מביאים גאולה בידיים / יניב מזומן

חיפוש אחר עשרת השבטים, הפצת ספרי קבלה ועריכת 'תיקונים' קבליים היו חלק מן המאמצים שעשו מקובלי ירושלים להבאת הגאולה, תוך שהם מקבלים השראה מן הציונות


עולם הקבלה הירושלמי של הדורות האחרונים לא קיבל את המקום הראוי לו בספרות ההיסטוריה והמחקר. ייתכנו לכך סיבות שונות, ובסוגיה זו עוסק הספר החדש 'רחובות הנהר' שכתב יונתן מאיר – שממנו שאוב המידע ברשימה זו (ראו למטה). על כל פנים, מדובר בעולם תוסס ביותר ובין דמויותיו נמנים ענקי רוח שהשפעתם על העולם הקבלי העכשווי רק הולכת וגוברת. אבקש להציג בפני הקורא משהו מעולם זה, ובייחוד להצביע על הקשר המפתיע שנרקם בין מקובלי ירושלים לבין הרוח הגאולית-ציונית שנשבה בראשית המאה העשרים.

מסורת הרש"ש

ישיבת המקובלים 'בית אל' הייתה הישיבה הידועה והגדולה שאליה נשאו רבים את עיניהם במאות ה-18 וה-19. אמנם שהו בירושלים גם מקובלים בעלי תפיסות אחרות מזו של ישיבת בית אל, אך כל ישיבות המקובלים בירושלים של ראשית ה-20 ראו את עצמן כממשיכות דרכו של הרש"ש (רבי שלום שרעבי, 1720-1777) וצעדו בעקבות ישיבתו, ישיבת 'בית אל'. בדמותו של הרש"ש ראו המקובלים את גלגולה של נשמת האר"י, כפי שניסח זאת לראשונה ר' חיים פלאג'י בספרו 'תוכחות חיים':
הנה מצינו לגדול בתורה וחסידות, המפורסם בקבלה, רב שר-שלום שרעבי ז"ל, אשר אמרו עליו כי הבטחה שהבטיח רבנו האריז"ל לתלמידיו כשהיה טובל בתוך הטבילה כשהוליכוהו לקברו, שאמר להם: אם תזכו, אבוא אליכם פעם אחרת, כי בא להם הרב הארי ז"ל בגילגול ברבנו שלום שרעבי זיע"א.
לפי תפיסה זו בא הרש"ש לגלות ולהשלים את מה שנסתר מר' חיים ויטאל, וממילא היא מעמידה את שיטתו של הרש"ש כשיטה הלגיטימית היחידה בפרשנות של תורת האר"י. על כן רוב המנהגים שנהגו, התיקונים שתיקנו והתפילות שערכו המקובלים הנמנים עם חבורה זו התבססו על מסורתו. במרכז עולמם עמדו כוונות התפילה של הרש"ש שעליהן שקדו שעות רבות בתפילות. כוונות אלו היו מצויות לרוב בהעתקות בכתב יד.


העליות השונות לארץ ישראל בראשית המאה הביאו עמן מקובלים ותיקים שחיפשו מקום שבו יוכלו להמשיך בלימודם במסגרת קבוצה. במקביל לפעילות של ישיבת בית אל הוותיקה, קמו בירושלים מרכזי קבלה חדשים, אשר עמלו בדרכם על הפצת הקבלה. בין הישיבות החדשות שביטאו מעין רנסנס בקבלה הירושלמית יש לציין במיוחד את ישיבת 'רחובות הנהר' שפעלה משנת תרנ"ו, את ישיבת 'שער השמים' שהוקמה בשנת תרס"ו ואת ישיבת 'עוז והדר' שפעלה בתוך ישיבת פורת יוסף. לכל ישיבה היה אופי מיוחד ונקבצו סביבה מספר רב של מקובלים רבי השפעה. לימודי קבלה קבועים התקיימו גם בכמה בתי כנסת בירושלים.

חוצה מגזרים

ישיבת 'רחובות הנהר' נוסדה בשכונת הבוכרים על ידי קבוצת מקובלים שהתפצלה מישיבת בית אל הוותיקה. בראשה עמד ר' חיים שאול דוויךּ הכהן. בשנת תר"ן הגיע ר' דוויךּ הכהן לארץ ישראל יחד עם קבוצת חכמים ומקובלים והצטרף לישיבת בית אל. בתוך ישיבת בית אל נוצרה קבוצה של מקובלים מארם צובא ובהם יום טוב ידיד הלוי, עזרא הררי רפול, שאול קצין, יצחק שרים ועוד, ואלה הפכו אחר כך לגרעין המייסד של ישיבת 'רחובות הנהר'. בהמשך התלקטו אליה חכמים מעדות שונות.
ר' דוויךּ הכהן נחשב לרבם ומורם של רוב המכוונים בירושלים – ספרדים כאשכנזים – וכונה על ידי רבים 'זקן המקובלים בירושלים'. סיפורי פלא שונים נרקמו סביב דמותו המיוחדת. בשנותיו האחרונות לקה בעיוורון, אך המשיך להדפיס ספרים, לכוון בתפילות ואף לשמש חזן בישיבה. בשל כוח זכרונו ידע את כל התפילות והכוונות בעל פה.
שלא כמו ישיבת 'רחובות הנהר' שצמחה מתוך ישיבת בית אל, ישיבת 'שער השמים' צמחה בשל רצונם של מספר מקובלים, אשכנזים ברובם, להתוות דרך חדשה בלימוד הקבלה והפצתה. זאת למרות שהיו קרובים לרוח של ישיבת בית אל, ולא הייתה להם מחלוקת אידיאולוגית או פרשנית על הדרך הקבלית שהתווה הרש"ש.
עובדה מפתיעה היא שהיה שיתוף פעולה פורה בין המקובלים בני העדות השונות. את הדבר יש לזקוף לזכותה של תורת הרש"ש, שאיחדה בין המקובלים.
אחד מגבאי ישיבת בית אל כתב בהתלהבות על החיבור חוצה העדות בספרו 'קהל חסידים':
יכולים לומר שזכות הרב שלום (הרש"ש) מגן על הבית הזה ששוכן בו שלום, לפי שבבית הכנסת הזה מתפללים בו אשכנזים וספרדים יחד, לפעמים הש"ץ הוא ספרדי ולפעמים הש"ץ הוא אשכנזי כולם מתפללים בנוסח אחד מסידור כוונות הרש"ש (רחובות הנהר, עמ' 67).


שילוב מעניין היה גם בין תורות הרש"ש לחסידות. מספר אגדות נפוצו בדבר גלגוליו של סידור בכתב ידו של הרש"ש במזרח אירופה בין אדמו"רים שונים. כמו כן, במסעו של ר' חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקטש, לארץ ישראל בשנת תר"ץ, הוא נפגש עם ר' דוויךּ הכהן. לקראת הפגישה יצא ר' דוויךּ בכרוז שקרא להקביל את פני האדמו"ר ממונקטש ובו נכתב:
חוב קדוש מוטל על כל חכמי ירושלים בייחוד חברינו לומדי חכמת האמת ויודעי ח"ן ליתן כבוד לתורה לילך לתחנת הרכבת לקבל פני שכינה.

גאולה לאומית

אחת התופעות המרתקות שאפיינו את התקופה היא הירתמותם של מקובלי ירושלים לרעיון הגאולה. מקובלי ירושלים פרסמו כרוזים ואמירות בתוך ספרי הקבלה שקראו ללמוד קבלה ולערוך תיקונים קבליים כיוון שאלו יחישו את הגאולה ויביאו קץ לגלות. חלק מהם ראו בגילוי הקבלה ובהפצתה אף חלק מגילוי הסוד 'בעקבתא דמשיחא'.
לארץ ישראל ולירושלים נודע מקום מרכזי בכיסופיהם המיסטיים של המקובלים. לדידם של המקובלים, התנועה הציונית יצרה הזדמנות לגאולה, שתושלם על ידי מעשיהם. 'עקבתא דמשיחא' נקשרה לפעילות הציונית בארץ ישראל ולרעיון יישוב הארץ. כך למשל עולה מן הקטע הבא, שבו מבארים ראשי ישיבת 'שער השמים' את הטעם ליסוד הישיבה:
התנועה החדשה (= הציונות), ילידת דורנו זה, שהתעוררה בקרב עמנו, והמתכונת לשיבת ציון, הייתה נטולת כוח חיים ואש קודש ולא יכלה למשוך אבירים, אלו גדולי ישראל, בכוחה רק מפאת היותה כלה מיוסדת על אדני החול ולא הבעה ממקור הקודש, ולא הכילה בתוכה אותה הנשמה, נשמת התורה וישראל המאוחדת 'ברזא דאחד' והמושגת בחכמת הקבלה…
תפיסה זו, הרואה את פעילות הקבלה כלב של ההתעוררות הלאומית, קירבה את אנשי 'שער השמים' אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בניגוד לכמה רבנים ידועים בירושלים, ראשי ישיבת המקובלים תמכו ברב קוק עם קבלתו את רבנות ירושלים בשנות העשרים.
ר' שמעון צבי הורוויץ, מייסדה של ישיבת 'שער השמים', יצר נרטיב לאומי חדש שהקבלה משתלבת בו. הדבר הביא אותו גם ליזום ניסיונות לחיפוש עשרת השבטים האבודים במטרה לקרב את הגאולה, אך הרעיון לא זכה לתמיכה מצד המקובלים הספרדים. רעיון זה התפתח ממסורת שיוחסה לגר"א שבה החזיקו כמה מיוצאי ליטא בירושלים. בספרו של מאיר מופיעות תעודות רבות, שחלקן רואות אור לראשונה, וביניהן שתי אגרות (מתוך כתב יד) שכתב הרב הורוויץ אל 'בני משה', ועליהן חתומים כמה ממקובלי ירושלים ורבניה. כשנאסף די כסף לנסיעה נשלח הרב הורוויץ, בשנת תר"ס, לחפש את השבטים האבודים במזרח הרחוק. בין היתר גם הוטל עליו גם לקבץ תרומות למוסדות בירושלים.
לאחר כמה חודשים של שיטוטים בקהילות יהודיות מרכזיות במזרח הרחוק שב הרב הורוויץ עם תרומות, אבל בלי ידיעה יוצאת דופן על מקום הימצאם של עשרת השבטים. למרות אכזבתו מתוצאות הנסיעה הראשונה המשיך הרב הורוויץ לפעול לחיפוש עשרת השבטים. הוא אסף כספים וארגן משלחות נוספות, ובעקבותיו אף צצו מחפשים חדשים שהלכו בדרכו.

***

עולם הקבלה הרש"שי כיום פועל במסגרת הציבור החרדי, ציבור שלא מייחס משמעות 'גאולית' למדינת ישראל. פה ושם ישנם מרכזי קבלה שאינם חרדיים מובהקים, כגון ישיבת בית אל שבין החומות או 'מרכז רמח"ל' שבשכונת גבעת שאול הירושלמית, אך גם באלו אין למצוא רשמים של אותה תקופה מפליאה שבה היסוד המשיחי חבר להתפעמות מן הציונות. האם נחתם פרק זה בתולדות הקבלה ומקובלי ירושלים לא יצאו מד' אמות כוונותיהם, או שמא ייתכן רנסנס שבו נשוב ונחזה באנשי מידות שראשם בשמים אך ידיהם משוקעות בצורכי השעה? לא-לוהים פתרונים.

—————————–

האגדה היא דווקא אמת
המשכילים והסופרים תיארו את עולם הקבלה בדורות האחרונים כדועך ונמוג. ספר חדש סוקר ביסודיות את תולדות ישיבות המקובלים בירושלים ומכוון למסקנה הפוכה

יונתן מאיר,
רחובות הנהר,
הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשע"ב, 243 עמ'

ירושלים מקובלים רבים סביב לה. אגדות וסיפורים לרוב נקשרו סביב עולמם של המקובלים בירושלים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כך לפחות עולה בעליל מספרות ה"שבחים" הנכתבת כיום בידי צאצאי המקובלים ומעריציהם. ניתן למצוא עשרות ספרים שבהם מצוירת המאה העשרים כרנסנס בעולמם של המקובלים הירושלמים. אך המעיין בספרות בת התקופה יגלה עובדה מתמיהה. בניגוד גמור ל"ספרות השבחים" בת ימינו, ב"ספרות היפה" של אותה התקופה ובעקבותיה בספרי ההסטוריונים מתקבל רושם הפוך על התקופה – עולם הקבלה דועך, עד כדי היעלמות.
הניסיון להבין את הסתירה בין התיאורים ההפוכים הניע את פרופ' יונתן מאיר (אוניברסיטת בן גוריון) לנסות ולהבין לאשורה את התמונה של ישיבות המקובלים בירושלים בין השנים תרנ"ז-תש"ח. בספרו החדש 'רחובות הנהר' פורש בפנינו מאיר לראשונה תמונה של עולם הקבלה בירושלים, בהתבסס על מחקר אקדמי מעמיק. כדי לבנות את פרטי התמונה של עולם המקובלים בירושלים אסף מאיר חומר ארכיוני רב – כרוזים, איגרות פרטיות, מכתבים רשמיים, פנקסי חשבונות, פנקסים של שדר"ים ועוד – ומתוך כך הוא מתאר בספר את ישיבות המקובלים, את סדריהן ואת היושבים בהן. אחד מחידושיו הגדולים הינו שלא רק שעולם הקבלה לא "דעך", אלא להפך, הוא היה שוקק חיים ומשולהב במשיחיות ובאווירת גאולה.
אמנם ישיבת בית אל לא הייתה במאה העשרים בגדולתה – רעש האדמה שפקד את האזור בשנת תרפ"ז פגע קשות בבניין הישיבה – אך היא שוקמה והמשיכה לפעול באופן כמעט רצוף עד לשנת תש"ח, והרב עובדיה הדאיה חידש את פעילות הישיבה לאחר שנת תש"ח מחוץ לחומות העיר העתיקה.
הספר מצליח להציג את עולם הקבלה בירושלים בתקופה הנדונה. הוא למעשה מחקר היסטורי שלא נכנס אל הקודש פנימה: אין בספר הסבר וניתוח של ספרות התיקונים והכוונות, וגם לא דיון בתורתו הקבלית של הרש"ש. כמו כן הוא לא עורך השוואה בין זרמי קבלה שונים, למשל אלו שהתפתחו במזרח אירופה, בארצות ערב ובצפון אפריקה. אך כל זאת אינו מוריד מערכו של הספר, שביקש לעסוק בהיבטים ההיסטוריים בלבד. מלבד תוכנו המחקרי של הספר, ראוי לציין לטובה את עיצוב העטיפה המיוחד של דבורה ליפשיץ, וכן את העריכה הלשונית המדויקת של יהושע גרינברג.
הרבה מפריחת הקבלה בקרב הציבור המסורתי בימינו יש לתלות ביסודות שהניחו ישיבות המקובלים בראשית המאה העשרים. הציור המחודש של ישיבות המקובלים בירושלים שמצייר יונתן מאיר מסביר את תמונת המצב של הקבלה בירושלים ועוזר להבין תהליכים בעולם הקבלה גם בזמן הזה.

יניב מזומן הוא ראש מכינת לכיש בקיבוץ בית גוברין ודוקטורנט במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במאי 2012, ב-גיליון אמור תשע"ב - 769, עולם הקבלה והחברה הישראלית, פרוייקטים ופולמוסים ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: