ללא רגשי אשם / חבצלת פרבר

שנדור מאראי כתב ספר על מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה. הכתיבה משובחת, אבל מבעד לסבלה של האומה ההונגרית אפילו לא מבצבצת שואת היהודים ואחריותם של ההונגרים להשמדתם

זיכרונות מהונגריה

שנדור מאראי

מהונגרית והערות: רותי גליק

כתר, 2012, 370 עמ'

כדי לעשות צדק עם הספר הזה, צריך להבחין ולהפריד בין הפן הספרותי שלו, דהיינו: יפי הכתיבה ויכולת התיאור, לבין התוכן, ובעיקר תוכנו הרעיוני.

קטעים רבים ויפים בספר מספרים סיפור שלם במשפטים מעטים, על הקונפליקטים הרגשיים הטמונים בו. וכל זה בטון מינורי, ללא הרמת קול, למרות הפוטנציאל הגדול להתפרצות. אביא לדוגמה קטע אחד, בבחירה מקרית:

"בדירתי משכבר הימים מצאתי רק כמה קירות עומדים על תילם. בעת המצור פגעו בבית שלוש פצצות ויותר מ-30 רימוני יד… פילסתי לי דרך אל החדר שבו היו ספריי עומדים בשורה על המדפים. הייתי רוצה למצוא את מרקוס אאורליוס הדו-לשוני, ואחר כך את 'השיחות (של גיתה) עם אקרמן' ואת ספר התנ"ך בתרגום ישן להונגרית, אבל קשה היה להתמצא בתוך כל הכאוס הזה. הדף האוויר גרס את מרבית הספרים לעיסה, כמו מגרסת נייר. ובכל זאת היה ספר שלם אחד, פתוח בעמוד השער שלו, מונח על ערימת ההריסות, ליד הצילינדר שלי. הרמתי אותו. היה זה 'הספר על הטיפול בכלב במעמד הביניים'. תחבתי את העותק לתוך כיס מעילי וירדתי בזהירות בערימת האשפה אל קומת הקרקע. באותו רגע – מאוחר יותר הרהרתי בכך רבות – חשתי הקלה מוזרה".

כל ההרס שגורמת המלחמה יחד עם הבלבול ואובדן האוריינטציה שגורם ההרס הזה, פריעת סדרי-העדיפויות הישנים וחזרה אל סדר דברים בסיסי, קיומי, אפילו פרימיטיבי – כל אלה מצויים בקטע הקצר הזה, שבו התרבות הגבוהה הישנה, העל-זמנית-כביכול, שיש בה צילינדר ו"שיחות עם אקרמן", מפנה את מקומה לדברים הנמוכים ביותר, כביכול, הכי בלתי רוחניים שיש בעולם: ל"ספר הטיפול בכלב". ועִמם גם לתחושת הקלה פשוטה, בראשיתית, על כך שלמרות הכול – נשארת בחיים.

זהו צדו האחד של הספר – היופי והאיכות הספרותית של הכתיבה – שמצדיקים את הוצאתו לאור בישראל. אך הספקות מתעוררים כשבוחנים את הצד האחר שלו – התוכן הרעיוני.

כמה עובדות היסטוריות: הונגריה הייתה מדינה פשיסטית ואנטישמית, בעלת מפלגה פשיסטית חזקה ("צלב החץ"), עוד לפני מלחמת העולם השנייה. האפליה נגד היהודים, ה"נומרוס קלאוזוס" – הגבלת מספר היהודים המתקבלים לאוניברסיטה – שלטו בה הרבה לפני חוקי הגזע הנאציים. כשפרצה המלחמה הצטרפה הונגריה לאיטליה ולגרמניה הנאצית וחיילים הונגריים נלחמו לצד הגרמנים בחזיתות השונות.

בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה היה מצבם של רוב יהודי הונגריה טוב ממצב היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני, וחייהם לא הועמדו בסכנה מיידית. עם זאת, מר וקשה היה גורלם של עשרות אלפי הגברים היהודים בגיל הגיוס, שגויסו ל"שירות עבודה". היו אלו יחידות של עבודת-כפייה ששירתו בתנאי עבדות ככוחות-עזר לצד הצבא ההונגרי הלוחם. כארבעים ושניים אלף יהודים מצאו את מותם בגדודים אלו.

ב-19 במארס 1944 נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים, ועד לאמצע מאי 1944 רוכזו כל היהודים מערי השדה (כחצי מיליון אנשים) בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון.  ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הגטאות לאושוויץ. בתוך שבועות ספורים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. ביולי 1944 לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.

כשהשליט ההונגרי הורטי עמד להודיע באוקטובר 1944 על פרישת הונגריה מן המלחמה לצד גרמניה והעברת תמיכתה לבעלות הברית, הדיחו אותו הנאצים ומינו את ראש מפלגת "צלב החץ" לראשות הממשלה. השליטים האמיתיים בהונגריה בתקופה זו היו הגרמנים. אז החלו גם לשלוח יהודים מבודפשט להשמדה. כ-564,500 נפש מיהודי הונגריה נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה ההונגרים. אומנם רוב ההשמדה בוצעה בפועל על ידי הגרמנים וביוזמתם, אך יהודים רבים נרצחו על-ידי הונגרים, והז'נדרמריה ההונגרית שפעלה לריכוז היהודים במחנות ולביצוע הוראות הגרמנים נושאת באחריות רבה לרציחת בני ארצם היהודים.

למול עובדות אלו עורר בי ספרו של מָאראי תחושה של אי-נחת כבר מתחילת הקריאה. הספר מתחיל במשפטים הבאים:

"ימי השם נחשבו מאז ומתמיד לאחד החגים העליזים ומכניסי האורחים בהונגריה. לכן, כשהורה הלוח הגריגוריאני גם השנה, 1944, ש'יום שאנדור' חל ב-18 במרס, הזמנו כמה קרובים וחברים לחגוג את האירוע… הארוחה הייתה צנועה, כמתחייב מן המחסור של ימי מלחמה. אבל… היה זה ערב אביבי קר וצורב, ואפשר היה להתענג לא רק על חומם של תנורי החרס שהסיקו אך בדוחק את החדרים, אלא גם על המשקאות החריפים שחיממו את לב האורחים… האורחים שלנו… חוץ מאחד… היו אנטי-נאצים מובהקים. אבל כולם פחדו מסיומה של המלחמה והשמיעו ניחושים זהירים על מה שטומן בחובו העתיד הקרוב… כאשר ליוויתי את אחרון האורחים אל הכניסה צלצל הטלפון. נשמע קולו של אחד מחבריי, פקיד במשרד ראש הממשלה. 'הגרמנים כבשו הלילה את הונגריה', הוא אמר בנימה טבעית ובשלווה… למחרת לא עצרו אותו עדיין, רק ביום השלישי… עברתי לחדרי והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה הישן. האזנתי לקול שקשוקן של שרשרות הטנקים (הגרמניים). עישנתי…. מהקיר ניבטו אלי תמונותיהם של אבי, סבי וקרובי משפחתי המתים. את החייל הרוסי הראשון פגשתי כמה חודשים לאחר מכן, ביום השני של חג המולד 1944…".

זהו. כל שנת 1944 והמשכה ב-45', עד חודש אפריל, אז סולקו אחרוני הגרמנים מהונגריה, מתמצה במשפט המעבר הזה בין חגיגת יום-ההולדת לחייל הרוסי הראשון. אף לא מילה על השמדת היהודים.

יאנוש קבאניי, העורך של כתב עת יהודי-הונגרי בשפה ההונגרית "העבר והעתיד", וממעריציו היהודים של מאראי, מביא את הציטוט הבא מתוך יומנו האישי של מאראי:

"ראיתי לראשונה, בכיכר וורוז'מארטי, שני חיילי גסטפו מובילים איש לכיוונה של משאית. אז הבנתי את המציאות. ועכשיו, כאשר אנשים אלה, גברים נשים וילדים עם הטלאי הצהוב שלהם צועדים מתחת לחלון, צפופים באלפיהם ונושאים את מעט חפציהם העלובים, בדרכם לעבר איזה שהוא גורל לא ברור – ואני חושש שזהו לא גורל בלתי ברור כלל וכלל – כשהם עוזבים מאחוריהם את בתיהם, עבודתם – מדוע? כדי להצטופף בצריפים וקסרקטינים בקצה העיר, ואיתם מזון רק למשך שבועיים, בלי כסף, בלי סיכוי לקיום – מדוע? עכשיו אני סוף-סוף מבין. צריך לראות את זה כדי להבין. זוהי בושה לחיות. להימצא באור השמש זוהי בושה. לחיות היא בושה…".

ועוד: "אלוהים, תן כוח ליהודים האלה שיוכלו לשאת את הרדיפות, העינויים והייסורים. תן להם כוח, די כוח לעמוד בחיים ובמוות…".

אבל הספר הנוכחי, שנכתב ב-1971, אינו כולל כלום כמעט מן החמלה וההשתתפות האנושית הזאת בגורלם של היהודים. וגם לא דבר על אשמתם הוודאית של ההונגרים ברציחת יהודים ובשותפות למעשי הנאצים. בסצנה אחת מופיע פקיד בנק יהודי – שאחרי הכיבוש הרוסי הוא עוטה מדים של שוטר והופעתו האדנותית בבית קפה בבודפשט מעוררת פחד בלב הנוכחים. בסצנה אחרת מתווכחים רב רפורמי/ניאולוגי ויהודי זקן אורתודוקסי על שאלת היחס הראוי כלפי אנטישמים: סובלנות או נקמה. מאראי, אגב, דוגל בסובלנות.

בניגוד לכל העולם החופשי, סיום המלחמה מעורר בסופר ובחבריו ההונגרים פחד. לא שמחה על שחרור מהפשיזם ומתבוסת הגרמנים, לא תקווה לעולם טוב יותר, אלא פחד ממה שיקרה עכשיו להונגריה, ובצדק! אין חשבון נפש על הפשיזם ההונגרי או על החבירה לנאצים במלחמה כנגד בעלות הברית. אפילו חשבון הנפש היפני, הפושר למדי, אינו מופיע כאן. רק אצבע מאשימה אל "האחר": הרוסים, המערב, שמהם חוששים ההונגרים.

אין ספק שהכיבוש הקומוניסטי בהונגריה התאפיין בהטלת פחד, אי צדק, רדיפת אינטלקטואלים, העלמת אנשים. הוא גם היה – לפחות בתחילתו – מבולגן וברברי. החיילים הרוסים שדדו בתים, גזלו שעונים, מזון, משקאות חריפים, כסף וחפצי ערך. הם אנסו ורצחו ללא הבחנה, כולל יהודים שהצליחו להתחבא מן הגרמנים ונרצחו בנשק של משחרריהם הסובייטים.

יש בספר גם ביקורת נוקבת על התגובות של קבוצות שונות בהונגריה לשלטון הקומוניסטי: האופורטוניזם, ההתחנפות אל השליטים החדשים, הניסיון להשתלב בשלטון, להפיק ממנו כוח, רווחים ופינוקים השמורים רק למקורבים. וגם האכזבה של קומוניסטים ותיקים מן הגרסה הסטליניסטית של הקומוניזם שהשתלט על הונגריה. ויש גם תגובת השתיקה, הורדת הראש: "הבדידות ההונגרית הייתה גם מקור כוח, נווה מדבר בשממה האירופית… אנשים אלה האזינו לשידורי הרדיו מן המערב…" (שהיו אסורים וסיכנו את מי שנתפס). "היו מי שהמשיכו לקוות. אחרים השתתקו למשך תקופות ארוכות…".

הרחמים העצמיים של מאראי מגיעים לשיאים ששום גרמני – אכול רגשי אשם או חושש מתגובת ההאשמה של העולם שמסביב – לא היה מרשה כמותם לעצמו. "אין עוד אומה באירופה שנחנקה בבדידותה כמו האומה ההונגרית…", אומר מאראי. "עם הנודד במשך אלף שנה לא הרחק מאירופה חיפש מישהו שיוכל לתת בו אמון ולא מצא… ועכשיו, כאשר מעצמת האויב – הכוח הסלאבי הדבק במטרה – לפתה בגרונה את הארץ הזאת, השסועה והמדממת, הוא הבין לפתע שאין איש, קרוב או רחוק, שהוא יכול לסמוך עליו. אולי אמריקה, אמרו אחדים… שלא ידעו מה הם סחים (זה עתה חזרתי מן המערב והבאתי איתי… את האדישות המשתקת, את העויינות החצופה, את ההתנשאות השחצנית שבה התבונן המערב במתרחש במזרח אירופה)…".

זהו. נמצאה האומה שסבלה יותר מכול באירופה. נכון שהמערב זנח את מזרח אירופה במשך זמן רב. אבל במקרה של הונגריה, אולי היחס העוין והמתנשא של המערב נגרם מסיבה טובה? אין חשבון נפש ב"זיכרונות מהונגריה" וגם לא רגשי אשם. גם לא חרטה והצטדקות בשם ההונגרים על עובדי-הכפייה היהודים ועל הגטאות וההשמדה. וזאת בספר זיכרונות שנכתב בשנת 1971, זמן רב לאחר המלחמה. כשכבר ידועות כל העובדות על הפשיזם ההונגרי ועל שיתוף הפעולה עם הנאצים, ועל בריוני "צלב החץ" שהשליכו יהודים מן הטיילת היפה של בודפשט לטבוע בנהר הדנובה הקפוא. בהקשר הישראלי, ייתכן שלמרות ההסתמכות על המוניטין הקודמים של מאראי כסופר מעולה, אפשר היה לוותר על פרסום ספר הזיכרונות הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: