למה התחפשת במימונה? / משה בר-אשר

בניגוד לתדמיתו ההמונית כחג שמהותו זלילת מופלטות וריקודי בטן, בחלק מעיירות מרוקו נחגגו ערכי צדקה, קהילה ומשפחה וצוין גם הקשר לארץ-ישראל. תיעוד מנהגים נשכחים

זה עשרות שנים שחגיגות המימונה התפשטו והכו שרשים בישראל גם מחוץ למעגל של יוצאי מרוקו וצאצאיהם. התפנית הגדולה התרחשה בשנת תשמ"ב, כאשר תנועת "ביחד", מיסודו של סם בן שטרית, ארגנה את החגיגות ההמוניות בגן סאקר בירושלים, והצמידה להם גם אירועים אחרים בערים אחרות בארץ. זכות הראשונים שמורה לשאול בן-שמחון, שארגן את חגיגת המימונה הראשונה בגן הסנהדרין שבצפון ירושלים.

חג העסקנים

החוקרים והמלומדים ששיתפו פעולה בארגון החגיגות ביקשו לשוות לחג ממד אחר, להוסיף לו תכנים עיוניים ולהחליש את האופי ההמוני שעסקנים נתנו לו. הם יזמו וערכו כינוסים לציבור הרחב, ובהם נישאו הרצאות על חכמים ועל היצירה הרוחנית במרוקו. אף נידונו בהם גם שאלות חברה בארץ, ובמיוחד שאלות הנוגעות לבני העליות מארצות המזרח בשכונות ובעיירות הפיתוח. הכינוסים האלה התקיימו בדרך כלל ב"אסרו חג" הפסח במקביל למה שהתרחש בגנים. המימונה גם זכתה למוספים בעיתונים, ובהם נכתבו גם דברי טעם ורשימות בעלות עניין וגם דברי חלקות של עסקנים ופוליטיקאים. היו מי שביקרו את הנעשה בחגיגות המימונה והיו מי שהשתבחו בהן. עד מהרה היא הייתה לבמה ולזירה להופעותיהם של פוליטיקאים שרצו להגיע לקהלים גדולים, כדי לקדם את בחירתם לכנסת או לרשויות המקומיות.

ברם, עסקנים מחפשי פרסום חששו שהכינוסים בעלי התוכן שדרשו השתתפות של מלומדים וידענים יעמידו אותם בצל. בסופו של דבר הם הביאו לביטולם של אירועים מסוג זה. על כן רוב המלומדים הרחיקו את עצמם מחגיגות המימונה. נשארו מנהג "הדלת הפתוחה" ו"ברכת הרב" במוצאי הפסח, והיציאה לגנים לצליית בשר ולריקודים באסרו חג.

קלות דעתם של כמה ממובילי החגיגות גרמה שסמלי החג הזה יהיו המאפה המכונה מוּפְלֵטָה ("הכשרה למהדרין" במוצאי הפסח) וריקודי הבטן של המתהדרות בקפטנים נאים (= שמלות מעוטרות פרחים שהובאו ממרוקו) ומפזזות עם חובשי טרבושים אדומים. עם זאת היו ויש מקומות שמוצאים בהם אירועים בעל ערך רוחני. כך נהוג זה שנים בעיר אשדוד; העירייה מקיימת יום עיון ביום המימונה בחסות ראש העיר ובנוכחותו. טובי החוקרים והמלומדים נוטלים חלק בימי עיון אלו וקהל גדול מגיע אליהם. עד כאן לא חידשתי דבר כמעט.

מחוז תאפילאלת

אני מבקש עתה לתעד כאן כמה ממנהגי המימונה שהילכו במקצת מהקהילות של אחד מאזורי הפריפריה במרוקו – מחוז תאפילאלת שבדרום מזרח הארץ ההיא. יש עדויות לישיבת היהודים במחוז זה מאז המאות האחרונות של האלף הראשון למניין הרגיל. כבר במאה השמינית היו יהודי תאפילאלת שולחים את תרומותיהם לישיבת פומפדיתא בבבל. בעיירה ריסאני ובכפרים הסמוכים לה ישבו יהודים עד לא מכבר. עיירה זו יושבת על יד חורבות העיר סיג'למסה, שהייתה מרכז האזור בימי הביניים והייתה בה גם ישיבה. בכל הדורות כתבו יהודי המקום בכתובה כעיר מושבם את "סיג'למסה דעל נהר זיז מותבה" (היושבת על ואדי זיז). בבית הקברות הישן של העיירה קסר א-שוק נמצאו מצבות קבורה מתוארכות משנת תט"ל (1679), מהקדומות שנמצאו בארץ הזאת. יהודים ישבו באזור עד שנות השמונים של המאה העשרים, ואז בא הקץ על ישיבתם באזור.

חגיגות המימונה בחלק מקהילות האזור ההוא היו במוצאי החג בלבד בלא יציאה לגנים למחרתו. המנהג לצאת לשדות ולגנים, שהיה מקובל בערים הגדולות, לא הגיע מעולם לשם, אבל אין להכחיש שההכנות ל"מימונה" במוצאי החג באזור ההוא היו נעשות בחלקן ב"שמיני של פסח" בשעות אחר הצהרים, ולא הכול הקפידו על קדושת החג (למיטב ידיעתי ולאור בירורים שערכתי אף לא אישה אחת נכשלה בשימוש בחמץ לפני צאת החג). להלן אתאר בקצרה כמה ממנהגי המימונה במקצת הקהילות בצפון מחוז תאפילאלת.

תחפושות לחג

כל הילדות הקטנות והנערות שטרם נישאו היו מתחפשות בשעות האחרונות של "שמיני של פסח" לנשים נשואות. הן היו לובשות בגדים כמי שנישאו זמן קצר לפני הפסח והיו חובשות כיסויי ראש מתאימים כמנהג הנשים הנשואות באזור. אחרי כן היו הולכות מחופשות אל הנהר או אל מעיין או לבאר מים חיים ושואבות משם מלוא הכד מים. לרוב היו נעזרות בנכרים שהיו קוטפים להן פרחים או ענפים ירוקים, והיו צועדות בחבורה אל בתיהן. הרבה פעמים הן צעדו אל מקורות המים, ומשם חזרו אל בתיהן כשהן מלוות באִמן או בסבתן או בקרובת משפחה אחרת. והבחורים היו צופים בהן מרחוק.

לטעמי, המנהג הזה היה כרוך במנהג האירוסין המתואר להלן. במקומות ההם, עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים גיל הנישואין היה נמוך. הרבה בנות נישאו בהיותן בנות ארבע עשרה ואף פחות מזה. לטעמי, הופעתן "הבוגרת" בלבוש נשים נשואות נועדה לומר לבחורים שצפו בהן: "בחור תן עיניך בנוי ובמשפחה".

לקראת תפילת ערבית, שהייתה מתאחרת עד כשעה או שעה ומחצה לאחר צאת הכוכבים, לא מעט בחורים וגברים נשואים היו מתחפשים והולכים לבית הכנסת כשהם מחופשים. הרבה התחפשו לשד"רים מארץ ישראל. הם לבשו גלימה דרבנן וחבשו כובע עגול (לא טרבוש!) בצבע שחור או אדום שחכמים היו חובשים. והיו גם תחפושות אחרות: זכור לי שאיש נשוא פנים התחפש לעץ ורד, והיה עטוי בכמה מאות ורדים על ענפיהם (מי שראו אותו מחופש כך קראוהו שזרה דלברכה ולפרחא = אילן הברכה והשמחה). לפי שנשא חן בעיני הגבאים, הם כיבדוהו בחזנות והוא התפלל בחגיגיות. רוב המתפללים לא זיהו אותו עד לגמר התפילה.

היו גם זוגות בחורים שהתחפשו לאיש ואשתו. הם לבשו את בגדיהם של איש מראשי הקהל ושל רעייתו. תחפושת כזאת נבחרה אם כמעשה הזדהות עם בני הזוג הנכבד מפני שהם היו אצילי נפש; אם מתוך ביקורת והתרסה, לפי שאחד מבני הזוג היה ראוי לביקורת בשל מעשים נפסדים שעשה או משום שהתאפיין בתכונה שלילית כגון קמצנות.

אבל רוב התחפושות היו תחפושות כשד"רים. נראה לי כי זו הייתה הדרך במקומות המרוחקים ההם לבטא את הקשר העמוק לארץ ישראל. הופעתו של שד"ר מארץ ישראל הייתה "מחשמלת" את הקהילה. את הדבר הזה שמעתי מרבים מבני הדור של הוריי ושל זקניי, ובעצמי חוויתי זאת בשנת תש"ו כשהגיעו שני שד"רים בזה אחר זה – אחד מטבריה ואחד מירושלים.  ראשי הקהל קיבלו אותם במאור פנים וערכו להם קבלות פנים וסעודות ומגביות.

אחרי התפילה רק מעטים נשארו מחופשים עוד שעה קלה, והלכו בתחפושתם ל"ביקורי מימונה" בבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.

מתנות לאביונים

אחרי תפילת ערבית של מוצאי החג, כאשר חזרו מבית הכנסת, חיכו לראשי המשפחה שולחנות ערוכים. הונחו עליהם קנקנים של חלב, צלחות קמח שהשכנים הערבים הביאו, וגם ענפים עטויי עלים ירוקים ופולים ירוקים שהובאו ביד מכרים ערבים. שפעי פירות היו מונחים על מגשים גדולים מנחושת צהובה. לרוב היו אלה תמרים ובלוטים (פירות עץ האלון), אגוזים ושקדים. לאחר ההבדלה חיכו בעלי הבית למבקרים – בני משפחה וידידים – שיבואו לברך ולהתברך במטבע "תרבחו ותסעדו" (= עלו והצליחו). בעלי הבית עצמם הלכו אחר כך לבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.

לבד מהמבקרים האלה, אנשים בעלי אמצעים היו מחכים במיוחד לחבורות של בני עניים (כן, באו בחבורות!) שהיו עוברים מבית לבית כדי להתברך ולקבל מענקים. במו עיניי ראיתי בעלי בתים שדקדקו במתן כספי צדקה ושקיות מלאות פירות לבני עניים. חשוב היה להם להעניק הרבה יותר לבני עניים מאשר לקבל את פני האורחים הרגילים שבאו לברך ולהתברך. עדיין אני נושא בקרבי את דבריו של סבי, אבי אמי שמעון עטייה היקר מנוחתו כבוד, שאמר לי בליל המימונה של שנת תשי"א: "זכור כל ימיך: אין מצווה גדולה מהארת פנים למי שאין לו, וכל מה שיש לך חלַּק עימו".

לפני שנים סח לי איש מהעיירה בודניב שבמזרח מחוז תאפילאלת, שבהיותו בחור ממשפחה דלה ונצרכת מאוד הוא קיבל מתנות לאביונים בליל המימונה הרבה יותר מאשר בפורים. עכשיו שהוא בעל אמצעים הוא משתדל לתור אחרי עניים לא רק בפורים אלא גם במוצאי הפסח כדי לנהוג באחרים כדרך שנהגו בו.

המימונות – בנות המזל

כאשר תמו הביקורים בבתים וכשכלתה רגלם של בני העניים מן השוק ומן הבתים. היו מתקיימות מסיבות כטבא (=אירוסין) בבתיהם של החתנים או של הכלות שעמדו להתארס לקראת נישואיהם. יש עיירות באזור שהיו מתקיימים בהן בלילה זה חמישה עד עשרה טקסי אירוסים. אלה כללו שירה ונגינה (על פי רוב בתוף מקומי שנתכנה טארה), ריקודים והגשת תקרובת. השירה הייתה ברובה שירה בערבית יהודית מקומית, אבל היו בתים שבהם היו עורכים שולחנות ומשמיעים פיוטים בעברית.

כמה נשים בנות הדורות הקודמים אמרו לי שליל המימונה מסוגל להביא מזל (סעד או מימון בערבית) לחתן ולכלה, ועל כן הוא היה יפה למסיבות אירוסין. בהרצאה שנשאתי בכינוס שהתקיים ביום המימונה בשנת תשמ"ב דיברתי על ליל המימונה כחג האירוסין בקהילות תאפילאלת. מעט זמן אחרי זה כתב פרופ' אהרן ממן מאמר מלומד על המימונה. הוא ראה להסביר את בחירת השם כקשור במילה הערבית מימון (= מזל). הכלה המתארסת באותו לילה היא בת המזל (=מימונה). היו שלא קיבלו את הפירוש הזה כפירושו היחיד וכטעמו של שם החג, אך עד כה לא שמעתי מי שהציע ביאור טוב ממנו.

עם עזיבת היהודים את האזור רוב המנהגים הללו ננטשו. כשיסופו אחרוני זוכריהם מהעולם, צפויים גם המנהגים האלה להישכח. אמת, לא כל מה שהיה נהוג בתאפילאלת ובמקומות אחרים במגרב טעמו ידוע. אך כמה מהמנהגים שהוצעו כאן רקע צמיחתם כנראה ברור כפי שרמזתי בקצרה. אך בעיניי חשוב לתעד את המנהגים שהילכו בקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי שלא יישכחו כליל, שכן כל מנהג הוא פרק חשוב בתיאור חייה ובהוויתה של כל קהילה. בירור הרקע לצמיחתו של המנהג הוא פרק אחר שיבוא אחרי התיעוד שלו.

לעיון נוסף: א' ממן, "מימונה – מדרש השם ומנהגי החג", בתוך י' בן-עמי (עורך), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה, ירושלים תשנ"א, עמ' 85-95.

 פרופ' משה בר אשר הוא נשיא האקדמיה ללשון העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012

Advertisements

פורסמה ב-16 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. חומר חשוב על המימונה – בספרו של הרב אליהו רפאל מרציאנו, 'חג המימונה'. וכן בספרו של רפאל בן-שמחון, יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה, ירושלים תשנ"ח, עמ' 186-250.

    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: