"אפלפלד עצמו מעיד ב'סיפור חיים' על כך שהיה ילד נטול שפה וזיכרון, שהווייתו מתכנסת לחיים הגופניים, חסרי השפה והזיכרון. אל מחוזות אלו הוא מבקש לשוב כדי להכילם במערכת של משמעות הנוצרת על ידי רקמת הסיפור עצמה."

במבט ממעוף הציפור אי פשר לא לחוש שיצירתו הכוללת של אהרון אפלפלד אחוזה באישי, בפרטי, במציאות חייו הקונקרטית. פעם אחר פעם הוא שב אל המקור – ילדותו – ומבקש לספרהּ ולהאירהּ מחדש. היצירה כולה נדמית כמאמץ מתמיד להכות בסלע הזיכרון החתום. זיכרונו של אפלפלד הוא זיכרון של ילד שאיבד את שפתו, שזהותו עדיין לא מגובשת, שהוריו אבדו ושמראות ילדתו נטבעו בו כמראות חולפים. אפלפלד עצמו מעיד ב'סיפור חיים' על כך שהיה ילד נטול שפה וזיכרון, שהווייתו מתכנסת לחיים הגופניים, חסרי השפה והזיכרון. אל מחוזות אלו הוא מבקש לשוב כדי להכילם במערכת של משמעות הנוצרת על ידי רקמת הסיפור עצמה.

העובדה שיצירתו של אפלפלד כולה אישית אינה עניין אקראי שאותו למדים בדיעבד מן העיון ביצירתו. אפלפלד הוא יוצר מודע, ותודעתו העצמית מתייצבת לימין היצירה. הוא כותב:

סופר, אם סופר הוא, כותב מתוך עצמו ולרוב על עצמו, ואם יש משמעות לדבריו הרי זה משום שהוא נאמן לעצמו, לקולו ולקצבו. ההכללה, הנושא, הם תוצר לוואי של כתיבתו, ולא עיקרה (סיפור חיים, עמ' 113).

ועוד כתב:

מה נעשה והספרות, גם אם היא רוצה לזעוק ולקרוע רקיעים, מחויבת תחילה במצוות מעשיות, והמצווה המעשית הגדולה שלה: היחיד. אותו יחיד שאביו ואמו נתנו לו שם, לימדו אותו את לשונם, העניקו לו מאהבתם, הורישו לו מאמונתם. יחיד זה, שמפני הרבים נמחק סברו ונהיה לאחד מני רבים, יחיד זה הוא עיקרו ותמציתו של כל חיזיון ספרותי (מסות בגוף ראשון, עמ' 90).

וידוי תרפויטי

אפלפד מניח שעמדה זו ישימה על כל השדה האמנותי ועל כל חיי הרוח: "דבר אחד אין לשלול ממנה (מן האמנות, א"ש) – את מסירותה ליחיד, את דבקותה בתווי התווים שבו, סבלו ופחדיו ומעט האור שמתנוצץ בו מדי פעם" (שם, עמ' 98). "…כשלעצמי עודני מאמין שכל עניין רוחני אמיתי – מן הראוי שיתמצה בפריזמה האישית" (שם, עמ' 9). עמדה זו בניסוחה הקיצוני מניחה כמובנת מאליה את הטענה שספרות היא סוג של וידוי: "ומהו הגרעין בכל מעשה אמנות אם לא הווידוי" (שם, עמ' 97).

הווידוי כרוך בייסורים. הכתיבה אישית, ונחצבת ממעמקי הניסיון הקיומי הקונקרטי. לפיכך "היא חיטוט במקום פגוע וחישוף בחלקת נפש שאסור לחושפה" (והזעם לא נדם, עמ' 205). הגמגום, המשפטים הרזים והחתוכים וכן החזרה הנשנית של תֵמות יסוד בסיפורת הם ביטוי אישי לחציבת הגרזן המילולי במעמקי הקיום הלא מילולי, שאינו נגיש כל צורכו; שיש לשוב אליו פעם אחר פעם כדי להעלות ממנו עוד ועוד היבטים נסתרים.

מנקודת מבט זו, הספרות אינה רק וידוי אישי; היא מעין מסע תרפויטי לגאולה עצמית, למשמעות. אפלפלד מאמין בכוחה של המילה לגאול ולשקם. הוא מבטא עניין זה בצורה פואטית. בראיון שערכנו עמו – אבי ליפסקר ואנוכי – ('שבת הגדול', 'מקור ראשון', כ"ז בכסלו תשע"ב) תיאר את חייו בחווה הישראלית של רחל בן צבי:

היתמות והבדידות הייתה כל כך קשה עד שהלכתי ועשיתי לי רשימה: שם אבי – מיכאל; שם אמי – בוניה; שם סבא – מאיר. נולדתי בעיר צ'רנוביץ, ברחוב מסריק. כך עשיתי לי רשימה […] פתאום הרשימה הזאת, לאחר ימים כשהסתכלתי בה אמרתי – אני לא יתום, יש לי, אני לא יתום.

יתמות היא חוויה קיומית. יתום הוא מי שאין לו הורה או הורים. יתמותו של אפלפלד עמוקה יותר ומבטאת עצמיות חסרה. עצמיות זו נגאלת או נרפאת באמצעות המילה, הרשימה. הריפוי מתחולל על ידי עצם שזירת החוויה במערך משמעות מילולי השוזר את רצף האירועים לרקמת משמעות המתגלמת בסיפור.

תפיסה זו של הכתיבה הספרותית דומה להפליא לזו של קירקגור, שראה ביצירתו ביטוי של דאגה ואכפתיות לקיומו הקונקרטי, ופעולה של גאולה עצמית. ביומנו כתב: "כמו ששחרזדה הצילה את חייה על ידי סיפור סיפורים, אני הצלתי את חיי או נותרתי בחיים בכך שהייתי יצירתי" (הציטוט מופיע בספרי 'קירקגור: דת ואקסיסטנציה', עמ' 75).

פרויקט תרפויטי זה הוא פרדוקסלי: מצד אחד יצירתו של אפלפלד אישית, ביוגרפית וקונקרטית, אולם מצד אחר היא הולכת ומתנתקת ממקורותיה הביוגרפיים ולובשת ממדים מיתיים, מטפיזיים. ב'סיפור חיים' הוא קובע: "ספרות אמיתית עוסקת במגע עם סתרי גורל ועם סתרי נפש. במילים אחרות, בספֵרה המטפיזית" (עמ' 135). בהתאם למגמה זו, דמויות אבותיו ביצירתו פוסקות להיות דמויות של ישים קונקרטיים והן נעשות דמויות ארכיטיפיות ומיתיות. המרקם הספרותי עצמו הולך ונבנה כהתרחשות מיתית, לא קונקרטית ולא ריאלית, המצויה במרחב חיים אחר, לימינלי.

צמיחת המיתוס

אפלפלד עצמו מודע למהלך זה. בראיון עמו הערנו: "ילדותך היא המקור שמנביע את כל עולמך, אותה ילדות שהיא כמיתוס". על כך הגיב:

לא בבת אחת, לא בבת אחת. הספרים הראשונים עוסקים בגישושים, מי אני, מה אני. זאת התפתחות. קשה מאוד לציין את הרגע של צמיחת המיתוס. […] שלב אחר הוא ההתוודעות אל עולם הילדות שלי בבית הוריי. שלב זה מיוצג בספר 'תור הפלאות' וגם בספרים 'רצפת האש' ו'באדנהיים'. ניסיתי לחוש מי הם היו, מי אני הייתי, מי היו הוריי, זו הייתה נסיגה אחורה לילדות, זו רקונסטרוקציה של הזיכרון. אחרי זה בא השלב השלישי, שכלל סדרה שלמה של ספרים שהם המיתולוגיה שלי.

אפלפלד אינו מסתפק בשרטוט קווי התפתחות של יצירתו הספרותית. הוא חוזר על התמה הבסיסית שלו על אודות הספרות ומעלה טענה כללית: "ספרות היא הרי עניין פרטי ועניין כללי. ספרות צריכה להיות מאוד פרטית ובה בעת מאוד כללית. אם המתח הזה משתבש, היצירה לא יוצאת לפועל […] והכללי נמצא במיתולוגי". קביעות עמוסות אלו חשובות במיוחד. הפרדוקס נעשה לב העניין הספרותי: יצירה ספרותית חייבת להיות מעוגנת בפרטי ובקונקרטי ועם זאת לחרוג מהם אל הכללי. אולם בניגוד למקובל, הכללי, המטפיזי, אינו מגולם ברציונלי אלא במיתולוגי.

כיצד יש להסביר מעתק זה? מדוע הביוגרפי, האישי והקונקרטי מתגבש ונעשה למיתי ולמטפיזי? מדוע זהו יסוד הכרחי?

יצירה ספרותית הולכת ומתנתקת מהקיום הקונקרטי. היא חורגת מהאני המיידי אל האני המדומיין. סארטר ניסח תובנה זו בנובלה 'הבחילה':

סיפור המעשה מתרחש לאחור: הרגעים חדלו להצטבר זה על גבי זה באקראי, הם אחוזים על ידי הסיפור המושך אותם אליו, וכל אחד מהם בתורו מושך אליו את הרגע הקודם לו […] רציתי שרגעי חיי יחלפו ברצף ובסדר של חיים שנזכרים בהם. ממש כאילו ניסיתי לאחוז את הזמן בזמנו" (עמ' 47–49).

סארטר מצביע על המתח המובנה שבין סיפור חיים לבין החיים עצמם. החיים נעים מהעבר אל העתיד ואילו הסיפור מסופר מנקודת המבט של ההווה העתידי, היינו מנקודת הסיום. הסיפור, בלשונו של סארטר, "מתרחש לאחור". "הסוף", הוא כותב, "נמצא שם ומשנה את הכול" (עמ' 48).

לאור זאת, הנחת המוצא של אפלפלד, הטוען שגרעין מעשה האמנות הוא וידוי, מועמדת לביקורת קשה: האם הווידוי בכלל אפשרי? שאלה זו מקבלת משנה תוקף לא רק בשל העובדה שהספרות בדיונית מטבעה, אלא גם, ובעיקר, בשל העובדה שעליה עמד רוי פסקל, שאוטוביוגרפיה היא "עיצוב העבר. היא מטילה על החיים מבנה המחלץ מהם סיפור קוהרנטי. היא מכוננת שלבים מסוימים בחיי היחיד ומייצרת קשרים ביניהם, והיא מתארת, באופן מפורש או מובלע, עקיבות בין העצמי ובין העולם החיצוני". מנקודת מבט זו, המסע הספרותי של אפלפלד מהריאליה של חייו אל המטפיזי אינו עניין מקרי.

שקר הביוגרפיה

כתיבה אוטוביוגרפית, במיוחד זו המבקשת למצוא משמעות בהיסטוריה הקונקרטית, עשויה לחרוג אל עבר המטפיזי ככל שאקראיות החיים ושרירותם הולכות ומשתלטות על הקיום הריאלי. לנוכח פער זה, לא רבים יעמדו אז לימין השרירותיות ויכריזו, בדומה לקאמי, שאין משמעות מטפיזית לחיים עצמם ודי במשמעויות שמוצאים ומייצרים בתוך החיים הריאליים. ההתנסות בחיי אבסורד עשויה להטות את הכף אל עבר המטפיזיקה, שבה תימצא משמעות לחיים חסרי המשמעות.

בכתיבתו פונה אפלפלד אל עבר המטפיזי. הוא מבקר את הספרות הצמודה למציאות הריאלית. בראיון עמנו תקף בדיוק בנקודה זו את הספרות העברית: "ראו למשל את הספרות העברית. בחלקה הגדול, הארץ ישראלי, היא לוקליסטית. היא מספרת לנו מה ששלמה צמח קורא 'עבותות הווי', ואינה רוצה לראות את הכללי. זהו פרטי שאין לו כללי". התשוקה למטפיזיקה הולכת ונעשית ציר מכונן של הספרות האפלפלדית; הדמויות מתגדלות והולכות. הן מוּצאות מגדר הריאליה ונעשות ארכיטיפיות. שפת הכתיבה עליהן הולכת אף היא ומצטמצמת, שהרי הדיבור על המטפיזי שונה במהותו מהדיבור על הריאלי. הוא רמוז, סמלי, והמשמעות מצויה מעבר לנאמר. היצירות עצמן נעשות דחוסות, סכמטיות, והמרקם הספרותי הוא מעין מסע אל עבר אופק טרנסצנדנטי.

לא מקרה הוא שאפלפלד בוחר ב'מיתולוגי' כיסוד הראשוני המטפיזי, ולא ברציונלי. שהרי אקראיות החיים ושרירותם חוסמות את הדרך בפני ראיית המציאות הריאלית מבעד לאור השכל. המיתי תמיד עמום ועמוס, סגור ונגלה, מובן ואינו מובן, מדובר בגמגום ובחרדה ונתפס רק מתוך עמדה רליגיוזית המכירה בפער שבין המציאות האימננטית לבין המשעות הטרנסצנדנטית. כך יאה לדבר על מציאות שמצד אחד אבד סברה הרציונלי ומצד אחר חייבת לשאת משמעות.

התנועה הבדיונית אל עבר המיתי הלא רציונלי היא תנועה אל עבר משמעות החיים החורגת ממשמעויות שבני אדם מוצאים בתוך חייהם. היה זה הסופר חורחה סמפרון שהדגיש בספרו 'הכתיבה או החיים' את האמירה שלעתים הדרך היחידה לדבר על האמת הבלתי מובנת היא באמצעות הבדיון הספרותי. ספרו הוא עדות מיוחדת במינה על חיי האסירים בבוכנוולד. הוא ער לבעיית העדות של זיכרון השואה:

אני מניח שיהיו המון עדויות… ערכן יהיה כערך נקודת ראותו של העד, כמידת חריפותו, כושר התבוננותו… וחוץ מזה יהיו תעודות… אחר כך ההיסטוריונים ילקטו, ירכזו. ינתחו גם את העדויות וגם את התעודות, ויבנו על סמך זה יצירות מלומדות… הכול ייאמר בהן, ישתמר… הכול יהיה אמיתי… רק האמת המהותית תיעדר, אותה אמת ששום שחזור היסטורי לא יוכל להשיג, מושלם ומקיף ככל שיהיה… הסוג האחר של ההבנה, האמת המהותית של ההתנסות שעברנו, אינה ניתנת להעברה… או נכון יותר היא ניתנת להעברה רק באמצעות היצירה הספרותית (עמ' 116).

סביר להניח שאפלפלד מסכים עם תובנות אלו. הוא היה מצרף להן מן הסתם את הקביעה ההיידגריאנית שהאמת מצויה במיתי, שרק דרכו מתבהרת הישות עצמה. ליתר דיוק, הישות של האיש היחיד שנופו נטוע בקונקרטי ושורשיו במטפיזי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012