אתיקה ותיאולוגיה בעולם חדש / מאיר רוט

הרב ברקוביץ התמודד עם הביקורת המוסרית על ההלכה ועם ריקנותו של עולם מדעי שאבדו לו מטרותיו וערכיו המוחלטים. קווים להגותו

יצירתו של הרב אליעזר ברקוביץ ענפה ביותר. אף שחלק נכבד וחשוב מכתביו עוסק בהלכה ובמחשבת ההלכה, רוב ספריו מצטיינים במגוון נושאים הנוגעים לתרבות היהודית ולחברה היהודית בארץ ובארצות הברית: מעמד האישה, מקומה של האגדה, מדינת היהודים, שאלות אמונה, השואה של יהדות אירופה ועוד. במרכז היצירה של ברקוביץ ניתן לאתר שני מוקדים: האחד, תפיסה מקיפה וכוללת של אתיקה יהודית; השני, תיאולוגיה יהודית, שבמרכזה עיסוק באמונה היהודית בעולם בעל השקפת עולם מדעית במחצית השנייה של המאה העשרים. בסקירה קצרה זו נבקש לגעת בשני מוקדים אלה.

חוק ומצפון

את האתיקה היהודית של ברקוביץ אפשר לראות כמענה לביקורת שהוטחה כנגד המסורת ההלכתית, מתוך עמדת מוצא של האתיקה הפילוסופית של התרבות המערבית. הביקורת הציגה את היהדות ההלכתית כשבויה בתפיסות לגליסטיות ופורמליסטיות, תוך שהיא מתעלמת מהפן הערכי והמוסרי של החוק. בספריו בנושאי הלכה הוכיח ברקוביץ, באמצעות מספר רב של דוגמאות מתוך התלמוד ומהרמב"ם, את קיומו של עולם ערכים המשולב במשא ומתן ההלכתי. ברקוביץ ראה בתלמוד מופת למסורת חיה הרואה בשיקולים ערכיים חלק אינטגרלי ומרכזי של הדיון ההלכתי. הוא זיהה את תפקידם של עקרונות-על הלכתיים המצויים בתלמוד ככלי שאין ערוך לחשיבותו בהצגת מרכיבים ערכיים המשולבים במשא ומתן התלמודי. לפי ברקוביץ, עקרונות-העל של התלמוד הינם מעין כללים משפטיים המייצגים ערכים שמכוונים את הדיון ההלכתי ברוח האידיאלים התורניים.

למרות הדימוי הפורמליסטי של ההלכה, ניתן למצוא אצל פוסקי הלכה חשובים בעולם האורתודוקסי התחשבות בערכים מוסריים, אלא שעל פי רוב השיקולים הבלתי פורמליים מוצנעים או מוסווים במטרה לשוות לפסיקותיהם חזות אובייקטיבית. ברקוביץ, לעומת זאת, סבר שיש לחשוף את הצד ההומני-מוסרי של ההלכה, שהוא חלק בלתי נפרד מ"האמת ההלכתית". בצד הדיון הערכי בעולם ההלכה, ברקוביץ לא נמנע מלהציג את הסכנה שבפונדמנטליזם הלכתי. סכנה זו אורבת למי שרואים בהלכה קודקס חוקים סגור בתוך עולם פנימי משלו, המתעלם מגורמים של זמן, מקום ותנאים חברתיים. האוחזים בגישה זו סבורים שההלכה אינה זזה ממקומה גם כאשר המציאות השתנתה ללא הכר.

 ההלכה היא "תורה מן השמים", גרס ברקוביץ, אך בד בבד על פוסקי ההלכה מוטלת החובה להתייחס אליה מתוך גישה של "לא בשמים היא". ברקוביץ היטיב לתאר את תהליך יצירת ההלכה כנע בין שני קטבים דיאלקטיים אלה. מחד גיסא החוק שנמסר בהתגלות בסיני, ומאידך גיסא המצפון המוסרי של הפוסק, המחייב אותו לראות את המציאות שבה עליו ליישם את האידיאלים התורניים. סגולתו של תהליך הפסיקה מצויה, לדעת ברקוביץ, במתח הדיאלקטי המתקיים אצל פוסקים בעלי מצפון המודעים לשני קטביו של התהליך. משא ומתן הלכתי נכון נבנה על ידי איזון בין אובייקטיביות החוק, הקובעת את גבולות האסור והמותר, לבין סובייקטיביות פוסק ההלכה, החי במציאות חברתית תרבותית נתונה שעליה הוא צריך להחיל את הנורמה ההלכתית.

…רק מורים וחכמי הלכה שהתורה שבעל-פה חיה במצפונם, אשר מסוגלים להעריך בשלמות את המשמעות של המתח בין דברי הא-ל השונים במצב נתון, יכולים להתיר מתח זה, באמצעות יישום יצירתי ואמיץ בהתחשב באתוס הכולל של התורה ביחס למקרה הנדון. לכן, התורה שבעל-פה כהלכה פודה את חוק התורה שבכתב מתוך בית הכלא של ההכללה שהיא עצמה יוצרת, ואז הופכת אותו חוק להומאני.[1]

אמת מוחלטת

אם בעבר הייתה מחשבת ישראל במוקד הפילוסופיה היהודית בעולם האקדמי, הרי בשנים האחרונות עברה הבכורה לעיון הגותי בהלכה. נציין את הסיבות העיקריות לשינוי שחל בשטחי ההתעניינות של עולם המחקר. העיסוק במחשבת ישראל הקיף בעיקר את משנותיהם הפילוסופיות של חכמי תור הזהב בספרד, ובמידה פחותה את ההגות היהודית שנוצרה במאה העשרים. ברם, השאלות שהעסיקו את הפילוסופיה היהודית הקלאסית נראות כיום שוליות ולעתים חסרות כל רלוונטיות לחיי האדם בהווה. לעומת זאת, העיסוק בפילוסופיה של ההלכה נוגע בעצבים הרגישים של ההתחייבות הדתית המגולמת בהלכה.

סיבה אחרת קשורה למעמדה של המטפיזיקה ולחשיבות הדיון התיאולוגי בפילוסופיה היהודית. במסגרת הפילוסופיה היהודית נידונו שיטות גדולי ההוגים, מבלי לברר את עצם השאלה אם קיימת מחשבה "יהודית" אותנטית. ניתן לומר שכתוצאה מרבגוניות השיטות, קיימת משרעת רחבה ומגוונת של אמונות ודעות. מצד אחד מצויה האמונה התמימה, המקבלת את כל ההיגדים המטפיסיים המצויים במדרשים ובספרות הקבלה כפשוטם. מהצד האחר ישנן שיטות המעוגנות בפילוסופיות הרציונליות של תקופתן ומבקשות לראות ברוב ההיגדים המטפיסיים משלים או מטפורות לרעיונות גדולים ונשגבים. מצב זה יוצר שדה מוקשים בתחום הפילוסופיה היהודית, המקשה על זיהוי הגרעין המשותף לשיטות עיון ומחשבה יהודיות. המסקנה שעלולה לעלות מסקירת השיטות השונות היא שאין גרעין אובייקטיבי שסביבו ניתן לזהות את עולם המחשבה היהודית. נותרנו אפוא רק עם הקביעה הבנלית שכל מה שנהגה על ידי יהודים נכנס תחת המושג של פילוסופיה יהודית.

ברקוביץ מרבה לתאר הלך רוח של סילוק הרעיון המטפיסי הטרנסצנדנטי מן העולם. לפי הבנתו, תרבות החברה המערבית מצויה במשבר קיומי כתוצאה מהתרוקנותה מכל מושג של משמעות. המדע הפך את העולם לסדרת אירועים אקראיים, המונעים על ידי חוקי הטבע ללא סיבה וללא מטרה. האדם איבד את כבודו המטפיסי ונותר לכוד בעולם מטריאלי המיוצג באמצעות נוסחאות מדעיות. העולם במחצית השנייה של המאה העשרים הינו עולם שאין בו עוד מקום "לאמת מוחלטת, לאלוהים כמייצג של אמת מוחלטת, וודאי אין בו מקום לערכים מוחלטים".[2] זאת אולי אחת הסיבות לכך שאנו חיים היום בהלך רוח של שלילת התיאולוגיה והמטפיזיקה. עולם זה של ריק מטפיזי ותיאולוגי יוצר משבר הכרתי בעולם הערכים, ומאפשר רק את האמת הסובייקטיבית, היחסית.

הפתרון: פרשנות

מאמרו של ברקוביץ, "מהי פילוסופיה יהודית?", מבקש להתמודד עם תפיסות אלו שמחלחלות בציבור הדתי המשכיל, המתקשה לקבל את מסורת האמונה התמימה של אבותיו מחד גיסא אבל מאידך גיסא מבקש לו יהדות מעשית, שתסייע לו בשמירה על זהותו היהודית. במקרה זה אין בכוחה של הפילוסופיה הימי-ביניימית לספק מזור לנשמה, שכן ההוגים של תקופה זו הציגו משנות פילוסופיות רבות ומגוונות, שאין לאדם המודרני או הפוסט-מודרני עניין בהן. אבל האפשרות לקיים את המצוות מתוך שגרה של עשייה מרדדת את המשמעויות הרוחניות של היהדות, ומציגה את האורתודוקסיה כאורתופרקסיה, כלומר, דבקות במעשה הדתי ללא האמונה הדתית.

במאמר זה ברקוביץ לא הסתפק בהצגת השאלה הכללית על פילוסופיה יהודית, כפי שמקובל בדיונים פילוסופיים מופשטים, אלא גם ביקש להראות כיצד ניתן לחדש את המטפיזיקה ואת ההיגדים המטפיסיים הבסיסיים של האמונה היהודית. הוא עשה מהלך זה מבלי להתעלם מן ההיסט הסובייקטיבי ששינה את עולם ההכרה בפילוסופיה המערבית מן היסוד. שינוי זה הוא שינוי מהפכני במחשבה האנושית. "האדם החושב" גילה כי אין הוא מסוגל להגיע לאמת מוחלטת בכוח שכלו המוגבל, אך בד בבד הוא ממשיך להאמין בקיומה של אמת מוחלטת הנמצאת מעבר לעולם המתגלה באמצעות חושיו.

לפיכך, על האדם היהודי מוטלת חובת הפרשנות, במטרה להתקרב לאותה אמת אינסופית, מתוך הבנה שלעולם לא יוכל להגיע לחקרה של אמת מוחלטת. הפעילות הפרשנית הייתה, ונותרה, סובייקטיבית בטיבה, אבל בעולם היהודי הפרשן אינו דומה לאדם התועה במדבר מבלי לדעת כלל את הכיוון שעליו ללכת בו כדי לצאת מן הישימון. הוא דומה יותר לאדם המצוי אמנם במדבר אינסופי בליל חשוך ללא ירח, אך הוא מזהה את כוכב הצפון הרומז לו על הכיוון שיביא אותו "בדרך ישרה אל-עיר מושב" (תהילים קז, ז).

עבודת הדוקטור של ד"ר מאיר רוט עסקה בנושא "אליעזר ברקוביץ כתיאורטיקן של ההלכה"

 פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012


[1]     E. Berkovits, Crisis and Faith, New York 1976, pp 92.

[2]     שם, עמ' 7

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2012, ב-גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: