דיאלוג מעין זה, שכמו מעורר מתרדמתן רפליקות שנשכחו בעיזבונו של המחזאי נסים אלוני, הולם היטב את שגרת יומם הלשונית של הר ובני שיחו. ברור, אם כן, שכל ניסיון לערוך עמו ראיון קונבנציונלי יעלה בתוהו – ואף יחמיץ פן חשוב באישיותו של משורר חידתי ומרתק זה.

   בחג השבועות הקרוב ייערך לכבוד הר ערב מחווה חגיגי במסגרת פסטיבל המשוררים הישראלי במטולה. 'בקולמוס נוצת נווד' – זו כותרת המחווה, ואכן, על כל המשוחח עם הר נגזר ללוותו בשיטוטיו הנוודיים; נדודי שפה והוויה של מי שלא ביקש, ככתוב באחד משיריו, אלא "ללוות את צִלִּי בארץ". עשרות דלתות, חלונות, מעברים פתלתולים, כוכים סודיים וארמונות ענק נגלים ונמוגים חליפות בשעת שיחה עם הר. וכולם מתנקזים אל החיוך ואל מבע הכאב השוכנים זה לצד זה מתחת לשפמו.

   הר יוצא מחדר האמבטיה. "בכל ארץ יש קרקס. בארץ יש קרקס בכל מקום". אחר כך הוא שותה קפה, אוכל ביצה קשה ומספר על ידידה שכל תולדות חייה מתויקות בראשו, בין שפמו לכובע הקסקט שלו: "היא נשואה לפרופסור פולני, שנולד בסהרה. והוא אידיוט – כמו הסהרה". מקץ אי אילו סקירות גנאלוגיות, אנחנו מתפנים לשוחח על קורותיו. נתחיל, אם כן, בביוגרפיה.

   המשורר והעורך ישראל הַר (הרשקוביץ) נולד בתענית אסתר בתרצ"ב (1932) באחת משלוש ערים פולניות ששמן חלם. עובדה זו, על צביונה היהודי-אגדי הברור, צבעה גם את הביוגרפיה של הר. הוריו העלוהו ארצה כשהיה בן שנה. בילדותו היה מצעירי תלמידיו של ה"חזון איש". הוא נטש את בית הוריו בגיל 14 (שנתיים לאחר שחגגו לו בר-מצווה, בשל טעות שמקורה בריבוי צאצאים) והתגייס לאצ"ל. הוא נדד בין ערים ומושבות, התגורר בעליות גג, בחדרי כביסה ובמרתפים והתפרנס ממלאכות רבות.

לאחר שחרורו מצה"ל היה סבל, עסק בשמירה, בחקלאות ובדיג, ואף שימש אלחוטן על סיפונן של אוניות משא ישראליות וזרות. בסוף ספר שיריו השני, 'קצה החשכה ולחם', מתאר הר כיצד צללו אחדים משיריו אל מימי מפרץ נַאיַאנְגָה שורץ הכרישים, שבו עגנה הספינה שעל סיפונה הוקם שולחן הכתיבה הארעי שלו. "פעם באי הקופים, על סיפון א/מ 'יהודה', על עוגן, מול יער העד שבלבו הקים הדוקטור אלברט שווייצר את בית החולים למצורעים – קמתי משולחן הארעי שלי. האוויר עמד כמו שאוויר מערב-אפריקאי עומד. פתאום נשמעה זעקה מאוניית הדגים שעגנה בסמוך: 'כרישים! כריש נגס ברגלו של החובל השני!!' – עד שהגיע המסוק שהזעקתי באלחוט הובילו חובל שני מדנמרק מת לבית החולים, ותשעה שירים שלי, מודפסים במכונת כתיבה על נייר ירקרק, עופפו באוויר, טבעו באוקיינוס או נבלעו במעי הדגים שבלעום כרישים".

"היו עוד אבדות", מוסיף הר ומספר, "למשל ספרים אחדים. זכור לי הספר 'תמול שלשום' של ש"י עגנון שטבע בים, אבל כל חיינו אנחנו הרי הולכים ואובדים; הולכים וחסרים".

ילד מאומץ

ב-1962 ראה אור ספרו הראשון של הַר, 'אביון לפני הניצה', שאת מחיר הדפסתו מימנו שני חבריו הטובים הצייר יוסל ברגנר והמחזאי נסים אלוני. השניים, כשאר מכריו של הר, כינוהו 'הג'ינג'י'. "נסים ואני רצינו ילד", סיפר פעם ברגנר, "אז אימצנו את הג'ינג'י. כמה צרות עשה לנו הילד הזה!".

השניים אף העניקו להר מתנה מיוחדת לכבוד אחד מימי הולדתו – מכונת כתיבה, השמורה עדיין בביתו של הר, בין צי מושבּת של מכונות כתיבה ישנות שעוגנות בארונו. יוסל ברגנר ורעייתו אודרי עיטרו את עטיפות ספרי השירה של הר. יוסל אחראי לכריכות שלושת הספרים השונים ('אביון לפני הניצה' משנת 1962, 'קצה החשכה ולחם' משנת 1994 ו'גן חבלים מלב האש' משנת 2002) ואילו אודרי יצרה את עטיפת שני הספרים הבאים ('סליחה' משנת 2008 ו'צִפוריאן קורא לנחש הנחושת' משנת 2011). ספר שיריו השישי של הר, שייקרא 'הספר השישי', יעוטר שוב בציור מציוריו של יוסל –  'אחרית הימים' – ובו מתעוררים לחיים דגים מתים ("כל הגפילטע פיש", כדברי הר) לקול חצוצרתו של מלאך החג בשמים.

בשנת 1963 פנה אל הר מי שהיה קצין חינוך ראשי בצה"ל, מרדכי (מורל'ה) בר-און, והציע לו לערוך סדרת ספרי קריאה שתוגש לחיילים. לימים נהפכה סדרה זו ל'ספריית תרמיל' המיתולוגית (שמה הוצע על ידי ברגנר) אשר במסגרתה ראו אור יותר מ-200 ספרי מקור ותרגום. מפעל תרבותי רב חשיבות זה, שאין לו מקבילה בארץ, טרם זיכה את הר בפרס ישראל, אך העשיר את מדף הספרים העברי בפנינים נדירות.

שני ספרים ראויים, לדידו של הר, לאזכור מיוחד. האחד הוא 'הינשוף' – ארבעה סיפורים מופלאים מאת נסים אלוני – שהיה הספר המאה ("או המאה ואחד", הר מדגיש) של 'ספריית תרמיל'. בספרו 'כישוף נגד מוות' מצטט משה נתן את דברי אלוני על עריכת הספר האמור: "עכשיו, למשל, אני כותב סיפור לספריית 'תרמיל' של צה"ל. עורך הסדרה הוא חבר שלי: ישראל הר. הוא עשה לי את המוות כל זמן הכתיבה. וזה יפה!".

   הספר השני שהר מזכירו בחיבה יתרה הוא קובץ של סיפורי המעשיות לר' נחמן מברסלב, שהר ליקט, ערך והביא לדפוס. מדוע מצאו חן בעיניך סיפורי המעשיות, אני שואל את הר, והוא משיב: "בשל הרפרוף שמצאתי בהם, ולא מצאתי בטקסטים הקדושים". קשה להגדיר במדויק את ה'רפרוף' הזה, את הרחיפה, את השילוב המוזר בין נגיעה לאי-נגיעה, אך אין ספק שזהו הרפרוף המלווה גם את סיפורי המעשיות של הר עצמו – לא כל שכן את שיריו הסתומים והנהדרים.

כוח בלתי נראה

דמותו של מספר הסיפורים של ר' נחמן חוברת לדמותו של סופר הצללים, המופיעה בגרסאות שונות במחזותיו של אלוני. אותו כוח נראה ואינו נראה השולט באירועים ומוליכם, בדרך כלל, אל האסון. הסופר הוא דמות היוצאת מן הצללים אל האור – רק כדי לשוב אל האפלה בתום הסיפור. זה, כמדומה, חוט אריאדנה המוליך את הקורא במבוך שיריו של הר וסיפוריו שבעל פה; אותו מספר סיפורים משונה הדבק בעיקרון של 'מדמים מילתא למילתא', מדמים דבר לדבר בשל צליליותו ובשל הגיונו הפנימי – רק כדי להשאיר תעלומות בעילומן.

"היו לי שאיפות חולמניות לכתוב שירה איכותית, מיוחדת, חד-פעמית, לא מושגת", אומר הר, "כי לדעתי לכזאת כיוון במאמרו ר' נחמן מברסלב: 'לכל מקום שאני הולך – לארץ ישראל אני הולך'. ועוד אמר: 'כסבורים אתם שאני סגי נהור – אבל בהיותי בבטן אמי, ונר דולק על ראשי, בא מלאך משמים ולימדני את כל מה שהיה בעולם מאז בריאתו ועוד לפני בריאתו', והרי אני, ישראל  הַר, הרי גם אני חלמתי ונר דולק על ראשי, וכתבתי שירים ואבדו השירים, וכתבתי עוד פעם ועוד פעם, ובא המלאך ורגע בטרם צאתי לאווירו של הטוב בעולמות וסטר לי על שפתי העליונה – במקום שעתיד לצמוח לי שפמי – וגרם לי שאשכח כל שלימדני המלאך.

   "ויש לי כבר תעודת פטירה", מוסיף הר. "פעם אושפזתי, ועזבתי על דעת עצמי את בית החולים, והרופאים אמרו – נפטר, והוציאו תעודה. ואין לי תעודת לידה. צלצלתי לאחי יצחוק, שאמר: 'אתה נולדת, אני עד', ואני תיקנתי אותו: 'איך תהיה עד, אם נולדת אחריי?'".

   הוא שאמרנו; להשאיר תעלומות בעילומן. לאחר שסיים לדבר, הר שב לאכול. מיכאל, מטפלו המסור, מבקש ממני לסור אל חדר האורחים. "אני מכיר את השירים שלו", אומר מיכאל בלחש. הוא מהסס מעט, ולבסוף פוסק בקול נמוך, ובמבטא רוסי כבד: "יש בעיה בחרוזים".

  —————-

                               לַגִּיסָה חַיָּה מִיְרוּשָׁלַיִם

אִמָּא

(אֱמֶת הַשִּׁיר לֹא כָּזָב הוּא)

מַחְזִיקָה אֶת חַיִּימְלֶ'ה שֶׁלָּהּ עַל הַיָּדַיִם בְּעֶרֶב קַיִץ

שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלַמְלֶת גָאט פוּן אַבְרָהָם אוּן פוּן

יִצְחָק אוּן פוּן יַעֲקֹב וְחַיִּימְלֶ'ה רֹאשׁוֹ נָתוּן לַזְּבוּב

שֶׁרַגְלוֹ נִתְפְּסָה בָּרֶשֶׁת נֶגֶד יַתּוּשִׁים בְּחָלִיסָה בִּרְחוֹב

אֲחוּזָה בְּחֵיפָה וְאֶת הַהַבְדָּלָה וְהַמַּבְדִּיל אֵין הוּא זוֹכֵר

וְאָחִי הַצָּעִיר וּבְנוֹ וְאִמִּי נִלְקְחוּ לְמָחוֹז שֶׁלָּנוּ אֵין גִּישָׁה

וְאֶחָד הַקּוֹפִים מִפֶּתַח תִּקְוָה מִסּוּג אוֹרַנְג-אוּטַנְג שָׁט

הֵנָּה וָהֵנָּה בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים צוֹפֶה לְתַנִּינוֹן שֶׁחָמַק לַמִּכְרֶה

לַמּוֹץ אַרְסוֹ לְרוֹצֵץ גֻּלְגָּלְתּוֹ

 

אורי הולנדר הוא משורר ומתרגם. בשנת 2007 יצא לאור ספרו 'דיוקן בקצה החשכה: על שירת ישראל הר' (הוצאת קשב לשירה)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 במאי 2012, ב-גיליון בחוקותי תשע"ב - 771 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: