בעקבות הגלויות, הפך הצאן ממקור פרנסה לדימוי עצמי כנוע ומתרפס. היציאה לחירות מחייבת את שחיטתו

מתחילה הייתה זו פרנסה מסורתית. אבות-האומה היו רועי-צאן מצליחים שצברו רכוש רב, עוצמה כלכלית וציבורית והשפעה על המונים. הנדודים עזרו מאוד להפצת האמונה בקרב קבוצות רבות במרחביה של ארץ כנען.

אחר-כך הייתה זו הזדמנות לקבל תנאים מיוחדים במצרים, ולהתיישב בארץ-גושן הטובה למרעה, רחוקים מהמצרים המתעבים את רועי-הצאן. כך הפך יוסף את משלח היד המסורתי לנימוק ההתבדלות הגיאוגרפית, על מנת לשמר את ההבדל הרוחני. אלא שהתרבות המצרית הייתה מפוארת ומתקדמת בעושרה, בטכנולוגיה ההנדסית המשוכללת, בצבא החזק בעל הסוסים והמרכבות החדישות. יותר ויותר עברים הלכו שבי אחר התרבות המצרית האורבנית והחקלאית, שאינה נודדת ממרעה למרעה ויושבת אוהלים אלא שוכנת במבני-קבע, תרבות המפליאה את עין רואיה במבני הפאר העצומים.

הצאן היה אחד מאלילי מצרים, סמל הפריון והריבוי, כמו גם השור, החיפושית והתנין. קל היה להטמיע בקרב העברים את פולחן הצאן, כיוון שאבותיהם היו רועי צאן ופרנסתם עליו. כיוון שכך – טענו בלהט כהני-אליל עברים – הרי שהוא יסוד ההיסטוריה העברית, ובו תלויים חייהם! כך קרה שהצאן שהיה עניין כלכלי גרידא הפך למושא של סגידה. העברים המשיכו אמנם לשחוט צאן לאכילה, אבל בסתר, שלא לעיני המצרים.

העם הרגיש בסתירה הפנימית ביחס לכבש הנאכל, שבה בעת מתפקד כאליל, אך כהני-האליל טענו שהאבסורד דווקא מעצים את הפולחן.

כך הפך הצורך לערך והזין את עצמו – הפולחן יצר פרנסה והפרנסה זקוקה הייתה לפולחן. אף "ערכי-צאן" הפכו עניין שהכול מחשיבים אותו – רכות, כניעה ותלות מוחלטת ברועה המוביל. כך הפך עם גדול וחסון ל'שעפסעלאך', לעם של עבדים לפרעה ומצרים, ולא ניצל את עוצמתו הגדולה שמפניה חששו המצרים – "ונלחם בנו ועלה מן הארץ".

מהפכה לא ברגע

כשהחזיר משה את האמונה הישנה בא-לוהי האבות, התחוללה סערה תרבותית ורוחנית. רבים העדיפו את המצב הבטוח שבו אמנם משועבדים לפרעה, אבל הפרנסה ידועה ומאפשרת קיום דחוק. לכן טענו כלפי משה – "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". אך רובו של העם האמין, ושמר בסתר לבו את המסורת הלוחשת על אודות פקידה עתידית שתעלה אותם מעוני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש. מנהיגותו של משה והניסים שחולל הכריעו את הכף לטובת האמונה הישנה ההיא.

אף על פי כן, מתחילה לא ביקש משה מפרעה אלא יציאה לשלושה ימים לעבודת ה' במדבר. הנימוק הגיוני – הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?

אך בעומק העניין – העם לא היה מוכן למהפכה הגדולה, אמונתו טרם הבשילה, רצונו עדיין היה רופס. הוא טרם השתחרר מערכי העבודה הזרה שבהם היה שקוע במשך מאות שנים. על אחת כמה וכמה לאחר כישלון השליחות הראשונה של משה והכבדת העול. גם כלפי פרעה – אי-אפשר היה לבקש שחרור מוחלט שכן התגובה הייתה עלולה להיות קשה מדי, כפי שאכן התבטא בסוף התהליך – "ביום ראותך פני תמות". פרעה חשד במשה ורצה להבטיח לעצמו שאכן זו כוונתם, ולכן בקש מתחילה שלא ירחיקו ללכת, ואחר כך הציע שילכו רק הגברים. לאחר מכת החושך הציע שישאירו את מקניהם וייקחו רק את הדרוש לקרבן. ההבטחות והחרטות שהביאו על פרעה תשע מכות קשות במיוחד היוו חיזוק לאמונת העברים במציאות ה', בהשגחתו, ביכולתו ובכוונותיו הטובות לגביהם. באותם חודשים היו משוחררים מעבודה, ולפתע גילו שאינם שעפסעלאך, שלא הייתה זו אמת אלא חולשה חיצונית ותו-לא. משסירב משה להצעות פרעה השונות – היה ברור לפרעה שבכוונתם לברוח, ולכן איים עליו לאחר מכת החושך שביום ראותו פניו ימות כדין המורד במלכות.

מרגע זה ואילך ברור היה שהם יוצאים ממצרים שלא על מנת לחזור, אלא שאי-אפשר להוציא את בני-ישראל ממצרים כל זמן שלא פרקו מעליהם את עולה של עבודת-הצאן. עתה, משהתחזקה אמונתם – יכול היה לבוא הציווי לשחוט את הכבש בפומבי כאות לשחיטת הפולחן על סמליו וערכיו.

כעת לכאורה נשמט הבסיס לדרישתם לעבודת ה' במדבר, שהרי קיבלו את הצעת פרעה לזבוח במצרים!

אלא שמעתה הכול השתנה. הבקשה לשחרור פולחני אינה עומדת עוד על הפרק, ובכוונתם לעזוב את מצרים שלא על מנת לחזור. אמנם פרעה מתבטא בזהירות ומשחרר אותם רק לעבודת-ה' כפי שאמרו, אך נראה שאף הוא כבר ידע שאין זו הסיבה – הלא הכינו את הכבשים לשחיטה ארבעה ימים קודם, ובצהרי היום שקדם לליל מכת הבכורות כבר שחטו את הקרבן, לעיני המצרים הזועמים החוזים בהתגרות הגלויה בנתינת הדם על המשקוף ושתי המזוזות.

כשהכינו את השה בעשור לחודש, תוך שהם מצהירים על כוונתם לזבוח אותו – השתחררה נפשם מן השעבוד. נזקפה קומתם, והם היו ראויים לנס של שבת הגדול, של מימוש ההבטחה לאברהם, האדם הגדול בענקים, "ואעשך לגוי גדול". הייתה זו שעתם היפה של ישראל, המנערים מעליהם את עול האלילות, כאברהם בשעתו המנפץ את אלילי תרח אביו, ומורים בכך לעצמם ולמצרים שאין השה אלא אוכל בלבד. לא עוד ערכי-שה, פולחן-שה והתנהלות של שעפסעלאך. רק צלי אש, בניחוח חזק החודר קירות וגגות, הנאכל לשובע, ומה שנשאר – נשרף כשאריות שאין חפץ בהן. אכילה של כבוד, כדרכם של בני מלכים, בניו של מלך מלכי המלכים, המזמינם לסעוד לבם על שולחנו.

או אז היו מוכנים ליציאת מצרים.

בחזרה אל האריה והדוב

מתחילה לא היה הצאן אלא מקור פרנסה לאבותינו ומשלח-יד מועדף עבור מי שביקשו להתרחק מההמון והשפעתו הרעה, להתבודד במדבר ולמצוא שם קרבת-א-לוהים. כך נהגו אברהם, יצחק ויעקב, השבטים, משה ודוד. עם ישראל לא נועד לרעות-צאן ולנדוד, אלא לשבת על אדמתו באורח קבע, למצוא את מחייתו בעיקר בחקלאות ולשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. למן הרגע שבו דרכה רגלנו בעבר הירדן המערבי וחילקנו את הנחלה, זכינו בכרמים וזיתים, בתים ושדות, שבט יהודה אוסר לגפן עירֹה ואשר מייצר שמן. אף שניים וחצי השבטים שהמשיכו ברעיית-צאן נחלו ערים בצורות ולא חיו חיי-נוודות קיצוניים.

הדימוי הלאומי שלנו, שנוצר בידי מברכינו הגדולים – יעקב ומשה – היה לאריה, שור, נחש, זאב, חמור ואף איילה, אך לא לכבש. משיצאנו לגלות נמשלנו בעיקר לשה פזורה ונטרפת – "שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל" (ירמיהו נ, יז). הביטוי הידוע מכולם המתאר את מצבנו בין הגויים הוא "כשה לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה ולא יפתח פיו" (ישעיהו נג, ז). גם הרוצים להסביר את נס הקיום היהודי למרות הרדיפות הקשות משתמשים בדימוי מתוך הסיפור הידוע: "אדריינוס קיסר אמר לו לר' יהושע: גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים? אמר לו: גדול הוא הרועה שמצילן מהם" (אסתר רבה פ"י).

 פיתחנו מנטליות של כבשים. רכים, כנועים, נשלטים, מניבים ומפרנסים, ובעיקר – נטרפים בידי הגויים.

אף שיבת ציון זו שאנו שרויים בעיצומה, על מנטליות של כבשים נבנתה. את זכותנו ההיסטורית אמנם הזכרנו תמיד – אך בעיקר אנו מזכירים את חובתו המצפונית של העולם שטרף את מיליוני כבשותינו, ושחטן במיתות אכזריות לאורך כל ההיסטוריה ובייחוד בשואה האיומה. קשה לנו להשתחרר ממנטליות הכבשה. אפילו כשאנו חזקים ומסוגלים לעמוד על נפשנו – תמיד צריכים אישור מאיזשהו "רועה" שאכן מגיע לנו לחיות…

אלא שלפני ה"רועה" לא עומדים שיקולי טובתה של הכבשה. הוא דואג לאינטרסים של המדינה שהוא עומד בראשה, ולכן הוא משתדל לסרס את כוחנו, להגבילו, להמעיטו ולדכאו.

רק לעתים מבליח מתוכנו פרץ-טבעי של הגבורה הישראלית, העברית, זו של דוד המשול לאריה ולדוב ומכה את הארי ואת הדוב. של שמשון הגיבור ושאר שופטינו ומלכינו אשר לא חתו מפני איש, ולא היו זקוקים לאישור לחיות, להילחם, לנצח, לכבוש ולנקום באויב.

בשנים האחרונות שבה מנטליות הכבש במלוא עוזה, ומה שפעם היה מובן מאליו – הפך למוטל בספק. כך מתנהלת מדיניות הביטחון והחוץ, כך מופגזת מדינת ישראל בידי קומץ פרחחים, בלא שיש לה מענה רציני והחלטי, כדוד בשעתו: "ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם".

עלינו לקום ולשחוט, סופית, את דימוי הכבשה שלנו, ולברך בקול "אוזר ישראל בגבורה". כדברי המשורר, "לשוב אלי קדמות נעורינו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012