לא לבדד ישכון / יובל שרלו

העולם הדתי שותף בהזנת השנאה בין הדתות ובכך גורם לחילול שם שמים ברבים. בכוחו של שיח בין-דתי אמיתי להשיב את השלום, השוויון והצדק לראש סדר היום הדתי

אחד מקווי האופי המאפיינים ביותר את קיומנו הדתי, ואולי אף הישראלי, הוא עמדת היסוד שלפיה הכול מצוי בתוכנו ואיננו זקוקים לקשר עם עולם שהוא חיצוני לנו. עולמנו היהודי אינו מקדם את השיח הבין-דתי. אנו רואים את רוב דתות העולם – מזרח כמערב – כעבודה זרה, ומצווים להתרחק מהן ולבערן מארצנו; אנחנו למדים על עצמנו שאנו העם הנבחר, אבל אחד התנאים הבסיסיים לשיח הוא עמדה שוויונית ומאפשרת; אנו נושאים על גבנו צלקות היסטוריות עמוקות, בעיקר מהדתות הקרובות לנו – הנצרות והאסלאם, וקיימת בנו אפוא חשדנות מהותית בנוגע למניעיהם של המשוחחים איתנו וכוונותיהם.

שיח בין-דתי דורש הרבה זמן ומאמץ, ואילו אנו רואים חשיבות גדולה יותר בנושאים אחרים; אנו חיים תחת איום מתמיד של המבקשים להשמידנו בשל דתם, והשיח הבין-דתי המתוק מנותק לחלוטין מאמת כואבת זו; יש לנו מסורת פסיקתית, אפילו מפוסקים שתדמיתם 'פתוחה', כגון הרב סולבייצי'ק, של התנגדות לשיחות תיאולוגיות עם דתות אחרות; מבית מדרשו של הראי"ה זצ"ל אנו למדים באופן מתמיד שההשפעה על הגויים תבוא על ידי קיום יהודי מופלא מצד עצמו ולא על ידי שיח דיאלוגי; ואפילו במישור הטכני – מעטים המנהיגים הדתיים שרמת האנגלית שלהם מאפשרת שיח כזה, ועוד ועוד.

גם בהיבטים הישראליים של קיומנו לא נתפס השיח עם אומות העולם כחיוני. האיחוד האירופי נתפס על ידנו כאויב ולא כאוהב; הציניות בנוגע לכל העמדות שהעולם – המזרחי והמערבי – נוקט אינה מאפשרת לנו לייחס לדברים הנאמרים אמינות כלשהי; "עניי עירך קודמים", וסדר היום המטורף של מדינת ישראל אינו רואה חשיבות בהפצת בשורה לעולם כולו כמו גם באפשרות לתרום לעולם את חלקנו. העובדה שאנו מדינת לאום המנסה לעשות את הנראה בלתי אפשרי ולהיות יהודית ודמוקרטית במובן המקובל בעולם, כאחת, גורמת לתחושה שאיש בעולם אינו מבין אותנו. לפיכך ניתן לקבוע שהנושא הזה אינו נמצא כלל על הפרק, לא בעולם הרעיוני וכמעט שלא במישור המעשי.

להיפטר מהמיותר

מנגד עומדת התועלת העצומה שיש בשיח הבין-דתי. מדובר בשני סוגים שונים של תועלת. הראשון נובע מכל דיאלוג אשר בו מוצבות מול העיניים אפשרות אחרת ותפיסת עולם שונה. הדבר מאפשר לנו לבחון את נקודות ההנחה שלנו עצמנו. לזהות את מה שמיותר בהן ומועמס עליהן לחינם, לפתוח אופקים חדשים לאפשרויות רוחניות חדשות, לאמץ זרמים קדושתיים העולים בקנה אחד עם עולמנו אבל לא צמחו בו, וללכת בעקבות רבותינו הראשונים, שמפגשם עם העולם האריסטוטלי והניאו-אפלטוני הביא ברכה מרובה לעולם האמוני שלנו.

יש להדגיש בהקשר זה שלא מדובר אך ורק בשיח עם המערב אלא גם בשיח עם המזרח (הרחוק), שהוא בעייתי יותר מבחינת הגדרתו כעבודה זרה אבל יש בו בשורה הנצרכת לנו בהקשרי העידן החדש של העולם הדתי. תועלת שנייה נוגעת למקומם של הדת ושל מנהיגי הדתות בהבאת ברכה ושלום לעולם. העולם הדתי הוא היום חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. הוא המזין את הסכסוך ולא המבקש להביא בכנפיו דרך אחרת לחלוטין של התמודדות עם המציאות המורכבת. זהו אחד הגורמים הגדולים המחללים שם שמים ברבים בשל העובדה ששמו של הקב"ה נקשר בדתות בני אברהם כמקור האלימות והאכזריות ולא כחיפוש אחר השלום, השוויון והצדק.

כיצד מגשרים אפוא על עולמות אלו? האם נכון להתעלם מהבשורה הטמונה בשיח הבין-דתי בשל הנימוקים כבדי המשקל נגדה? ולכיוון ההפוך – האם נכון להתעלם מהעיוות שעלול להיגרם משיח זה? דומה שאם נותרים ברמה התיאולוגית, הדבר הנכון לעשותו הוא להמשיך את מסורת ההתעלמות משיח זה ולהתרכז בבניין עולמנו שלנו. התעלמות זו אינה נובעת מחוסר ברירה בלבד אלא גם מעמדת יסוד משמעותית ביותר הגורסת שאכן לא ניתן לשתף, אפילו לא בשיח דיאלוגי, את אמונת ישראל עם אמונות אחרות.

הברכה שבחוץ

אולם יש אפשרויות אחרות. האפשרויות האחרות הן לעסוק פחות בתיאולוגיה ויותר בקיום; פחות בתפיסות השונות בנוגע לא-לוהות ולעבודה הזרה ויותר באורחות חיי המאמין. אמת הדבר שגם אורחות חיים קשורים קשר עמוק בתיאולוגיה, אולם ניתן להפריד ביניהם, ולהתברך מאוד ממפגש עם עולמות אחרים ואולי אף להביא ברכה לעולם. עיסוק בשאלות הקיום משמעו שיח אתי בין-דתי העוסק בדילמות שונות של התנהגויות מוסריות: בעמידת האדם מול הא-לוהים ובהתלבטויות הפנימיות העמוקות שבין דת ומוסר.

עיסוק בשאלות הקיום משמעו מפגשים עם פרקטיקות אמוניות נוספות, עם השתקה והקשבה, עם התייחסות למחזורי החיים באופן עשיר ומגוון; עיסוק בשאלות הקיום משמעו בחינת תפיסת האדם, קשריו, ידידותו ובדידותו, חובתו בעולמו וזכותו בעולמו; עיסוק בשאלות הקיום משמעו חיפוש מתמיד אחר משמעות הקיום של האדם; עיסוק בשאלות הקיום הוא למעשה עיסוק ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה" – גם בברכה שעם ישראל יכול להביא לעולם וגם בהתברכות שהאומה יכולה להתברך מהעולם כולו.

כל אלה יש בהם כדי ליצור עושר רוחני ואמוני הכולל ניקוי פנימי, וכן תשתית המאפשרת את הפיכת האמונה בא-לוהים להכרה "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (דברי הרמב"ם, מוּצאים מהקשרם). לא זו בלבד, אלא שיש לכך גם משמעות ישראלית – מיצוב מעמדה של מדינת ישראל כמדינה התורמת לעולם כולו לא רק את הישגיה המדעיים אלא גם את בשורתה בתחום הצדק העולמי, השלום, האמונה והחסד.

מצפן אחר

הבסיס לקיומו של שיח זה מצוי בתורה שבכתב ושבעל פה גם יחד. הוא מצוי בהכרה שכל אדם ברוא בצלם א-לוהים; הוא מצוי בתביעות המוסריות מכל אדם, המופיעות בתורה בכלל ובשבע מצוות בני נח בפרט; הוא מצוי בדרך ה' של עשיית צדקה ומשפט עוד קודם שניתנה תורה לישראל; הוא מצוי בהכנסת פרשת יתרו לעולמה של תורה; הוא מצוי בדו-שיח בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם המופיע לרוב במקורות חז"ל; הוא מצוי בהתחדשויות הרוחניות המתרחשות בעולם חיי האמונה שבזמננו, המקיימות לעתים אף ללא מודעות דו-שיח שכזה עם תרבויות רבות שהן נחשפות להן. בד בבד עם ההצמחה הזו קיים הצורך בדו-שיח אמיתי שאינו צבוע ואינו מזויף, אינו מתחנף ואינו מציג מצג שווא, אינו פוליטי ואינו מניפולטיבי אלא יונק מתורת אמת ומאמונת אמת. לשם כך צריך אנשי אמת.

יש לקבל אפוא את ההכרעה להרחיב את המעגל הגדול של השיח הבין-דתי הזה. טמון בו פוטנציאל עצום להעשרת התחייה הרוחנית ולאפשרות להעמיד את האמונה ואת נושאי דברה כנושאי הברכה בעולם. בחיפוש מתמיד אחר השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם אפשר להוסיף עוד דרך על אלה הנהוגות. העולם נמצא בשלב זה (תהא זו אשליה לסבור שזו תחנה סופית) במקום אשר בו השיח הלעומתי מצטמצם ומפנה מעט מקום לשיח דיאלוגי מכיל ומקבל, ועדיין מאפשר ואף מחייב נאמנות קפדנית לזהות העצמית, שבלעדיה אין טעם של ממש בשיח זה.

הפחדים מהדיאלוג הבין-דתי, שחלקם בוטאו לעיל, קיימים – אולם לעולם אין לתת לפחד להיות מורה הדרך והמצפן. פחדים נועדו כדי שיתחשבו בהם, אבל לא כדי להעניק להם את זכות הבכורה. בשעה שאדם נותן דעתו על הברכה הגדולה המתאפשרת בעולם העשיר הזה הוא מוצא עצמו ניצב מול אופק נוסף על האופקים הרוחניים המעשירים אותו, ויש בו כדי להביא ברכה לעולם.

הרחבה זו מחייבת הכלה של תפיסות רוחניות עשירות יותר מאלו שאנו נושאים היום. היא מחייבת להציב את השאלה הרוחנית הפנימית ביותר – מהי הבשורה הא-לוהית שיש למלך מלכי המלכים לקרוב לשבעה מיליארד בני אדם. מהי תרומתם המצופה של מיליארדי אנשים אלה לפיתוח העולם המוסרי והחברתי, כולל זה שבתוך עם ישראל, ומהי בשורתו של עם ישראל לעולם כולו. בלא זה תיוותר אמונתנו מכונסת בעצמה עם כל הניוון הרוחני הכרוך בבועה, זו שאינה מכירה בעולמות הרחבים המצויים מחוצה לה.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 במאי 2012, ב-גיליון בחוקותי תשע"ב - 771 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תודה, ר' יובל. הרבה דברים חשובים כתבת בתפקידך כמנהיג רוחני, וזה אולי החשוב שבהם.

    רק אם יורשה לי אתקן דבר. אין זה מדוייק שדתות המזרח הרחוק בעייתיות יותר מדתות המערב מבחינת הגדרתן כעבודה זרה. ההפך הוא הנכון (בהשוואה לנצרות). לבודהיזם וגרורותיה אין אלוה, והיא דת שמתמקדת באדם ובקידומו המוסרי. בהשאלה משפת חכמינו אפשר לומר שאצל רוב דתות המזרח אין הדת נתנה אלא כדי לצרף בה את הבריות.

    אמנם יש בדתות האלו (כמו אצל הנצרות) פרקטיקות מפותחות של פסל ותמונה, ואלה בוודאי בכלל ע"ז, אבל אין הן אלא שאריות מפרקטיקות פגאניות רחוקות ודרישה אל המתים. כאלה לא חסרים גם אצלנו, הלא כן?

  2. לרב שרלוהשלום והברכה !! דבריך נאים ומענינים אולם לעניות דעתי צריכים לעשות נפשות קודם כל בתוכינו פנימה שהחברה בה אנו חיים לצערי אינה פתוחה וסבלנית דייה על מנת לשמוע להקשיב ולקבל את השונה את האחר לדוגמא:יחסים דתיים חילונים יהודים מוסלמים ועוד אם נצליח במשימה לאומית זו אזי בטוחני שהדרך לשאר העולם תהייה יות פתוחה סובלנית ופלורליסטית
    יצחק.ח

  1. פינגבק: The Shiite Scholars of Qom, the Talmud, and the Rambam « Menachem Mendel

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: