יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס, היה סופר יידישאי מבריק לא פחות מאחיו. לעגו המר להוויה היהודית הגלותית זכה לריכוך – ולו חלקי – עם השנים

פעמים שיצירה ספרותית מאירה עידן היסטורי יותר מאשר הרבה מסות ודברי הגות. דומה שישראל יהושע זינגר, אחיו הבכור של חתן פרס נובל הנודע יצחק בשביס (ויש אומרים גם האיכותי שבין השניים), עושה זאת בכל נוגע לתקופתו – שלהי המאה הי"ט ושנות המאה העשרים עד חורבן אירופה – אך בנוסף הוא גם מביא לפני הקורא תובנות החודרות אל כבשנות הנצח.

יהושע זינגר כתב קלאסיקה ביידיש בתחילת המאה הקודמת בפולין ולימים בארה"ב. הספר שהביא לו את פרסומו הגדול הוא הרומאן "יושע עגל" ("יאשע קלב", 1932). ספר מבריק ומדכא זה למעשה הינו מעין תשליל על כלל תסכולי הגלות, תסכולם של חניכי בית המדרש שנתפסו להשכלה. האלטרנטיבה היחידה המומלצת לכאורה, לפחות ביצירה זו כסאב-טקסט, היא התבוללות במ"ט שערי טומאה נטולי אמונה: לא בבורא, לא בארץ ישראל ולא בעם ישראל. אין כאן מקום לא לדת ולא לציונות.

אף על פי כן, בהמשך ניווכח שבמשנת ישראל יהושע מתגלים אי אלו סימני שאלה פתוחים (חבל שקשה לומר זאת על יצירת האח הצעיר, יצחק בשביס, שזכה לתהילת עולם). תחילה נעיין ב"יושע עגל" עצמו ובלקחיו, ולבסוף נציץ בספרים אחרים מפרי עטו של גאון מתוסכל זה, בחינת מתחילים בגנות ומסיימים – לפחות על צד הספק – בשבח.

ה"עגל" של שאגאל

הנרטיב של "יושע עגל" מייצג תרבות יהודית שורשית תוך ביקורת חילונית מנוכרת; רק מי שהתחנך בבית מדרש חסידי ישכיל להבין את האווירה, את הפרטים ואף את הרתיעה (סלידה?) על כל הדקויות הממלאות את דפי היצירה.

מבחינת הסגנון, "יושע עגל" הוא חומר היולי. לא רק הספר כולו אלא כמעט כל פרק בו מסתיים כביכול בשלוש נקודות (או שמא – אם להשתמש בביטוי הקרוב לרוח היצירה – ב"וד"ל": ודי למבין. כלומר, יש עוד הרבה רמז דרש וסוד אחר הפשט שהעין רואה). כל קריאה ב"יושע עגל" תיחשב למחודשת ולסובייקטיבית בהכרח, זאת מפני שהמעלעל בדפים חייב לפענח בפירוש אישי, לא רק בקריאה ראשונה אלא גם בקריאה בשנייה (העשויה להשתנות לפי מצב הרוח ושינויי התפיסה), את "ראשי הפרקים" שהמספר מספק לנו. מאידך גיסא, ההיבט החד משמעי היחיד בספר הוא הביקורת הקטלנית כלפי המציאות החברתית ששררה בחצרות הרבנים בעיירה החסידית של המאה הי"ט. אין כאן שמץ של אמונה, לא קורטוב של כבוד וסנגוריה כלפי קודשי ישראל ואף לא מילה אחת של תנחומים ותקווה. כאן הקורא איננו נדרש "להשלמות" משל עצמו.

על פני השטח, זינגר מציג את העיירה היהודית בכתיבה בדומה למעשי מארק שאגאל בציור (אפילו האסוציאציה של ה"עגל" כמשל מהווה מכנה משותף בין שני רבי האמנים האלו…). רק שעטו מושחז ונוטף ארס לעומת מכחולו ה(ספק) אוהב, אם כי תוהה ובוהה בנפלאות ההוויה, של האמן מוויטבסק-פריז.

ראוי לבחון את הנתונים והעובדות שזינגר משתמש בהם כדי לשפוך מררתו על החברה הגליצאית החסידית. רק הרגיל בהוויית ההלכה ובית המדרש מצויד בכלים לאשר או להפריך את הקובלנה האדירה העוברת בין בתרי "יושע עגל", ומסתבר שזינגר מרבה לטעות ולהטעות. כבן של רב ודיין, שקיבל בנעוריו חינוך מסורתי, הוא היה אמור לדייק יותר כשמדובר בהלכה וביישומה. שיפוטו וביקורתו נשענים, לפחות מבחינת העובדות המובאות בספר, לעתים על כרעי תרנגולת. ואולי בכוונה. משל ביקש לומר, אין בחומרי חסידות והלכה ממש, וההזוי והשגוי דינם שווה למדויק. להלן דוגמאות אחדות.

הרבנים כגרוטסקות

שיא הדרמה של הספר הוא במשפט ה"סנהדרין" של 69 רבנים (ולא 71 – המספר התקני של הסנהדרין הגדולה לפנים) המתאספים בחצר הרבי מנישווע לדון בזהותו של האדם שלפניהם הנשוי לכאורה לשתי נשים. הם לא מצליחים להחליט מי הוא: יושע עגל, הנשוי לכאורה לצביה השוטה מבולגריי, או נחומצ'ה, העילוי והמקובל, בעלה של סרל'ה בת הרבי.

המבוכה שבדין התורה האמור תלושה לחלוטין לא רק מההלכה אלא גם מההיגיון. מדוע לא עולה בדעת כל הרבנים החשובים התיזה האפשרית, שהיא אכן האמת שבסיפור, שאותו אדם שנטש את אשתו בנישווע והפך לנווד מטורף ניאות לעטות זהות אחרת בבולגריי, שם בכורח הנסיבות הושא על ידי הקהילה לצביה השוטה?! גם אם זינגר טורח לשיטתו לשרטט את רבני מזרח אירופה כגרוטסקות מהלכות על שתיים, הצגתם כטיפשים חסרי כל הגיון היא סילוף ההיסטוריה.

עולם התורה בתקופה זו, בשליש האחרון של המאה הי"ט, חווה פריחה גדולה באזורים שבהם מתרחשת העלילה. הרי לפי הרומאן כל הצמרת התורנית של הדור השתתפה ב"דין התורה" האמור. גם אם, אליבא דזינגר, מעוותים היו במידותיהם, בהנהגתם ובהשקפת עולמם – הצגתם כשוטים נעדרי שכל היא איוולת. אף הדיוט המעיין במשנתם ההלכתית של גדולי רבני אותה תקופה בפולין ובגליציה – ר' חיים הלברשטם מצאנז, ר' אברהם בורנשטיין מסוכצ'וב, ר' שמעון סופר מקראקוב ועוד – לא יכול להתעלם מהאינטליגנציה, מהעומק וממנת המשכל האדירה המגבה כל קטע ביצירתם.

מכאן שגם זינגר, שאינו מחשיב את תורתם בעליל, לא יכול להציג גווארדיה כזו כעדת רפי שכל. ההמלצה להיווכח בחכמתם דווקא דרך המשנה ההלכתית נובעת מהעובדה שההלכה היא בת מבחן בכלי ההיגיון, להבדיל מאזוטריקה מיסטית-חסידית שהערכתה תלויה באקסטזה של המעריך. והלא הדיינים ב"סנהדרין" בנישווע היו אמורים להיות אנשי הלכה. לכן הפתרון שכביכול מדובר כאן ב"שד" או ב"גלגול" אינו ממין הטענה העניינית (וטרם הזכרנו גאוני עולם שחיו ופעלו בקרב המתנגדים בפרק זה, ענקים כר' יוסף דב סולובייצ'יק בעל "בית הלוי" מבריסק, הנצי"ב מוולוז'ין, ה"חפץ חיים" מראדין ועוד).

גם נושא ה"ביגמיה" מעוות. אין שום איסור תורה כידוע לשאת שתי נשים. רק חרם דרבנו גרשום מונע זאת. אין אפוא שום פרופורציה בהשוואת העבֵרה על החרם, שבחלק השני של הספר, לעומת החטא הנורא שביחסי נחום עם מלכה'לה אשת חמיו – עיקרו של החלק הראשון. במקרה ההוא אכן מדובר באיסור חמור ביותר שהוא ב"ייהרג ואל יעבור". זינגר לא נראה כמבדיל בין השניים.

ומהו עניין ה"סנהדרין" לכאן בכלל? אחר שבטל מוסד זה בתחילת המאה החמישית שוב אינו מופיע בשום מקום בשולחן ערוך (האם רומז זינגר, כמשאלת לב, לסנהדרין שראוי לכוננה במזרח אירופה כעין זו שהקים נפוליון בצרפת? ).

שאלה נוספת; למה אף רב לא מעלה בדעתו לבדוק אם קידושי יושע-נחום בכלל היו תוך דעה וכוונה צלולה? הלא המספר בסוף החלק השני יותר מרומז שהדבר נעשה בהיסח הדעת מבחינת הבעל (גם אם הקניין מתבצע בכפייה לפי הרבה פוסקים הוא אינו תופס, ראה בבלי בבא בתרא מ"ח ע"א-ב). יתר על כן, אין מעשה שוטה נחשב בהלכה. נמצא שקידושי שוטה, כפי שמשורטטת בעליל דמות הגיבור בשלב זה, אינם תקפים להלכה. גם קידושי אישה חסרת דעת, כפי שצביה הייתה, לכאורה אינם חלים. בית דין שלא מעלה טיעונים אלו אינו ראוי לאיצטלה דרבנן.

זינגר מול עגנון

כנראה שהשנאה מקלקלת את השורה. אין זאת אלא שזינגר חיפש את הדרמה והסנסציה כרוכות עם דמוניזציה מוחלטת של היהדות. שאיפה זו מנעה ממנו הזדקקות בסיסית לבדיקה ולמחקר מדויק בתחום המציאות וההלכה. וחבל, שהרי רוב המארג יכל לקרום עור וגידים גם אם היה מדייק. אין זאת אלא שהסופר שלל מראש כל קרדיט של אפשרות אינטליגנציה מן הרבנים בעלילה. אין אף אחד למצער שנראה שפוי, מתון וחיובי (רק ר' מאיר'ל, הרב מבולגריי, נראה כחריג חיובי במידת מה. אלא שהוא מייצג דמות עייפה ושולית שנעלמת בסוף החלק השני).

זינגר הולך ב"יושע עגל" בעקבות מנדלי ויל"ג, משולל כל "עין טובה" בטיפולו בחברה הדתית. כמה שונה הוא מעגנון! גם האחרון לא חשך שבטו נוכח צביעות ופגעים. אך הקוסם מבוצ'אץ' אהב תורה, גם אם לא תמיד חיבב את לומדיה, לפחות בני הדורות האחרונים. זינגר שונא את התורה ולומדיה ללא אבחנה.

אין לסופר שום בשורה כאן. לכן הופכת יצירת מופת פוטנציאלית לשקר נטול אף קורטוב של חסד. סגרתי את הספר תוך תחושת קבס ודיכאון. בעל "יושע עגל" – הגאון הניהיליסט – יותר ממה שהוא מחרף ומגדף, הוא פתטי. זינגר נכנס לטראנס, דוגמת גיבורו ר' שכנא הדיין במסעות ההכפשה שלו, כדי להשחיר את צור מחצבתו ולא מתקררת דעתו עד שהכול חייבים בעיניו (אפרופו סנהדרין; "כולו חייב" בהלכות סנהדרין – זכאי…).

אלא שמסתבר שעם הזמן אף זינגר התרכך. בעצם מסתבר שהוא שינה את טעמו ונקט טון מפויס יותר ולפעמים אף הפוך בספריו האחרים. ברומאן מאוחר, "בית קרנובסקי", הוא לועג לרפורמים נוסח ברלין שלדעתו פשטו את הרגל הן בהתנהלותם מול הסביבה הנוכרית והן בבוגדנותם כלפי בני עמם, ה"אוסט יודן". אהדתו נתונה למרבה הפלא דווקא לאורתודוקסיה, שאל חיקה החמים חוזר קרנובסקי, העילוי ששנה ופירש – האב האכול אכזבות מברלין הנאורה. אחת הדמויות המוערכות שם הוא הלמדן הגליצאי הישיש, תושב הגטו היהודי בברלין. מעין דמות אב (אולי גם לזינגר עצמו?). הפקת הלקחים של המספר מזכירה בעלי תשובה נוסח פרנץ רוזנצווייג או אפילו נתן בירנבוים, הקוסמופוליטן שהפך לאגודאי.

התפכחות מכאיבה

גם ברומאן האפי, "אחים אשכנזי", המוביל את הקורא אל שלהי מלחמת העולם הראשונה, עוברת כחוט השני הזדהות המספר עם ערכים הדוגלים באותנטיות יהודית והבנת הגורל של העם הנבחר בגלות תוך שלילת הגישה התומכת בהתבוללות. הדבר נעשה תוך התפכחות מכאיבה מאשליות שאפיינו את גיבורי הספר ובמיוחד את המבוגר שבהם. אולי יש כאן רמז אוטוביוגרפי לתהליכים נפשיים שזינגר עצמו עובר.

אחד הקטעים המזהירים ב"אחים אשכנזי" מציג את האח המפוכח יותר, הערמומי נוסח שיילוק והיהודי הטיפוסי בין השניים, רוכן על גוויית אחיו הצעיר שזה עתה נורה למוות. הדבר היה בעקבות סטירת לחי שהצעיר החסון ויפה התואר הנחית לחייל פולני שהעליב אותו והתעלל בו במכלאה של שבויים יהודים. האח המבוגר, עילוי גוץ ומכוער, מספיד את ההרוג: חשבת שכיהודי תוכל לשחק בגינוני כבוד של גויים ולשרוד; לא אתה, אלא אני – המאוס בעיני רואיי – הגיבור, שהרי אני חי ואתה מת. עדיף השורד המבוזה מהמת העלוב שמסר נפשו על ערכי כבוד מדומה. עוג מלך הבשן מת אינו אלא מזון לרימה ולעכברים. כאן זינגר מצליח גם לקרוא תיגר על אתוס ציוני מובהק, זה שהעלה על נס את הערך של "טוב למות" בעד ארצנו, שגינה את ההולכים כצאן לטבח, שהאדיר את לוחמי הגיטאות כמו את מתאבדי מצדה, ואת עולי הגרדום שהעדיפו את עץ התלייה על בקשת חנינה מהבריטים.

בשני הרומאנים הללו מבקר זינגר את הבריחה הפתטית של היהודי אל מחוזות זרים. מעניין לבדוק עד כמה שינויי כיוון אלה ביצירתו ובתפיסת עולמו מעוגנים בתמורות שהזמן גרמן (כעליית הנאציזם) ובהשפעתן עליו.

ועדיין, למרבה הצער, האכזבה שזינגר נוחל בעליל, כשהמציאות האנטישמית טופחת בפניו, אינה מובילה אותו למחוזות של גאולה או למסקנות בונות. לא חוזר הוא אל הדת ואף לא נתפס לציונות החילונית.

ואף על פי כן, בניגוד לאחיו יצחק בשביס, ישראל יהושע מישיר מבט רציונלי יחסית נוכח ההוויה היהודית של התקופה. בעוד שעולמו של האח המפורסם בין השניים נותר מלא שדים, רוחות וליליות למיניהם (השפעה פראנקיסטית שטופת זימה ואנרכיה?) – ישראל יהושע, מלבד ב"יושע עגל", אינו בוש לימים להכות על חטא.

ייתכן שאף מילות החרטה רוויות הכאב ב"אחים אשכנזי", שבהספד הנ"ל של האח הגדול על הצעיר, משקפות בלא משים את דעת ישראל יהושע הבכור על אודות יצחק בשביס הצעיר (אך המרשים ממנו, כאמור, בזכות ההכרה הבינלאומית ופרס הנובל).

ועדיין איש מהשניים לא השכיל להגיע לתחנה שיש בה תקווה של ממש להישרדות יהודית עתידית, קל וחומר לבניין עולם חדש. בסופו של יום הם נותרו בגולה כחילונים פסימיסטים וכך הלכו לעולמם, אבודים בתהום הנשייה – לפחות מבחינתנו, היושבים בציון. כנראה שטעמו בנעוריהם בבית אביהם מארבע כוסות הגאולה, אלא שבכוסות נמסכה בעליל כוס חמישית של תרעלה ומרירות. ללגימה מכוס חמישית – זו של אליהו, כוס של בשורה, לא זכו. היא הותירה מבחינתם בכוסות הקודמות לכל היותר אווירת "תיקו" חסרת תוחלת.

הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל, רב שכונות רמות שרת ודניה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012