רומן מכתבים שכתבו במשותף הפרופסור אריאל הירשפלד ורונית מטלון מנכיח את הפער בין חולשת הכתיבה הכרונית של המרצה לבין היד הכותבת הנפלאה של הסופרת. סדנה לכתיבה לא-סנטימנטלית

השפעה בלתי הוגנת

אריאל הירשפלד, רונית מטלון

כתר ועם עובד, 2012, 284 עמ'

הספר הוא רומן מכתבים שחובר בתנאים מיוחדים, כאשר שני הכותבים החליטו מראש כי העלילה תתעצב באופן ספונטני ממכתב למכתב, ולא תתוכנן או תוכרע מבעוד מועד. כל אחד, למעשה, מגיב ומוסיף על דבריו של האחר וכך מתפתח סיפור העלילה.

וזה הסיפור שעלה במחשבה: לורי פונה במכתב אל נתנאל, קרוב משפחתה שלא מקרבת דם, על מנת שיברור במחלוקת כספית (סביב צוואותיו של אביה) בין שני פלגים ניציים: מצד אחד שתי אחיותיה של לורי, ומצד שני אמו של נתנאל, שהייתה לאשתו השנייה של האב המנוח. במקביל לקו עלילה כלכלי זה, מתרקם קשר אהבה בין הדמויות הבדויות, שבאופן מעורר חופף את ההתאהבות שחלה בין שני המחברים האמורים, דבר שתורם מאוד לעניין ולעונג המציצני של הקורא.

אמן ההתפעמות

הסיפור שיצא הוא לפרקים מעניין ומבדר ולעתים קצת פחות מזה, אך יותר משעלה בידם לכתוב רומן ניסיוני וחדשני של ממש, הספר שהתקבל דומה יותר לתרגיל בספרות שהעבירה הסופרת החזקה רונית מטלון לראש החוג לספרות מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

נתחיל, אפוא, במה שטוב פחות: הירשפלד הוא אמנם מרצה מחונן, בעל רוחב ידיעות ואהבה עצומה לתרבות, אך כתיבתו סובלת מחולשה כרונית. זו כתיבה מסתערת מאוד המפקירה כל הזמן את עתודותיה. באנגלית אומרים:  "One trick pony", היינו כזה שמסוגל לתנועה אחת בלבד. ובמקרהו של הירשפלד, זאת תנועת ההתפעמות. הירשפלד הוא אמן ההתפעמות. הוא כה נשטף בה, שבניסיונו החוזר להשיג ולהמשיג אותה הוא חוטא לה שוב ושוב. פרדוקס טרגי-קומי זה מנסח למעשה את כל קוצר ידו של הירשפלד ככותב וכמבקר.

קשה למעשה לחשוב על מישהו המוסמך פחות לביקורת מאשר זן זה של כותב – הרי אם הוא מסוגל לכתיבה אחת בלבד, מן ההכרח שמסוגל הוא גם להתמודד עם קריאה אחת בלבד, זו שתתאים לארסנל הביקורתי (האחד) שברשותו. ומאחר שהקריאות בעולם הן רבות ושונות, משמע, אין הוא ערוך כלל להתמודד עם שונותן וריבוין. משמע, הוא אינו מסוגל באמת לברור את עולם החומר שלפניו. ולא תעזור ההשכלה הרב-קומתית והנרחבת – העיוורון של הירשפלד הוא נחוש מאין כמוהו, נכון למחוק את יצירת המקור ולשכתבה במושגיו שלו, על מנת שיוכל להביע את עצמו ביחס אליה בלשון היחידה שמצויה לו, היא לשון ההתפעמות.

עבדתי פעם בעבודה משונה – הייתי נוסע לגני ילדים ומביא עמי כל מיני חיות, נדירות יותר או פחות, על מנת שהילדים ילטפון. בכל מקום כזה מצוי זן של ילד שתיתן בידו לטאה או גור ארנבים, והוא ימעך אותו מרוב אהבה, מרוב סקרנות. כזהו הירשפלד לעתים בבואו לתאר דבר מה – מועך אותו ברוב מלל, בבריונות עצומה של אהבה. וכל המילים המועכות הללו מכסות למעשה על איזה סוג של גולמיות, איזה דבר מה לא מעובד שבנפש, אך כזה שיוצא אל העולם, שוב ושוב, בשם הקריאה הנשגבת לעידון, לראייה נכוחה, לאהבה ללא שיעור וגבול.

בזבוז מילים

פער זה, במידה מסוימת, הוא נושאו העיקרי של הספר. זהו השיעור שאותו מעבירה הסופרת רונית מטלון את הפרופ' אריאל הירשפלד. אך גם לקראת תום השיעור כלל לא בטוח אם התלמיד הבין משהו. כך אומר נתנאל, הפרופסור למוזיקולוגיה מירושלים (קרי, בן דמותו של הירשפלד): "משהו במה שהיה בינינו הלילה… גורם לי לעצור במילים. לדבר אחרת פתאום. נדמה לי שהשפה שסמכתי עליה בפשטות עד היום איננה מדויקת מספיק כדי להגיד ולתאר את האופן שבו נתת לי להתקרב אלייך. היא איננה ענווה מספיק" (עמ' 168). ואם עד כאן נראה כאילו החינוך הלא-סנטימנטלי של מטלון צולח, שימו לב להמשך, לפשע המילולי שמבצע החוטא בעוד הוא מתוודה על עוונו: "זה לא שמדובר במה שיפה לו השתיקה. בכלל לא. אבל האם אמצא מילים נכונות כמו השתיקה כדי להגיד את כל זה? עלי למצוא מילים נכונות כמו שתיקה כדי להגיד את זה ואינני מוצא. אני שותק" (שם, שם).

בשלב הזה ניתן עדיין להאמין כאילו דבר מה באמת נלמד: אין מילים לכל דבר, לפעמים צריך לשתוק. ושימו לבכם לצירוף הבא, כי בכוחו לגלם את כל מה ששגוי בכתיבתו של ראש החוג לספרות: "למצוא מילים נכונות כמו שתיקה כדי להגיד את זה". ראשית, מדומות המילים הנכונות לשתיקה. עד כאן נשמע אוקסימורוני אם כי קביל, ואולי אף מוכר לקוראי הפילוסופיה של המאה העשרים. אך באותה הנשימה גם נדחף הצורך שאינו ניתן לאיפוק להגיד את זה. הדיבור של הירשפלד לובש על עצמו את השתיקה כמעטה ענוותני –  רק כדי לשוב ולהכביר ולבזבז עוד מילים על הדברים שאינם ניתנים לאמירה. ומה לכאורה פתרון טוב לזאת הסחרחרה – פשוט מאוד וגם עתיק: "שתוק, כך עלה במחשבה".

אך אין אופציה כזאת בעולם על פי נתנאל, והוא ממשיך: "והשתיקה הזאת אינה שתיקה. תדעי. היא אינה שתיקה. אני אומר דברים חזקים וחודרים. והם יוצאים ממני ועפים אלייך ובאים בך ואת יודעת שהם באים בך. הם פשוטים וענקיים. והם מושלמים ואין טובים מהם. ואני יודע שאת יודעת את זה. ואין להם מילים אלא הם דברים" (שם).

לאחר שהתהדר במילותיו שהן למעשה שתיקה – שגם אותה הפרופסור מוכרח להגיד – הוא מחליט כי אין השתיקה שתיקה. והוא נדרש גם לתאר לנו את הדברים שהוא אומר: שהם "חזקים" ו"חודרים". ומיהו מחברם של הדברים, ריבונו של עולם, שיקבע גם את טיבם, את איכותם ואת התקבלותם ("אני יודע שאת יודעת").

ואין המטרה פה לחשוף חוקר וכותב בשם אריאל הירשפלד במערומיו. המטרה כאן היא לקרוא טקסט קטן, בקריאה צמודה מאוד, ולהדגיש את המרכיבים השונים של מה שבו שגוי. להדגים מאפיינים לכתיבה לא טובה ולא ממושמעת. לא טובה בדיוק בגלל שהיא לא ממושמעת. להדגים כיצד מה שבקריאה מכבדת עשוי להיראות כמו פרץ שנורה בכינון ישיר אל הנשגב – בקריאה ביקורתית קצת יותר מתפרק לגורמים של סתירותיו הפנימיות הלא מוכלות, הפרזתו ומוגבלותו התאומות.

שלישיית הסופרות הפותחת      

 עד כאן אמורים הדברים בחלקו הטוב-פחות של הספר. וכאן אתפנה לעסוק בחלקה של רונית מטלון. ראשית, מטלון היא כותבת בחסד עליון. מצויה בכושר עילאי ובעלת יד נפלאה. מטלון כיום מהווה חלק מן השלישייה הפותחת של נשות הספרות העברית: אורלי קסטל בלום, שחוללה לא פחות ממהפכה ספרותית בפרוזה של שנות התשעים, ובאחרונה התכיילה על תדר חדיש של אובייקטיביות; צרויה שלו המצוינת, שכותבת ומדברת בעברית עשירה, מרובדת וצרופה, מדובבת עולמות שלמים במלאכת מחשבת של סגנון קולח, דק ובהיר;  ומטלון, שמבין שלושתן התברכה בתכונה שמבדילה אותה ומייחדת את מגע עטה, כי מטלון היא מעל הכול "טיפוס", והמילים שהיא מפיקה ממש מקבלות איכות חיה שמזנקת עליך מן הדף.

אם קסטל בלום היא המבריקה שבכותבות, החריפה והמפתיעה ביותר באידיוסינקרטיות הפרועה של בחירות המשלב והתפתחות העלילה (אם אפשר לכנות כך את שדרת סיפוריה), ושלו היא בעלת מגע יד מדויק, נקי וסמוך מאוד לשלמות הקלאסית של המבע, מטלון היא העזה ובעלת האיכויות הדרמטיות ביותר של האישיות הכותבת. גם בלא אקרן וקהל, היא מקיימת סוג של כוכבות קולנועית. מהסוג שעצם הנוכחות טעונה תמיד במתח שמרתק אליו את המבט, ללא מאמץ ניכר ומבלי שהצופה יוכל לעמוד על סודה של המשיכה המיידית.

כזה היה השחקן סטיב מקווין, למשל, שבהופעותיו תמיד קימץ במילים והבעות, אך סיפור חייו היה חרוט בתווי הפנים. הכאב, הקשיחות והעיניים חרוכות-השמש שראו כבר כמעט הכול, ושעדיין מייחלות לסוף טוב יותר מזה שיבוא. בכתיבתה של מטלון יש הרבה מן האיכויות האלה: המילים מועטות, מוקפדות מאוד ומתפוצצות כמעט מניסיון וטעינות רגשית. זו כתיבה שיש לה פנים, במובן העמוק ביותר. כתיבה שיש מאחוריה אדם חד-פעמי שיודע לנסח באופן חד-פעמי את אשר יש לו להגיד.

באותו האופן נציץ במקטע מדבריה של לורי, בת דמותה של מטלון בספר, וניווכח כי הדברים הינם מהופכים בדיוק סימטרי כמעט לציטוטי נתנאל שלעיל. הדברים הם באחת רגילים מאוד, אבל גם בעלי איזה חיתוך ייחודי שנושא בהם את הקול הספציפי, את האישיות המאוד מסוימת של הדוברת: "וכשנפגשנו הפציע פתאום הריגוש הזה של הגברים והנשים. העולם ומלואו הזה. והמבוכה שלך והעדינות וכל הדיבור שלך וההסוואות של הדיבור. אתה מדבר מאוד יפה, רציתי להגיד. בצורה יוצאת דופן יפה. והרבה פעמים כשדיברנו לא התחשק לי להגיד כלום כי רציתי להקשיב. מה זה אומר? והדהים אותי שנפל לי הלב פתאום כשאמרת שעוד מעט אתה נוסע לגרמניה. ומה צריך להיות אכפת לי שאתה נוסע? מאוד נבהלתי מעצמי שככה נפל לי הלב פתאום והתחלתי לקרוא לעזרתי את כל המשפטים שהייתי אומרת לפעמים לעצמי מאז הייתי נערה: לורי, אל תרוצי. לא לרוץ. שבי בשקט… ואולי בכל זאת לא תיסע לגרמניה ואני אשלח את זה מהר לפני שאתחרט ואמחק. לורי" (עמ' 43-44).

ריחוף נמוך

האנטומיה של הלשון הזו עשויה כולה מהאיזונים ששומרים על כוח ההתכוונות של הלשון, מונעים ממנה מלהרחיק יתר על המידה מן הקרקע. אותו ה"ריחוף בגובה נמוך" כמאמר דליה רביקוביץ' המנוחה. "וכשנפגשנו", פותחת לורי. המשפט מתחיל ב-ו' החיבור, שאופיינית יותר לתחילתם של משפטים דבורים מאשר כתובים, אך אז מזנק הטקסט עם הצירוף "הפציע פתאום הריגוש", והתנועה כולה מכוונת מעלה וכך גם הבחירה בפועל השגור פחות בשפה המדוברת, "הפציע", אשר טוען בדרמטיות את המהלך, מעורר את תשומת הלב של הקורא לכך שדבר מה שונה מתחולל עכשיו. אך הכותבת ממהרת לקיים את הדיאלקטיקה שכתיבה טובה צריכה לה, כצורך הנשימה בחמצן. לאחר ה"הפצעה" היא ממשיכה ישירות אל: "הריגוש הזה של הגברים והנשים", והכינוי הרומז: "הזה" מהווה את מילת המפתח של ההנמכה. מעמעם את ההתכוונות הקודמת ומצביע על איזו כלליות שאופפת את כל העניין. וכך ממהרת מטלון למשוך את המשפט בכל הכוח אל הרגיל, ולהפוך אותו לשלה, למשפט שעוצב מתוך הכלה והבנה של הסתירה בין ההתרגשות הפרטית לחוויית ההתרגשות כפי שהיא נחווית על ידי הכלל. היא אינה הולכת שבי אחרי התלהבותה. והכרה זו באי-מיוחדותה, והאופן שבו היא מתנסחת, הם-הם ייחודה של הסופרת.

קריאה זו ניתן להחיל כמעט על כל משפט ומשפט מפרי עטה. כל משפט מורכב מסכסוך פנימי, מאי אמון של חלקי העצמי זה בזה, ומשמירה על אותו ריחוף נמוך שבאחת מעורר את הדמיון אך גם אינו נותן לו לנצח את כוח הכבידה של החשיבה הביקורתית. ואלו הם סממניה של הכתיבה הטבעית, שאחדות הניגודים טבועה בה מן השורש – כלומר, קודם האקט של הממשי של הכתיבה.

סדנת הכתיבה בזעיר אנפין שנערכה כאן היא גם מעשהו של הספר – שסיפור עלילתו האמיתי הוא סיפור חניכתו הספרותית של הפרופסור מירושלים על ידי הנערה מגני תקווה, שגדלה ונעשתה למעולה שבסופרות. ויש לומר כי משהו אכן קורה בסדנת כתיבה זו, שהיא משעשעת וגם מטרידה לפרקים.

לקראת סופו של הספר, הירשפלד מנדב ממש סיפור שטומן בחובו זרעי אמת של רצינות ספרותית. נתנאל שוזר איזו אנקדוטה בדבר יחסיו עם בנו, ומספר כיצד באמצע שולחן ליל הסדר מתוודה הבן לראשונה בפני המשפחה כולה כי סבל מהזנחה לאורך שנות ילדותו; והאב, אשר גידלו יחידי, מתרעם כיצד הוא מעז לפתוח זאת כך, קבל עם ועדה, לחרוץ כך את דינו, בחדווה חגיגית שכזו. ובתוך שהוא נתקף בחמת זעם גואה הוא לפתע עוצר בעצמו, חושב רגע, ומתיישב חזרה בכיסאו. למעשה, מכיר בחלק אחריותו שבדבר. ומבין כי גם אם טעה הבן שכך נהג, טוב יותר שנאמר הדבר מאשר שלא נאמר, והסדר ממשיך כהלכתו.

רגע נאצל זה, של הודאה באשמה, של הכרה בנפסדות, של הקונפליקט שאינו נפתר, של חוסר היכולת להתרומם ולהתנשא לגבהים הימלאיים מדי משפט, על כל דבר שטות ומבע יופי חמקמק, הוא רגע בשל של ספרות ורצינות. וזהו סוף לא רע לתרגיל הספרותי שנקרא "השפעה בלתי הוגנת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012