לא רק על עצמה / רבקה שאול בן צבי

ספרה של זיוה שמיר חושף את מורכבות אישיותה ושירתה של רחל, שנתפסת בדימוי הציבורי כתמימה וחסרת תחכום. המשוררת שהפכה את בורותה הלשונית למקור של כוח

רקפת

ענווה וגאווה בשירת רחל

זיוה שמיר

ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 342 עמ'

לפני שנים אחדות פרסמה פרופ' זיוה שמיר מסה בשם "רקויאם לחקר הספרות העברית", אשר פורסמה במספר במות ועוררה רעש רב. במסתה עימתה בין תור הזהב של לימודי הספרות בשנות השישים, כאשר מדעי הרוח בכלל והספרות בפרט הוצפו במאות סטודנטים, ובין המצב העכשווי. ללימודים האקדמיים נודע אז ערך סגולי רב, ולסטודנטים הובטחה פרנסה כמורים, חוקרים, מרצים ועורכים – ואילו כיום קיים מצב של "ריבוי פרופסורים חסרי סטודנטים" ואין קליטה של סגל צעיר.

שמיר קוננה על מה שהיא רואה כהזניית מדעי הספרות על ידי תיאוריות זרות שאינן מכוונות לאמיתותה של ספרות אלא לאמיתותה של פוליטיקה, וליתר דיוק לשקריותה. בשיטות הללו התוצאות צפויות מראש, ובמיוחד בתיאוריה הפוסט קולוניאלית שהפכה כלי בידי אויבי הציונות. כמו כן מציינת שמיר את התופעה של פרופסורים שהפכו "עט להשכיר" בשירות הוצאות הספרים.

למרות עבודתה באוניברסיטת תל אביב, שמיר לא השתייכה לאסכולה הפורמליסטית של הרושובסקי, שפסה מן העולם, אלא הייתה קרובה דווקא לחוקרים מבר-אילן שצמחו מקפלי אדרתו של קורצווייל, ואשר אימצוה בחום. קורצווייל, כידוע, לא האמין ב"מדע הספרות" אלא באינטואיציה ובאמפתיה של החוקר כדרכים להגיע אל לב היצירה. ואלה אכן הסגולות המאפיינות את מחקריה של זיוה שמיר, כמו גם את ספרה הנוכחי.

"רקפת" הוא המחקר האקדמי הרציני הראשון שמוקדש לרחל בלבד, ופלא הדבר. שכן רחל היא משוררת מעולה ואהובה שזכתה להצלחה גדולה עוד בחייה, ועד היום יוצאים לאור כרכים של שירתה. חלק ממתנגדיה כבר נשכחו, והיא עדיין נקראת, נלמדת, אהובה על תלמידים, ושיריה מושרים על ידי כלל הציבור. קלאסית במובן החי של המושג.

ואכן, זיוה שמיר נוגעת בשאלת הקלאסיות כשם שהיא נוגעת בסוגיות עיוניות שונות כמו תקפות של ביקורת. המסקנה הנובעת מ"רקפת" היא שהשיר שנועד להישמר ולהיזכר לדורי דורות הוא זה שאופיו גבישי וצלול, ואשר בתוך בהירותו ופשטותו צפויה מורכבות מרתקת. ואני תוהה עד כמה הפואטיקה העכשווית מסוגלת לאותה יציקה גבישית המאפשרת להפנים את השירים ולשמור אותם בלבנו. האם יקומו משוררים כמו רחל, לאה גולדברג וזלדה, דן פגיס ויהודה עמיחי. משוררים שהפואטיקה שלהם, עם כל מורכבותה, יוצרת תקשורת שונה מאשר שירים רבי עומס שכל כך שכיחים בתקופתנו, והם מרהיבים אותנו ביופיים ואחר כך נשכחים.

"רקפת" קורא תיגר על תפיסות מקובלות על אודות שירת רחל. התפיסות השגויות הללו כה נשתגרו והופנמו, עד כי רחל שבדימוי הציבורי הסתירה ומסתירה את דיוקנה המורכב של רחל האמיתית, הדמות והשירה. תכונותיה של רחל כאישה וכמשוררת מובעות בדימוי הרקפת, פרח שעל אודותיו כתבה ותרגמה. הרקפת היא סמל הנשיות ביופייה הענוג. פרח ענוג אך חזק, קצר ימים, צנוע וגאיוני כאחת.

רעיון זה מומחש בעטיפת הספר, הצבועה בחלקה בצבעי הרקפת ובמרכזה דיוקן של רחל, על פי ציור של רוני סומק. הדיוקן משתקף בשתי מראות אליפטיות בין צמחי השדה, כשרחל בתוכם כעין רקפת, עדינה אך עם הרבה עוצמה במבטה הרך, וכדי להגיע אליה צריך לצלול לעומקי האליפסות שבתוכן היא חבויה. הכול נמצא בכריכה: הענווה והגאווה, המסתורין, הכפריות, מוטיב הרקפת. עיצוב הכריכה של מאיה גלפמן, מהיפים שראיתי לאחרונה.

שיריה של רחל נתפסו מאז ומתמיד כפשוטים, נטולי מורכבות. שירים שמביעים רגשות פשוטים ורעיונות פשוטים באמצעים פשוטים, ובאמירותיהם השונות אין יותר ממה ששומעים. ובל נשכח שפופולריות יתרה עלולה להחשיד את המשורר בפשטות ופשטנות. זיוה שמיר חושפת את המורכבות שבשירים ה"תמימים", ואת האופי המסכי של רבים מהם. רחל כתבה שירים רבים שנחשבים ל"שירי מולדת" או ל"שירי נוף". בניתוח "אל ארצי" ("לא שרתי לך ארצי, ולא פיארתי שמך…") למשל מתגלה שמה שנחשב כשיר מולדת תמים הוא ביטוי מורכב הניתן להתפרש לכמה פנים. שמיר טוענת שאין לרחל שירי נוף אמיתיים, ואין בהם סימנים מזהים ספציפיים של נופי הארץ, אם כי בהחלט היא משוררת הטבע ואנטי אורבנית במהותה, אך לא ציירת נופים. שיריה של רחל נותנים ביטוי לנופי הנפש באמצעות עצמים הלקוחים מהנוף, ו"דקל שפל צמרת" למשל אינו אלא דימוי לאישיותה האמביוולנטית.

      רחל לא הייתה פשוטה וענווה כפי שהוצגה על ידי מבקריה. קיננו בה הכרת ערך עצמי גבוהה, מודעות לכישרונותיה הלימודיים והיצירתיים וביטחון בדרכה האידאולוגית. היא באה מרקע אריסטוקרטי ורכשה השכלה בתחומים שונים; למרות רגישותה היתרה וחולשתה הפיסית היו בה גם עוז, אומץ ובטחה. הענווה שלה, כך נראה לי בעקבות שמיר, הייתה ענווה שבעדינות הנפש.  פשטותה הייתה כרוכה באתוס החלוצי שרחל הייתה קורבנו אפילו במראה הנשי שלה, שכן יופייה דעך במהרה כתוצאה מהחיים הקשים בדגניה. את השחפת הפתוחה קיבלה בהיותה בחו"ל לצורך לימודי האגרונומיה, מקצוע שבחרה ממניעים אידאליסטיים. במלחמת העולם הראשונה התנדבה בבית חולים ונדבקה מחולי שחפת, וכך נחרץ גורלה, שעמו התמודדה בהשלמה סטואית. בניתוח מבריק של "רק על עצמי לספר ידעתי", ממחישה זיוה שמיר את המורכבות של אישיותה, ואת המשחק של פשטות מצד אחד ושאיפות גדולות מצד שני.

הפואטיקה של רחל היא תולדת המהפכה הרוסית ולא "ספיח" של יעקב פיכמן ויעקב כהן, כפי שחשבו בזמנה. "הקושי האמיתי בביקורת ומחקר הוא לזהות את ההבדלים הדקים בין תופעות הנראות לכאורה דומות", כותבת שמיר (עמ' 96). שמיר גורסת שרחל היא משוררת מודרנית שהושפעה בעיקר מה"אקמאיזם", זרם חדשני שנציגתו הידועה היא אנה אחמטובה, שרחל תרגמה משיריה. סגנון זה מודרני יותר מהנאו-סימבוליזם שנציגו המובהק היה שלונסקי, ומקורותיו בסימבוליזם של המאה התשע עשרה. רחל אינה דומה לאיש מהמשוררים בני דורו של ביאליק וההולכים בעקבותיו כפיכמן.

הפרק החשוב ביותר בספר דן בפואטיקה של רחל, שאותה מתמצתת שמיר בדימוי הרקפת כביטוי לאוקסימורון המעודן, אותה פיגורה לשונית הממזגת הפכים. בשונה מהאוקסימורון הדרמטי, שבו נקטו משוררי הזרם הנאו-סימבוליסטי כמו שלונסקי ואלתרמן, אצל רחל זהו אוקסימורון מרוכך. את צבעי היסוד שחור ואדום האופייניים לסימבוליסטים המירה רחל בצבעי הרקפת, אפור וורוד.

"דקל שפל צמרת", כדוגמה ידועה, הוא אוקסימורון מעודן המביע את הגובה האישי של רחל יחד עם נמיכות רוחה עקב תלאותיה. בעקבות ה'אקמאיסטים' מתנגדת רחל ליערות של סמלים, למבנים בארוקיים מפוארים, לטשטוש ולגודש. היא דוגלת בבהירות, בצלילות, במינימליזם. פשטותה לכאורה מקורה בבחירה מודעת של אמצעיה. אותה פשטות הצופנת מורכבויות היא סוד קסמה וגדולתה.

אחת הפליאות הגדולות היא עצם יכולתה לכתוב שירים ברמה כה גבוהה נוכח אי בקיאותה בשפה העברית. רחל למדה בגימנסיה רוסית ובבית דיברה יידיש. היא לא שלטה בעברית כשבאה ארצה. א"ד גורדון, שהכיר שירים שכתבה ברוסית והוקיר את אישיותה וכתיבתה, יעץ לה לקרוא תנ"ך לפחות שעתיים ביום. וכך עשתה. נוסף לכך למדה עברית מילדי הגן. כך הצליחה רחל לשלוט בעברית המתחדשת ובעברית התנ"כית, אך לחלוטין לא הכירה את הרבדים התלמודיים וההלכתיים ואת כל מה שהיה בין תקופת התנ"ך לראשית המאה העשרים. הרובד התנכ"י העניק לשירה את העומק ואת הקלאסיות, שכן שפת התנ"ך אינה מתיישנת, ורחל השתמשה בה באופן חופשי ויצרה ביטויים חדשים שהתאימו למגמותיה האמנותיות. אישים מהתנ"ך שעליהם היא כותבת מייצגים תכונות ותופעות בחייה האישיים. רחל חפצה לכתוב שירה שאין בה ריח של גלות, והפכה את בורותה הלשונית למקור של כוח.

סוגיית הלשון היא גם הסיבה לכניסתן המאוחרת של נשים להיכל השירה, טוענת זיוה שמיר. וכאן תוקפת שמיר בשצף קצף את דן מירון, שבמסתו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות" טען שנוכחותה המרובדת של שירת ביאליק היא אשר עיכבה את שירת הנשים. מירון ואחרים הצביעו על הדרת נשים על ידי הממסד הספרותי הגברי, אך שמיר מוכיחה כי אין הדבר נכון. הסיבה לכניסתן המאוחרת היא אך ורק חוסר ידע בעברית, שכן נשים בגולה לא למדו עברית. ועובדה שדבורה בארון, שלמדה עברית בכיתה של אביה הרב, אכן נתקבלה בזרועות פתוחות על ידי הממסד הספרותי דאז. גם רחל בת תקופתה חובקה על ידי עורכי "דבר".

בספר פרק שלם המגולל את חייה של רחל, גם על סמך חומרים חדשים שנתגלו, וכן פרק מסיים היוצר זיקה בין כותבת הספר ומשפחתה לבין רחל. לדעתו של חוקר שעמו שוחחתי, אין זה נכון לזהות את "זלמן" של  השיר "הד" עם זלמן שז"ר. בעלומיה התיידדה רחל עם בחור קומוניסטי בשם זלמן. הלה עזב לרוסיה ובה מצא את מותו (רציחתו). "התשמע קולי רחוקי שלי" ושירים נוספים מוקדשים לאותו זלמן מרוחק שרחל אהבה.

כמו כן, בניגוד לכתוב בספר, אין לזהות את "אביב" עם גבר, בוודאי לא עם שז"ר, אך גם לא עם אורי צבי גרינברג שבשל היותו אדום שיער זיהו אותו עם האביב שבשיר. השיר הזה נכתב כאשר רחל כבר הייתה חולה מאוד ובודדה, ואיש לא בא לבקרה באותו חדר כביסה שהוסב למגורים, למעט איש טבעוני בשם נפתולסקי שאהב את רחל. לא היה כל סיכוי שאצ"ג, הידוע ברבים כחששן, יבקר את רחל, שהשחפת "הפתוחה" שלה גרמה לסילוקה הגס מקבוצתה ולבידודה מכל אדם. "אביב" הוא שיר על האביב ולא על גבר, כך גורס חוקר שבקיא מאוד בקורותיה של רחל.

עניין כאוב המועלה בפרק אחר הוא היחס אל רחל מצד שלונסקי, שבניגוד לאגדה לא תמך בה, אלא זלזל בשירתה, וכנראה קינא בפופולריות שלה בין החלוצים, קהל היעד שלו. יחסו של אלתרמן כלפיה היה מורכב יותר וידע עליות ומורדות, ואילו ביאליק, גדול המשוררים באמת, החשיב אותה כמשוררת בעלת קול אותנטי ומיוחד. הדים להשפעותיה על משוררים גדולים מומחשים בטקסטים המתכתבים עם שירי רחל.

מרגש מאוד הפרק המקביל בין אמילי דיקינסון לרחל. "מצבים דומים מולידים יצירות דומות", כותבת שמיר ומתארת את הדמיון המדהים בין המשוררות – שתי נשים צעירות, בודדות, עריריות, לבושות לבן, שהתייחדו בצירוף של גאווה וענווה וכתבו שירה הנראית פשוטה אך אינה כזאת באמת.

"רקפת" נקרא בהנאה רבה. סגנונו צלול וקולח, והוא מצייר תמונה מרשימה של הדמות ושירתה, ששתיהן מבטאות כפילות. החוקרת מדגישה מאוד את האופי האוניברסלי של השירים. לא רק על עצמה כתבה רחל, אלא ידעה לספר על המצב האנושי הקיומי, ובכך היא מתייחדת כמשוררת אינטלקטואלית היוצרת מצג מדומה של פשטות.

בפרטי הספר לא נזכר שמו של עורך לשוני, אלא רק עורך כללי, וכנראה שמישהו חשב בטעות שאין בכך צורך. וחבל, שכן ניתן היה למנוע מספר אי תקינויות לשוניות, וגם כמה חזרות מיותרות. ועדיין, זהו ספר יפהפה, רב גילויים וחדשני, המשלב יכולת אנליטית יחד עם חום הנפש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 באפריל 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון תזריע תשע"ב - 767, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: