אנטישמיות קלה והסתבכויות קונדסיות / חבצלת פרבר

יומן הכלא של פאלאדה, שהפך לאחרונה לגיבור תרבות, מלמד לכל היותר על התנגדותו הפסיבית למשטר הנאצי, שהיא בה בעת גם סוג של שיתוף פעולה

בארצי הזרה לי: יומן בית הכלא 1944
הנס פאלאדה
הקדמה מאת פרופ' משה צימרמן ואחרית דבר מאת ג'ני ויליאמס וסבינה לנגה
מגרמנית: יוסיפיה סימון
ידיעות ספרים, 2012, 325 עמ'

הצלחתו של "לבד בברלין", שהפך לרב מכר, הביאה לתחייתו הספרותית של פאלאדה ולהוצאתו בעברית של "יומן בית הכלא 1944" בכותרת המתבקשת: "בארצי הזרה לי". היומן, ועוד יותר מכך ההקדמה המחודדת והבלתי-מתפשרת של משה צימרמן ואחרית הדבר המפורטת והחושפנית של ויליאמס ולנגה, מאירים את תהליך הכתיבה של "לבד בברלין" באורם של זרקורי האמת, ומערערים את הרושם שנוצר אצל רבים מן הקוראים לגבי המחבר.

כשהתפרסם "לבד בברלין", ביקר מדור זה את יחסו האדיש והנגוע באנטישמיות של פאלאדה כלפי היהודים, שבא לביטוי בתיאורם של בני הזוג היהודים הקשישים המתגוררים באותו בניין דירות ששימש זירת ההתרחשות של עלילת הספר ההוא. ציינו אז את יחסו הנגוע בדעות קדומות של הסופר, את אדישותו להדרתם המשפטית והחברתית של יהודי גרמניה (שהתרחשה בגלוי וללא הסתרה), ואת העדר תגובתו להיעלמותם הפיזית באמצעות משאיות איסוף מכוסות ברזנט ורכבות גירוש מרציפים בכל רחבי המדינה. תחושה זו של אי-נוחות הצטרפה לעובדה שמן הספר "לבד בברלין" קשה היה לדעת מה בדיוק עשה פאלאדה בזמן המלחמה, וכיצד התבטאה בפועל סלידתו מן השלטון הנאצי, שאותה ביטא באופן מילולי בספרו (שנכתב כזכור לאחר המלחמה, בשנת 1947, כשכבר היה מותר ואפילו רצוי להביע סלידה כזאת).

את השאלה הזאת יש מקום לשאול לגבי כל גרמני שחי בארצו בשנים ההן, ופי כמה וכמה את מי שמקצועם היה תלוי ברצונם הטוב ובאישורם של השלטונות הנאציים. המושג "הגירה פנימית", שבו השתמשו סופרים ויוצרים גרמנים שנותרו במדינתם אחרי עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 כדי לתאר את מצבם, בניגוד לסופרים שעזבו במחאה את המדינה, הוא עמום. הוא משמש את אלה שנותרו בגרמניה כמעין שמיכה, שתחתיה יכולות להסתתר התנהגויות, התנגדויות והזדהויות מגוונות. דו-המשמעות של המושג "הגירה פנימית" נחשפת בבירור ביומן הכלא של פאלאדה משנת 1944, שנכתב כמעט שנה לפני תום המלחמה ותבוסתה של גרמניה.

מצד אחד, עצם כתיבת היומן היא מעשה של מרי במשטר שבו כל דבר שהוא פחות מהצדעה במועל יד ושירת "הורסט וֶסל" עלול להיחשב למרי. ביומן הכלא שלו מתבטא פאלאדה, שמעיד על עצמו שאינו פוליטי, בצורה גלויה וברורה כנגד הנאצים ושלטונם: "אנחנו, תושבי גרמניה, חשנו את המלחמה בעצמותינו זמן רב לפני שפרצה… הרי כבר לפני 1939 היה ברור שהקיץ הקץ על תוכניתו של היטלר ליצירת מקומות עבודה (ולפתרון הבעיות הכלכליות). כבר מן ההתחלה הייתי פסימי… המלחמה המתקרבת – שכבר אז היינו משוכנעים שתנחיל תבוסה לגרמניה – העיקה עלינו… רציתי במפלת הנאציזם, וקיוויתי שתתרחש מהר ככל האפשר… מאחר שעוצמתו של היטלר עשויה להישבר רק באמצעות תבוסה במלחמה… הרי שכל טיפת דם (גרמני) שנשפכה בשדה הקרב מקרבת את גרמניה במידה כלשהי אל המטרה הנכספת…". דברים כאלה אינם אהודים בשום מדינה שנמצאת במלחמה, אבל בגרמניה הנאצית הם היו ביטויי בגידה מובהקים שעונשם מוות.

מצד אחר, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעל מנת להמשיך לכתוב ולפרסם את ספריו פאלאדה נאלץ לשתף פעולה עם הנאצים. לזה היו אופנים שונים, בסדר עולה מרע לרע יותר: במישור הבסיסי ביותר – סופר צריך לפרסם את ספריו, ולשם כך הוא זקוק למו"ל. כל מו"ל שפעל בגרמניה הנאצית בשנות המלחמה נזקק לרישיון, שניתן לו על סמך מעמדו הגזעי והפוליטי ה"נכון". כמו כן נזקקו המו"ל והסופר להקצבת נייר להדפסה. ההקצבה נעשתה על סמך מעמדו של הסופר כ"סופר מורשה", חבר המפלגה הנאצית או לפחות "נקי" מבחינה פוליטית.

בתקופות מסוימות (בשנת 1934) נחשב פאלאדה כ"סופר בלתי רצוי", ספריו נאסרו להפצה והוא היה מנוע מלפרסם ספרים חדשים. אבל בסוף אותה שנה הצטרף פאלאדה ל"לשכת הסופרים של הרייך", קיבל תעודת חבר והוצא מרשימת ההחרמה. בספטמבר 1935 שוב הוכרז כ"בלתי רצוי", שרשאי לפרסם ספרים בגרמניה אך לא בארצות חוץ. לאחר מספר חודשים בוטל המעמד הזה שוב.

בהמשך העמיק שיתוף הפעולה שלו עם השלטונות. ב-1937 הציע לו אמיל יינינגס, שחקן הקולנוע המפורסם, שהפך למשתף פעולה מובהק עם הנאצים, לכתוב עבורו תסריט לסרט. התסריט החל את חייו כספר, והוסב לתסריט. הסיפור עוסק ברַכָּב שמסרב להמיר את המרכבה והסוסים הישנים במכוניות. בספר המקורי הסתיים "סיפורו של גוסטב הגדול" בנסיעת מרכבה לפריז, אבל לשר התרבות – "האיש שהמחשבות של כולנו סבבו סביבו באותם ימים" – גבלס, הסיום הזה לא התאים. גבלס קרא את התסריט דף אחר דף, ובסיום קבע כי "תהיה זו שטות לסיים את הסרט בנסיעה לפריז! יש רק נקודת סיום אחת בשבילו: תפיסת השלטון. עד לתפיסת השלטון יש להמשיך ולהוביל את הדמויות השונות… ובראש וראשונה את גוסטב איש הברזל, שמוכרח להתפתח לנאצי נלהב…".

פאלאדה נבהל: "ישבתי כמאובן למקרא ההוראות הללו. לא ציפיתי לזה! לו הייתי רואה את הנולד לעולם לא הייתי מסכים להיענות להזמנה! רציתי ליצור דמות בשביל השחקן אמיל יינינגס, אך עשיית תעמולה למען המפלגה היתה רחוקה ממני עד מאוד!". פאלאדה ניסה להתחמק בתירוצים שונים, אך ללא הצלחה. לבסוף הגיע למסקנה: "אינני אוהב מחוות של גדלות רוח – להתייצב לפני רודנים ולהניח להם לחסל אותי ללא טעם… לאחר ששקלתי זאת שלוש דקות (!) הסכמתי לקבל על עצמי את המשימה ולכתוב את ההמשך… החודש שבו כתבתי את הזנב הנאצי הזה מסומן במסגרת של דיו שחורה ביומני. העולם עורר בי בחילה, אבל הרגשתי בחילה גדולה עוד יותר מעצמי…".

בחילה או לא, שיתוף הפעולה עם הנאצים העמיק. מזלו של פאלאדה שיחק לו: הוא לא הועמד מול דילמה מוסרית רצינית שחיי אדם תלויים בה. גם כשנדרש לכתוב ספר אנטישמי – הוא לא התנגד אלא התחיל לכתוב, אומנם בעל כורחו. רק סיומה של המלחמה באמצע תהליך הכתיבה שיחרר אותו ממטלה זו.

בנקודה זו מן הראוי לחזור אל ההקדמה של פרופ' צימרמן, שאומר – ובצדק – כי "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו…". אין ספק ש"ההגירה הפנימית", שפאלאדה מגן עליה פעמים אחדות ביומנו מול אלה שעזבו את גרמניה ותוקפים את הנשארים, היתה עניין מוטל בספק. אבל גם זה התברר רק בהמשך. היו אומנם כאלה שניצלו את ה"הגירה הפנימית" להתנגדות בפועל. אבל הם היו מיעוט קטנטן. פאלאדה לא נמנה עליהם.

פאלאדה גם לא היה מן השותקים. שוב ושוב הסתבך "בגלל הפה הגדול שלי": לפחות בשנים שלפני המלחמה (על שנות המלחמה אינו כותב ביומן!) הוא סירב לברך במועל יד וב"הייל היטלר!", ובילה שעות רבות עם חבריו בבדיחות על חשבון השליטים ובמתיחת ביקורת על הנאצים. מעשי שטות אלה הביאו להסתבכות הראשונה שלו עם הנאצים הקטנים והמלשינים בכפר מגוריו – כאשר במקרה זה המלשינים הם בעלי הבית הכפרי שבו גר בשכירות עם משפחתו. הבדיחות על היטלר ומפלגתו עולות לו בביקור של "עשרים או עשרים וחמישה" אנשי .S.A ("פלוגות הסער" הנאציות) ובחיפוש יסודי למדי בביתו, ומשם להרפתקאות שמסתיימות בבית הכלא (בדרך לתחנת המשטרה מנסה מפקד הכוח לשכנע אותו לרדת באמצע היער מן הרכב – על מנת שיוכלו לביים "ניסיון בריחה" ולירות בו למוות מגבו – אבל פאלאדה מסרב).

למעשה, כל ההסתבכויות שלו עם הנאצים הן פרי של חוסר מחשבה, פזיזות או קונדסות, ולאו דווקא פירות מחושבים של התנגדות אקטיבית. גם אותה ישיבה בכלא, או ליתר דיוק: בבית החולים לחולי נפש בשנת 1944, שבמהלכה כתב פאלאדה את היומן שלפנינו, אינה עונש על מעשה גבורה או התנגדות לשלטון – אלא תוצאה של פליטת כדור מאקדחו במהלך מריבה עם אשתו!

ההקדמה של צימרמן ואחרית הדבר של ויליאמס ולנגה מתייחסות באריכות גם לאנטישמיות של פאלאדה, מן הסוג שאינו מעשי או פוליטי (פאלאדה מעסיק למשל מזכירה יהודייה), אלא משקף ספיגה פסיבית וללא מחשבה של התעמולה הנאצית ושל מטבעות לשון אנטישמיים הרווחים בתרבות הגרמנית (אהבת הכסף היהודית, ההתבדלות של היהודים והתקבצותם בינם לבין עצמם וכדומה). רק לאחר המלחמה – אולי בהשפעת הידיעות על השואה וצילומי הזוועה שנפוצו גם בגרמניה לאחר תבוסתה – ריכך פאלאדה את ניסוחיו וחזר בו מן הביטויים הבוטים יותר של הסטריאוטיפים האנטישמיים, אבל לא בטוח שעקר אותם לגמרי מנפשו. מכל מקום – מצבו הגופני והנפשי הרעוע בתום המלחמה ומותו ב-1947 מונעים מאיתנו לבחון סוגיה זו ביתר העמקה.

בסיכומו של דבר, יומן הכלא של פאלאדה ניחן באיכות ספרותית (ובמניפולציות עם האמת) והוא קריא כמעט כמו הספרים שלו. הוא פותח לפנינו צוהר אל חיי היומיום של הגרמנים מן השורה תחת המשטר הנאצי. החלקים המרגשים ביומן הם אלה המספרים על הגרמנים שמזלם לא שיחק להם, ושבגלל שטות כזו או אחרת – סיפור בדיחה על הנאצים בנסיבות לא נכונות, עזרה שלא-מדעת למתנגדי המשטר וכדומה – נופלים קורבן להלשנה ומאבדים את חייהם (ראו סיפוריהם של סאס – עמ' 144, והצייר פלאואן – עמ' 152). ההלשנות היו מן הרעות הנפוצות ביותר בגרמניה הנאצית, ופאלאדה מגנה אותן מעומק לבו. אבל חבריו שנפלו קרבן להלשנה היו מתנגדי משטר פסיביים, לא מתנגדים פעילים. משטר הטרור הצליח להפחיד אותם ולהשאירם פסיביים עד לאירוע שבו מצאו את מותם. הם לא מתו משום שנמנו על המיעוט הזעיר מן הזעיר של מתנגדים אקטיביים או מצילי-יהודים.

המסקנה העיקרית שלי מן הספר היא זאת: כל ניסיון להציב כהפכים מוחלטים את שיתוף הפעולה לעומת ההתנגדות, הגבורה ואומץ הלב מול הנאצים – נדון לכישלון מול המציאות. בקטבים מצויים רק הרעים-המוחלטים, הנאצים, מצד אחד, והקרבנות התמימים מצד שני. כל השאר מצויים בתווך, אי-שם בין הקטבים. פאלאדה אינו בקוטב הרעים, אבל גם אינו צדיק וגיבור – פרט לאותם חודשי אובססיה שבהם כתב את יומן-הסתרים שלו. לזכותו אפשר אולי לומר שלפחות ידיו לא הוכתמו בדם, והוא הצליח להתחמק משירות צבאי – ובמקרה זה דווקא מתוך נימוקים רעיוניים ולא מתוך אנוכיות בלבד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון בהר תשע"ב - 770 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מומלץ לקרוא את "גוסטב איש הברזל"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: