מסתת בגוש של שיש / יעקב בראון

ממרומי גילו, נתן שחם אינו מוותר ומקפיד להוציא ספר כל שנתיים. לרגל זכייתו בפרס ישראל הוא מספר על התחנות בתיאטרון ובמוסיקה, על הביקורת הקטלנית של קורצוויל ועל הרושם מגינתר גראס

הסופר נתן שחם, בן ה-87, כותב בחדר עבודתו שבקיבוץ בית אלפא למרגלות הגלבוע. ביום העצמאות הקרוב יתכבד בפרס ישראל לספרות מי שחתום על 'רביעיית רוזנדורף', 'עצם אל עצמו', 'הרחק מטשקנט' ועוד שורה ארוכה של רומנים, סיפורים קצרים, ספרי ילדים ומחזות, שהגיעו לקדמת הבמה הישראלית והותירו חותם בל יימחה.

מה שמטריד את הסופר הישיש היושב בעמק הוא דווקא גינתר גראס ותופי הפח שלו. "אני רוצה לספר על גינתר גראס כפי שהתרשמתי ממנו", הוא נדרש לנושא בפתח שיחתנו, ומוכיח כי הוא 'עדיין בעניינים' גם במרום שנותיו. "כשיגאל אלון היה שר החינוך והתרבות, הוא אירח בלשכתו את גראס בביקורו בארץ. לפגישה זו הוא זימן שני סופרים, את חנוך ברטוב ואותי, כדי שתתפתח שיחה אינטיליגנטית, אולי גם כדי להראות ששר החינוך והתרבות אוהב ספרות ומבין בספרות.

"מהרגע שבו אלון הציג אותנו בפני האורח כסופרים, זה התעלם כליל מאיתנו ולא חדל מלתקוף את אלון על הקשרים של ישראל עם אידי אמין, שליט אוגנדה. לאלון לא עזר ההסבר שלפעמים כורתים ברית אפילו עם השטן, כשנחוץ. גראס תקף אותו ביתר שאת. בתום המפגש, שבו חנוך ואני לא יכולנו לפצות פה, יצאנו לפרוזדור והערתי לגראס: 'יכולת להגיד משהו גם על זה שכרתנו ברית עם גרמניה'. הוא לא הגיב".

שחם לא הופתע כלל מהתקפתו האחרונה של הסופר הגרמני על ישראל. "הוא עשה עליי רושם של אדם מאוד שחצן. בפגישה עם אלון, איש בעל הישגים לא מעטים ובעל תרומה לבניינה של הארץ ולהגנתה, הוא דיבר אליו כמו רביזור מטעם המצפון העולמי, שנתברר לו כי באיזה מקום נידח לא פועלים לפי הכללים".

בגילו ובמעמדו, לזוכה פרס ישראל כבר אין מניעה לומר גם את שהוא חושב על ספריו של גראס. "עוד לפני שפגשתי אותו מקרוב לא אהבתי את ספריו, לעומת אלה של היינריך בל, שמאוד אהבתי". גם הפגישה עם בל, זוכה פרס נובל גם הוא, הייתה ביוזמתו של יגאל אלון. "הפעם נמנע אלון מלחזור על הטעות של אירוח בלשכתו, והוא הזמין את בל לארוחת ערב בדירת השרד שלו בירושלים", מחייך שחם. אולם הפעם האורח הוכיח עצמו כידידותי במיוחד. "כשהוצגתי בפניו ושמע שאני סופר, התיישב לידי ודיברנו על ספרות. במיוחד סִקרנו אותו מכירות הספרים כאן. בזמנו אפשר היה למכור אפילו 23 אלף עותקים ממהדורה ראשונה. ועדי עובדים רכשו ספרים ולא מכשירים חשמליים או טיול לרודוס. 'אתם מדינה תרבותית', החמיא בל. 'אצלנו, בגרמניה, עד שקיבלתי את פרס נובל (בשנת 72'. יב"א) לא מכרתי שום ספר ביותר מעשרת אלפים עותקים. כשקיבלתי את הפרס, המכירות קפצו למיליון…".

לידה עם המדינה

חדר העבודה הנזירי בבית-אלפא שבו יוצר שחם למעלה מ-30 שנה איננו אלא חדר ביטחון, מזכרת מימים סוערים בעמק יזרעאל. תפאורתו היא ריהוט צנוע. הקירות מלאים כונניות עמוסות ספרים ישנים. דלת רשת מגִנה מפני כניסתם של זבובים ויתושים. ליד המחשב –  מדפסת מושבתת ופקס. הוויולה הנצחית של הסופר הנגן מונחת בנרתיקה ולידה משקולות. הוא מתעמל מאז פרק את כתפו, כדי שיוכל להמשיך בנגינה.

שחם מסתפק במה שיש. "בעבר כתבתי במבנה שהוקם על עמדה בקצה המזרחי של ההתיישבות היהודית בעמק חרוד. כשחזרתי בשנת 80' מתפקידי כנספח התרבות בניו-יורק, הועמד לרשותי החדר הזה". הוא אוהב את השקט, אולם זה לא תמיד בא. "כשחיזבאללה כיוונו את הטילים שלהם לעבר העמק שלנו במלחמת לבנון השנייה, השארתי את הדלת פתוחה לשימוש הדיירים בבית הסמוך".

כיום, שחם ממעט לצאת מקיבוצו. זאת, בין השאר, לאחר שביטל לאחרונה את רישיון הנהיגה שלו, "לאחר שגיליתי שהתגובות שלי לא מספיק מהירות". אז הוא יושב וכותב.

"התחלתי בכתיבת שירה", הוא מעיד. "בניגוד למשוררים אחרים בזמנו, לא הושפעתי מאלתרמן, שלונסקי או לאה גולדברג. בעצם מאף אחד. כתבתי בחרוזים מודרניים ובלי חרוזים בכלל. אבל ב-48', כשלא ידעתי אם אחיה בחודש הבא, הגעתי למסקנה שהפרוזה תביע יותר נכון את הרגשתנו. הפסקתי לכתוב שירה, שנראתה לי כשעשוע אציל, ועברתי לכתיבת סיפורים מנקודת המבט של היחיד על הרבים".

הדור הבא של הסופרים, הוא מציין, ביקש להתגדר בייחוד משלו, ואמר על שחם ושכמותו כי הם עוסקים ב'אנחנו' ואילו הם, הסופרים החדשים, גילו את ה'אני'. את היומרה הזו הוא מנתח כתסמונת הדור השני: "לדור הצעיר מאיתנו היו 'מנטורים', כמו שקוראים לזה היום בתוכניות הטלוויזיה. זה נתן להם את הכוח להיות ממליכי המלכים – ומורידי העטרה מהוותיקים".

כשפרסם בגיל 23 את ספר הבתולין שלו, 'דגן ועופרת', נאמר לו מההוצאה שהוא 'זורע ספקות' באופן חסר אחריות ביחס לימים הטרופים ההם. "רק לסופרים גדולים מותר לזרוע ספקות", כתב לו דוד הנגבי, איש 'ספרית פועלים' ממרחביה. "בגלל זה הם גדולים", העז שחם הצעיר וכתב לו חזרה.

"'דגן ועופרת' עשה היסטוריה", מתגאה שחם. "זה היה הספר הראשון שהופיע עם הכרזת המדינה". לידתו של הספר אכן הייתה כרוכה בלידתה של המדינה. מספר חודשים קודם לכן, ב-3 בדצמבר 47', גויס לחטיבת הנגב של הפלמ"ח. כשחיכה בתל-אביב לשיירה שהייתה אמורה לרדת לנגב, פגש אותו אלתרמן ברחוב ושאל "מה עם הספר שלך?". שחם הצעיר ענה כי הוא נאלץ לעזוב את הספר. "הנגב מחכה לי", אמר. באותו יום נקרא אל יצחק שדה, וזה סידר לו העברה לשיירות שיצאו לירושלים. "משם תחזור כל יום הביתה ותוכל לעסוק בספר", אמר. כמעט כל אלה שהיה אמור לרדת איתם לנגב – נהרגו.

כשמזכירים את הפלמ"ח ואת מלחמת העצמאות, אי אפשר שלא להזכיר את חלקו של שחם במעמד הנפת דגל הדיו באום רשרש ב-49'. כן, זה הוא מימין, בצילום שהנציח מיכה פרי, עם הגב לצלם, כשקרבין קנדי קצר-קנה תלוי על הכתף. הלוחם הוותיק מעיד כי את משק כנפי ההסטוריה ניתן היה להרגיש כבר אז. "הרגשתי בהיסטוריה בהתרחשותה, לאחר שהשתתפתי בסיור המקדים למעמד הזה. בדרך 'כבשנו' את תחנת המשטרה המצרית בראס-אל-נאקב. זה עלה לי בבקבוק קוניאק ובמיץ אגסים שנתתי לסמל המצרי שאייש את הנקודה, כדי להרגיע אותו".

מפריד בין ספר לספר

נתן הילד הסתופף בחברה הספרותית שסבבה את אביו, הסופר אליעזר שטיינמן. כששמע את תלונותיהם של הסופרים על קיפוחם, כשראש העיר לא הזמין אותם לקבלת הפנים לנציב העליון – החליט שלעולם לא ישתייך לזן הזה. "הם נראו לי אנשים שנורא היה חשוב להם מה חשבו עליהם". אולם ההחלטה לא עמדה זמן רב.

"בפלוגה שלי בפלמ"ח היו ייקים שאהבו תרבות, אז כתבתי מערכונים. הייקים לא רצו להשתתף, אולי מחשש שילעגו להם בגלל המבטא – אז הכול נפל עליי. 'אתה סופר!', הם החמיאו, ושוב לא יכולתי לסגת מכך…".

שחם נוהג לבוא אל חדר עבודתו כמי שמשכים לעמל יומו. כדרכו, הוא מתמרן בין שלושה ספרים שכל אחד נמצא בשלב אחר של 'בישול', והוא משתף אותנו בסודותיהם. הראשון נוגע במו"לות היהודית באירופה הישנה, לשני ייקרא 'ההפך הוא הנכון' ובו יסופרו סיפורים מהתנ"ך לצד אגדות מתרבות העולם ואגדות שחיבר ("באופן מכוון אלה יהיו אגדות לא חינוכיות, שכל אחת מהן תסתיים עם אפשרות בחירה בין ארבעה סוגים של מוסר-השכל"). הספר השלישי יצייר את דמותה של אמו ש"תוכנתה להיות זמרת אופרה, אבל ויתרה".

למה אתה כותב בצורה כה נמרצת? אתה חושש מהזמן ש'בורח מבין האצבעות'?

"אין אצלי דבר כזה. כותבים. עם קוצב הלב שלי אני מוציא ספר כל שנתיים, ומשתדל להפריד בין ספר לספר, שלא יזיקו זה לזה. גם אחי, דוד, המבוגר ממני בשנתיים, ממשיך ליצור. אפילו בגילו הוא מסוגל להוציא אנציקלופדיה. יש לו זיכרון עצום. מה שאינני זוכר – אני שואל אותו. נתן יונתן אמר לי פעם: 'מה שאתה ודוד לא זוכרים, לא היה…'".

לאחר צאת ספרך הראשון, כתב עליך פרופ' ברוך קורצוייל 'בוסר סנוביסטי ואפס מנופח'. נעלבת?

"קורצוייל השתייך לחבורה הספרותית שבה היה חבר אבא שלי. דבריו העליבו אותי מאוד. כשהדברים פורסמו, נזכרתי במשורר אנגלי שהתאבד בגלל ביקורת עליו, וחשבתי כי יהיה זה בבחינת מותרות להתאבד בתקופה שבה בני גילי מצאו את מותם מתוך מטרה נעלה יותר מביקורת של קורצוייל… אולם לימים, כשרצו לארגן מסיבה לכבוד הופעת ספר שלי והציעו שקורצוייל יבוא וידבר, סירבתי. כשאמרו לי שברצונו להתפייס איתי, הגבתי שזה קצת מאוחר. היה מי שכתב שכאשר ספריי יתנוססו על הכוננית העברית, ישאלו מי זה קורצוייל".

שיטתו של הסופר לעידוד הכתיבה ייחודית. על השולחן שלו אין בנמצא לא קפה ולא משקה חריף, ואין זה מקרה. "סופרים, כשהם נתקעים בכתיבה, הם אומרים 'טוב, נעשה קפה בינתיים', וכביכול מרוויחים שעה-שעתיים", הוא מעיר. "כשאני נתקע בכתיבה, מבטי נותר נעוץ במחשב עד שהוא נכנע לי. בכתיבה אני נוטל גוש שיש גדול ומסתת בו, עד שאני מגיע לדמות שרציתי לעצב".

המחשב אהוב עליו במיוחד, מכיוון שאפשר למחוק בלי להשאיר עקבות. "הסופר הדרום אפריקאי ג'ון מקסוול קוטזי, עוד חתן פרס נובל לספרות, היה אצלי כשקיבל את 'פרס ירושלים'. קוטזי הוא מהנדס מחשבים במקצועו. כשקטינה, אשתי, סיפרה לו שקנינו מחשב, אמר: 'עכשיו תכתוב או הרבה יותר או הרבה פחות'. אכן, בגלל המחיקות אני כותב הרבה פחות. לפני שהתחברתי בשנות ה-80 אל המחשב, כתבתי את 'עצם אל עצמו'. מרוב מחיקות הייתי צריך לכתוב את כל הספר שוב ושוב חמש פעמים".

שחם אינו מתכוון לתת לפסטיבל סביב זכייתו בפרס ישראל לשבש את שגרת הכתיבה. עד גיל 80 הקדיש את רוב זמנו לפעילות ציבורית. בין השאר היה המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל 'ספרית הפועלים', ושימש שלוש תקופות כהונה כמזכיר קיבוץ בית-אלפא. בזמנים אלה הקדיש רק יומיים בשבוע לכתיבה. מאז שהגיע לגבורות החליט להיפרד מתפקידי הניהול, וכעת כל עתותיו מוקדשות ליצירה.

דרך המוזיקה

לאחר שפרסם את קובצי הסיפורים 'דגן ועופרת' ו'האלים עצלים', נכנס שחם לפנתיאון המחזאות העברית עם 'הם יגיעו מחר' ו'קרא לי סיומק'ה'. "אלה לא היו מחזות-הווי", הוא מציין. "לא רק שהם היו מעוגנים במלחמת העצמאות, אלא גם בדאגה שלי לעתיד המדינה שרק הוקמה. הקפיטליזם נראה לי כמו שדה מוקשים".

המחזה 'הם יגיעו מחר', שופע הסמליות של תש"ח, נחשב לאבן דרך בתיאטרון העברי. שחם, אז ילד בן 25, לא התבייש להופיע על סט החזרות של המחזה ולעוץ עצות לשחקנים הוותיקים, שבראשם יוסי ידין. כששאלו אותו, ככותב המחזה, מה יש להבליט בטקסט, הזכיר להם את יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת הראשונה שביקש שילמדו אותו את תורת הנאום. "את הנאום יש לומר בקרשנדו ואת הפואנטה להגיד בסוף".

כשמנסים לפענח את התעלומה מדוע מיעט כל כך לכתוב מחזות, עונה שחם כי למרות שידע לבנות דיאלוגים – הוא לא אהב את הצורה הקונפליקטואלית, האופיינית לסוגה. "החוכמה בחיים היא להתפשר, בעוד שבתיאטרון החוכמה הגיע להגיע לעימות, דבר שלא היה לרוחי. העדפתי להתרכז בסיפורים".

ומה לגבי מוזיקה? נראה שכמוזיקאי חובב מושבע היית חייב לעצמך ספר כמו 'רביעיית רוזנדורף'…

"לא הייתי חייב שום דבר. תמיד רציתי לכתוב על מוזיקה וראיתי מה כתב תומס מאן ומה כתב טולסטוי. הם התייחסו אל המוזיקה כאל התפרעות של רגש קדמון, משהו שיכול לפורר את יסודות החברה, הבנויים על ערכים דתיים חברתיים וכבוד הדדי. לדעתם כל הערכים האלה נפגעים כשעוסקים באמנות. טולסטוי תיאר את האמנות כנזק נפשי אף שבעצמו עסק באמנות.

"באשר לספר, יכולתי גם לכתוב על תחרות פסנתרנים. יש בזה דרמה. יש מנצחים. יש מפסידים. יש שמקבלים בגאון הפסד ויש שטוענים שהשופטים לא מבינים שום דבר. אבל החלטתי שאכתוב על מוזיקה כגורם מלכד. זה הוליך אותי באופן טבעי למה שעסקתי בו יותר משבעים שנה – המוזיקה הקאמרית. כשאמרו לי שמזמן לא כתבתי על הקיבוץ, התקוממתי. בעיניי 'רביעיית רוזנדורף' היא בבואה של קיבוץ. ארבעה אנשים, שכל אחד מהם מנגן משהו אחר בכלי אחר, אבל מוכרחים להקשיב זה לזה כל הזמן. כך הראיתי את האידיאל של הקיבוץ דרך המוזיקה".

לחובבי מוזיקה, ולא רק להם, ספר דוגמת 'רביעיית רוזנדורף' הוא חגיגה. שחם מביא בו תיאורים מוזיקליים נפלאים. כך הוא כותב כיצד במסע בים המנוע משמיע אקורד של סי במול מז'ור. או שהוא מספר על יקית צעירה המפליגה אל משק הפועלות בארץ ומתאר אותה כ"בחורת חמד עדינה ורגישה כמו מנואט של מוצרט". והעלילה, הכרוכה בהקמת התזמורת הפילהרמונית ב-36'? "זה סיפור בדוי מא' עד ת'", מציין שחם.

"יש לי שתי ויולות", מספר שחם. "השנייה נמצאת בחדר המוזיקה בקיבוץ השכן חפציבה. כל יום שישי בשש בבוקר אני ושלושת חבריי מהקיבוץ השכן נפגשים ומנגנים שעתיים. זאת הרביעייה שלי מלפני שנים רבות. חבריה יצאו לגמלאות מהתזמורת הקאמרית הקיבוצית. התאחדנו מחדש, לאחר שנים שהייתי בהרכב אחר. אני לא יכול בלי המוזיקה. כשהייתי בארצות הברית, המארחים שלי ידעו שליום ראשון לא עושים שום תוכניות איתי. מביאים לי ויולה ושלושה חבר'ה ומנגנים מוזיקה קאמרית.

"הכינור היה הכלי הראשון שלי, בגיל שמונה", הוא משחזר. "הכול התחיל בקונסרבטוריון 'שולמית' בתל אביב. יריב אזרחי לימד אותנו. לויולה עברתי בתקופת הסזון, כשהייתי מקשר בין הפלמ"ח לבין הלח"י. כשהיה צורך בכיסוי למעשיי בתל אביב, זה נקשר במוזיקה. מכיוון שהיו הרבה כנרים בעיר, כשרצו לצרף אותי להרכב קניתי ויולה בשתי לירות ונשארתי עם הכלי. אני מאוד אוהב את הצליל הנשי של הוויולה, שאולי מזכיר קול אלט. אני עדיין מסוגל לנגן בכינור, אבל זה דורש תיאום אחר בין הידיים".

צרכים כלכליים

בספרך 'לוח חלק' הייתה לך הזדמנות לבוא חשבון עם תופעות בתנועה הקיבוצית.

"לבוא חשבון זה לא הטבע שלי (צוחק). מה שעניין אותי יותר מכול בסיפור הזה זו האנומליה של ההפרטה כשהיא לעצמה. לקחתי את הציור בתור דוגמה. כל זמן שהקיבוץ היה קיבוץ, כשאדם עמד בחובותיו והיה יעיל, אז צייר, למשל, יכול היה לעשות מה שרצה, אפילו לצייר מופשט. אבל ברגע שהקיבוץ נעשה מופרט, צריך לשלם על כל דבר. ואז ממה יתפרנס צייר, ממופשט? מי יקנה ציור כזה? אז הוא מצייר סוציאליזם ריאליסטי, האהוב על הזעיר בורגנים, מין שווייץ בארץ-ישראל. אכן, ככל שהקיבוץ נעשה בורגני, כן נעשה הציור סוציאליסטי".

ב'לוח חלק' אתה יורד לפרטי-פרטים בנושא הציור.

"אולי זו הגשמת חלום מאוחרת. כשהייתי בן שש רציתי להיות צייר. כאשר הייתה לי מלגה לתיאטרון בפאריז שהו שם הרבה ציירים מהארץ שנסעו ללמוד. שניים מהם, נפתלי בזם ואביגדור אריכא, היו חברים קרובים שלי".

מהציור לתכל'ס. "הקיבוץ נאלץ להודות כיום שחלק מהערכים שהניף לא היו אלא צרכים כלכליים", סח שחם. "על החינוך המשותף הלבישו תיאוריה כבדה מכוח כתפיו, אבל זה היה הכרח קיומי בראשית הדרך. הערכים דווקא לא נפגעו. אם היה משבר בתנועה הקיבוצית, הוא נגרם מכך שהקיבוץ היה רגיל לקבל תמיכה ציבורית מכל בחינה שהיא. בספרים שלי יש רמזים למשבר הכלכלי בתנועה הקיבוצית, אבל זה סוציולוגיה ולא נושא הכתיבה שלי".

והעובדים השכירים מבחוץ בתנועה הקיבוצית?

"מצבם אינו רע משלי. לאחר כל התפקידים הבכירים שמילאתי, כיום אין לי פנסיה משום מקום. אולי זה גם באשמתי. כשרצו שאנהל את הטלוויזיה, סירבתי מפני שזה דרש ממני להיות שבעה ימים בשבוע בירושלים. די היה לי להיות משנה ליושב ראש ולהשתתף בהקמת הטלוויזיה. באותם ימים האמנתי שהקיבוץ זה הפנסיה שלי".

כשהכריזו על זכייתך בפרס ישראל, מהתנועה הקיבוצית עלו קולות שהיא שותפה איתך בזכייה.

"אני שמח שיש לי שותפים… אדרבה, שמחת רבים חצי נחמה. אם בתנועה הקיבוצית לא שמחו על כל הספרים שכתבתי, לפחות בפרס הם שמחים. ברוב המכתבים אליי נכתב שכאילו נעשה צדק. סוף-סוף נתנו את הפרס למי שהוא ראוי לו, כתבו אנשים שלא ראו אותי שנים.

"אני הרי יודע איך זה עובד", הוא מוסיף. "ארבעת חברי ועדת הפרס החליטו להעניק לי אותו. אבל נראה לי שלו היה נעשה משאל בציבור, גיספן היה מקבל אותו. אם בדרך כלל לאוניברסיטאות יש אינטרס שהזוכה יהיה משלהן, כאן שני פרופסורים מבר אילן תמכו בי, איש הקיבוץ הארצי וכולנו יודעים מאיזו מפלגה שר החינוך".

פגיעה רעה

אני שואל את שחם לדעתו על המנהיגים של היום, האם הוא מצפה שהם יהיו יותר מעורים בספרות. "מעורים? שיקראו!", הוא מגיב בחדות. "יש מהם שאני מרגיש שקראו את הדף האחורי כדי שיוכלו לומר שהם קראו. סנוב הוא מי שיודע מה שנחוץ לדעת. יגאל אלון היה קשור לספרות. משה דיין כתב שירים. פרס קורא הרבה, אבל אם אני מעריך אותו, אז לאו דווקא כמבקר ספרות".

כמי שעמד בראש 'ספרית פועלים' במשך שנים, יש לשחם ביקורת על ההוצאות היום. "ענף המו"לות התמסחר. אני אומר את זה הגם שספריי מופיעים כעת בהוצאה הקשורה למבצעי ארבעה במאה, אם כי ערך הספרים הסגולי לא יורד. בסך הכול המבצעים האלה גורמים נזק גדול לענף, נזק לאפשרות של סופר להתפרנס מכתיבה. ספרות המחשב תהרוס את הענף הזה והפרנסה תיהרס לגמרי. אני מפסיד מאמזון. הם מבטיחים את רביעיית רוזנדורף באנגלית תוך 24 שעות למי שרוצה משומש. אני לא מקבל אף פרוטה מזה".

כתבת בשלום חברים – סופרים כידוע פגיעתם רעה. אדם אינו בן אנוש בעיניהם כל עוד הם לא מצאו בו חולשה אחת. אתה עומד מאחורי הדברים האלה?

"זה משעשע אותי. אחרי 87 שנים אני מכיר את כל החולשות שלי. יגאל אלון פעם פגש את אבא שלי באיזה אירוע והפליג בשבחי. אז אבא שלי אמר לו, תיזהר ממנו. תיזהר מסופרים. אם אתה רוצה שמישהו יכתוב עליך, קח עיתונאי. סופרים ילמדו אותך עד הסוף ולא תדע איך תצא מזה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: