הכוח הדק של השמים / אבישר הר שפי

דווקא הססנותו וחוסר-שלמותו של האדם הם שמחלצים אוותו מכלא הטבע ומאפשרים לו לגעת בחופש. כ"ח שנים לפטירת זלדה

לאמי ליום הולדתה השישים, "עד הנקודה הפנימית"

שיר ישן על גן-החיות

 

לעזקה – מקטנותה ועד עכשיו

 

… רציתי לשבת

בעיגול הזהוב

שאין בו סוד ההפוכים,

מול פרוות הבוטחים בקיים

לחוש

בכוח הפראי

העבה של הארץ.

במקום שחית-בר לכודה בו

ספרה, נחפזת אל יופי,

לאני שלי

שקפל מכאב את כנפיו

על מסעה בארץ הפאר הקודר

על חלונות פטדה ולשם.

קולה הצוהל לא יאבד ביער-עד בחשך,

פשטותה האראלית

תמוגג פסל.

ה"לו" ה"אבל" וה"אולי" של חיי

נפלו על צווארי המלים השמחות

סובבו עיר-מרחקים טמירה

שנצנצה פתע באופק.

 

קופים אינם פולשים אל גנים נטועים בספורים

ולטווסים אין שביל

אל דברים לא נראים לעין

כי אשר טווס טווס

ואשר אנפה אנפה

ואשר תן תן,

סגור בלי "לו" "אבל" ו"אולי"

במצודתו,

ונשרים שהגביהו עד מאד

לא יגעו בשמים

כאשר נגעה בהם

רוחו של האיש החולה

שפגשתי על שפת-הים

ביום ערפל

(שירי זלדה, עמ' 172)

כל אדם מכיר את הרצון הזה לקצת פשטות, קצת מנוחה מהספקות וההתלבטויות הנצחיות, מאין-סוף האפשרויות וחוסר היכולת להכריע ביניהן; "לשבת בעיגול הזהוב שאין בו סוד ההפוכים". את החלום לקצת חיבור לטבע, לחוש את החיות הראשונית, הפשוטה והעוצמתית שלו.

שירה של זלדה 'שיר ישן על גן-החיות', שהתפרסם בספרה 'השוני המרהיב' והוקדש לידידתה הצעירה עזה צבי, מתרחש בגן החיות ומבטא בחלקו הראשון התפעמות מן האסתטיקה ההרמונית הפשוטה והשלמה של הטבע. את קולו זה של הטבע מביאה לביטוי החיה המתגלה למשוררת ("פשטותה האראלית / תמוגג פסל") וגורמת לה להתפעם מן החופש ומסעות הפלא שעליהם היא מספרת לה ("על מסעה בארץ הפאר הקודר /  על חלונות פטדה ולשם… עיר מרחקים טמירה / שנצנצה פתע באופק"), ומשמחתה הצוהלת ("קולה הצוהל לא יאבד ביער-עד בחושך").

עולם מופלא זה של הטבע מוצב בשיר אל מול חוסר ההרמוניה, השניות והספקות המאפיינים את העולם האנושי – "ה'לו', ה'אבל' וה'אולי' של חיי", אך למרות זאת הם מתוארים כנופלים על צווארי המילים השמחות, ואינם מקלקלים את ההרמוניה הראשונית, הפשוטה והפלאית, את ה"עיגול הזהוב שאין בו סוד ההיפוכים".

אך כאן מתחולל היפוך והשורות הבאות מספרות לנו על כל מה שהחיות אינן יכולות לו: "קופים אינם פולשים אל גנים נטועים בסיפורים / ולטווסים אין שביל / אל דברים לא נראים לעין", ובסופו של דבר נדמה כי ה'עיגול הזהוב', אותה פשטות אידילית חסרת ה'לו', ה'אבל' וה'אולי', הופך למין כלא של זהב: "כי אשר טווס טווס / ואשר אנפה אנפה / ואשר תן תן / סגור… / במצודתו".

עכשיו אנו מבינים שהתיאור שבא קודם לכן: "במקום שחיית-בר לכודה בו" איננו מבטא כפי שנדמה השתתפות בצערה של חיית הבר הלכודה ואף לא התרסה כנגד האדם הכולאה, אלא זהו 'מקום' במובן המטפיסי; מקומה של חיית הבר הלכודה בהווייתה חסרת הבחירה והחופש. אף הבחירה לספר על הכמיהה אל הטבע דווקא דרך גן החיות איננה על מנת לספר את רעתו של האדם כלפי הטבע החי והחופשי שאותו מהללים המשוררים, אלא גן החיות מהווה כאן מטפורה לאופן הקיום ה'טבעי' עצמו. בראייה מפוכחת, דומה העיגול הזהוב המופלא לגן החיות באשר שניהם מתארים את הסגירות שבחוסר החירות שבטבע.

בהמשך, למולו של הטבע, ואפילו מולם של הנשרים המגביהים עוף עד מאוד, מציבה זלדה דווקא את "רוחו של האיש החולה" ודווקא אותה היא מתארת כנוגעת באמת בשמים.

למה דווקא איש חולה? אולי כי החולי עומד בקצה הנגדי ל"כוח הפראי העבה של הארץ", של הבריאות האמיצה של הטבע. הראי"ה קוק מציב את המשוואה כך שככל שדבר נמוך יותר באינטליגנציה וביכולת התנועה והחופש שלו – כך יש בו בריאות ואומץ חזקים יותר, ולהיפך – ככל שההופעה השכלית והחופש גבוהים יותר כך נחלשים הבריאות והאומץ הטבעיים:

הרצון הארצי החזק שאצל בעלי החיים, שאין להם הופעה שכלית גדולה,

גם הוא מתחלש קצת מרעננותו ואומץ היש שלו

על ידי אותו הקורטוב האידאלי הרצוני הנכנס בתוכו.

והוא יונק את אומצו הגמור מתוך חיבורו אל עולם הצומח

שאין בו אפילו אותה ההפרעה המועטת של גילוי החיים.

והצומח… מתרפא מחולשתו על ידי התבססות חיבורו עם העולם הדוממי,

שבו נפש בעלת קביעות ואומץ עמידה תדירית.

ופסגת החיים עולה היא באדם, ונחלשת הרבה על ידי החופש אשר לרצון,

ומשיגה את אימוצה על ידי בסיסה וחיבורה בעולם החי, המגושם (אורות הקודש ב, שסב).

על פי דברים אלו של הראי"ה, חוליו של האיש בשיר מייצג את הטבע האנושי בכללו אל מול עולם הטבע. ספקותיו וחללי הבחירה שהם פוערים מחלישים את כוחו האמיץ הבראשיתי. אך לעומתו של עיגול הזהב הסגור רק כאן קיים הסוד הפתוח לאין סוף ("על שפת-הים ביום ערפל") ודווקא רוחו ה'חולה' של האדם, החלושה משום "החופש אשר לרצון אשר לו", היא הנוגעת בשמים.

אם כך, בסופו של שיר שהחל בהילולו של הטבע מכוונת אותנו זלדה להילולו של האנושי הניכר דווקא בחוסר שלמותו – בתהיותיו, בספקותיו, בכמיהתו. לעתים אנו בזים להם, מחפשים את המקום השלם וחסר הספקות, בזים להססנות, לתהייה, לחוסר ההסתפקות, למקום שאיננו בטוח לגמרי בדרכו, אך דווקא אלו, על פי השיר, מביאים אותנו אל הנגיעה בשמים. האם הספקות מעידים על חולשה? על חולי? ייתכן. אך לעומת התן הנשאר תן והאנפה הנשארת אנפה, האדם יוצא מכלא הטבע דווקא בחוסר פשטותו ובכך הוא ניכר – בחופש שלו, ביכולתו לפרוץ את טבעו הראשוני. הרצון והחופש הם אשר עושים את האדם לאדם.

המהלך שהחל מן הכמיהה אל פשטות הטבע והסתיים בהאדרת החופש והרצון היכולים לפרוץ אותו איננו קורא להתנכרות אל הטבע. הכמיהה אל הטבע וכוחותיו שבראשיתו של השיר איננה מתפוגגת אף בסופו, ואף הראי"ה בדבריו קורא לקשר אמיץ עם הטבע: "אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים" (שם, שסג). אך לצד החיבור אל הטבע אסור לנו לשכוח גם את החיבור אל האדם וסוד ההיפוכים שבו. גם כאשר הוא נראה לנו 'חולה' לעומת הטבע – הוא המכונן את החירות ונוגע בשמים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: