על 'טקסי הערב' של ליאור שטרנברג ו'אחי, הצימאון' של חוה פנחס כהן.

סדרת "ריתמוס" לשירה – היוצאת בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' – הנה מן היציבות והחשובות בשירה העברית בת זמננו. מבט על המשוררים שפרסמו בה, ומופיעים בקצה כל ספר, יגלה את שדרת המרכז של השירה העברית העכשווית. נדמה כי הייתה האטה מסוימת בקצב הפרסומים בסדרה, האטה שנפרצת כעת, כאשר כמעט בבת אחת מופיעים שני ספרים, "טקסי הערב" מאת ליאור שטרנברג ו"אחי, הצימאון" מאת חוה פנחס-כהן. אולי חלק מן הסיבות לקצב זה מצויות בשינוי העובר על עולם השירה, במובן הכלכלי, גם דרך לחץ ופעילות של המשוררים עצמם, דוגמת איגוד המשוררים אשר מתכנס בכל יום ראשון ב"בית העם" בשדרות רוטשילד התל אביביות.

תחושה של אבדן שורה על ספרה של פנחס-כהן. טבעו של האבדן להגביר את קצב הקליטה הנפשית, וממילא את השיחה הפנימית. ואכן, הספר עמוס ומהיר-נשימה, כפי שאומרת פנחס-כהן: "לא יכולתי יותר / וביקשתי עוד" (עמ' 48). הצימאון, שהוא העדר, כמו האבדן, מוציא את האדם ממקומו הפיזי והנפשי, הביתי והרוחני. הוא מבקש ממנו לתור אחר חלקה לא ידועה, אפופת ערפל, לעתים הדבר קשה מנשוא, והריק מושל.

נפגשתי עם המשוררת בירושלים. אחד הדברים המרשימים בשיחתה הנו רוחב היריעה התרבותי, ואף יותר מכך – היכולת לראות רצף תרבותי, קרי מסורת, ואת מקומה (או חוסר מקומה) בתוכו. יכולת התבוננות שכזו הנמסרת בבהירות ואומץ קשורה פעמים רבות, בין השאר, לאדם ששבילי חייו מפותלים, ודרכו עוברת תהפוכות ושינויים שטבעם לעצב מבט על תהליכי עומק. חייה ודרכה של פנחס-כהן הנם נדודים נמשכים אל קול אישי ואמת פנימית, ובתוך כך פעילות נמרצת לתת מקום לקול שכזה, וממילא לאפשר מקום לקולות דומים. אזכיר כאן את כתב העת "דימוי" בעריכתה, שהוביל, בין השאר, את השיבה בשירה העברית לתכנים יהודיים מובהקים (ולא פולקלוריסטים), או את כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודים. מסע שכזה מוביל לכתיבה מודעת מאוד, בעלת מטענים תרבותיים והגותיים המתפרקים באופן מכוון במסגרת השיר.

האבדן דרכו לפרוע סדרים, ואכן, הספר החדש נמסר באופן קדחתני יותר, עמוס ומטלטל, ופחות ביתי וקונקרטי. דוגמאות מייצגות לכך ניתן למצוא בשירים בספר המגיעים עד לאבדן הקול, המופיע שנוק ומגמגם. הנה למשל  בשיר "אחי, הצימאון", אחד משיאי הספר: "לא שמרת נרדמת איך לא שמרת אח אח אח/ לא שמרת אח שכחת אח אשמים אנחנו/ על אחינו אם יש אחינו הקטן אתנו". הנוף של הספר, גם הוא-עז מבע. נופים רחבים – הים על כוחו והשיגעון החבוי בו, ההליכה בטבע מתוארת פעמים רבות כסבך: "האויר נמלא קולות פליאה ובלהה/ מהצל שהוטל בין רגלי/ יונים סיסים או חגלות מקננות בקנים/ לא ידעתי להפריד בין קולות המינים" (עמ' 68).

תחושת החנק המילולי והגיאוגרפי, תחושת הבהלה מול מה שאבד, מבקשת למצוא בשפה מזור, נוכחות וממשות, כשם אחד משערי הקובץ – "ספר בתוך גוף". וכך כל הרבדים הגודשים את יצירתה של פנחס כהן- שפות (עברית, אך גם לדינו, צרפתית ובולגרית), הדהודי הטקסט היהודי – התנ"כי והקבלי, נופי הארץ והמשפחה, ומסורת השירה, פורצים בספר בקול חזק מול האבדן וכנגדו.

ונעבור לליאור שטרנברג. שטרנברג בעיניי הוא אחד המשוררים הצלולים והמשוכללים ביותר בשירה בת- זמננו. כוחו מצוי בשילוב בין בהירות קונקרטית, יכולת תיאור וצילום של היום יום,  חיי העיר ומהומת השמחה של המשפחה הצעירה, לבין הנף יד ייחודי בתחומי הדימוי והמשפט השירי. ראו דוגמה מן השיר "הכוכבים", אחד משיאי הספר: "אך אנו דומים יותר לעצים ולעשבים הנוצצים בכסף שחרית/ אנו כארנבת המקפלת את נפשה מדי ערב אל תוך עונג גופה" (עמ' 14). שילוב זה מאפשר בו-זמנית את התגייסות הקורא המצויה בראייה בהירה של אתרי הספר ואת הזינוק וההפתעה החשובים כל כך לפעולת השירה.

פרקי הספר פותחים במופשט, המיתי, שבשער הראשון – "אגדת המישור", שער המצייר עולם שבו האדם והטבע נעים בכוח אחד, מעורבים זה בזה, החיות מדברות עם האדם, אך גם נתונות עמו במאבק: "אתם נוגסים בבשרי בשנים חרבות / וטועמים את העולם" (עמ' 12). הספר נע בחלקיו האחרונים אל המקומי והביתי, "העיר בה אני חי", המתאר את ירושלים של ימינו כעיר הנתונה למשטר מהפכות בנייה ובתוכה, אחרי הכל, מסכת של פגישות אישיות, מקומות אהובים וזיכרונות וגם רוך המבט. הוא מצייר ביופי נדיר הווי משפחה צעירה: זוג הורים ותינוקת. ראו באיזה עדינות ויופי – "שומרים על פתחה / שוכחים כי היא זו השומרת עלינו"  (עמ'87). מנעד זה מרחיב את כוחו הפואטי של שטרנברג ומעמיד משורר המאומן בהעמדת קולות שונים.

בתווך בין המופשט המוחלט לשירי הבית, נמצאים אידיליה על חיי מושבה בימי טרם הקמת המדינה וגם מבט נמשך על הגברי והנשי, הנודד והביתי, המופשט והמקומי. המתח ביניהם עומד בבסיס השירה, בין השפה שמתארת עולם, על חוויות החיים של הכותב, לבין עולמות הדמיון והדימוי, ההתנסות הלשונית והתודעתית בקצוות, בלא-קיים ובמסתורי. ההצלחה של משורר, ושל ליאור שטרנברג בספר זה, הנה בתנועה בין זה לזה. בכך הוא מאתגר את הקורא, מפתיע וגורם לשפה להפוך מורכבת ומפתיעה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012