פסק אגדה / חננאל מאק

הלכה ואגדה אינן תחומים נפרדים אלא שתי דרכי ביטוי לערכים המשלימות זו את זו. ההבחנה בין הנחיה מעשית להדרכה רוחנית נחוצה מאוד בסוגיות אקטואליות רבות

אגדה למעשה

עיונים בסוגיות משולבות: אגדה, הלכה ומעשה

ספר שני: אדם בחברה

יהודה ברנדס

בית מורשה וספריית אלינר, תשע"ב , 352 עמ'

כמו באחיו הצעיר, "אגדה למעשה" א' (תשס"ה), כך גם במרכז הספר שלפנינו ניצבת הביקורת על ההפרדה המקובלת בין תחומי ההלכה והאגדה, שבעיני המחבר – בהקדמתו לחלק הראשון – היא "קיצונית מדי, חוטאת לאמת, מחטיאה את ההבנה הראויה וגורמת למיעוט ערך של שני המקצועות גם יחד".

במבוא לספר הנוכחי דן המחבר בעיקר ב"שפה האגדית" ובהשפעתה על מקום האגדה בחיי הרוח והמעשה של היהודים. גאוני בבל שנטו בכול לרציונליות יתרה הקלו במעמד האגדה התלמודית שלדעתם אין משיבין בה ואין למדים ממנה, ולא ייחסו לה מעמד נכבד. הרמב"ם לא זלזל באגדה כקודמיו הבבליים, אבל הזהיר מפני הבנתה כפשוטה ודרש מהמעיין הרציני באגדה – אדם נדיר לדעתו – ש"ישכב עשוק הלב וטרוד הרעיון" נוכח דברים תמוהים הנמצאים בה. חכמים אחרים ובהם הרמב"ן ציינו את דרך ההגזמה שבה נוקטת האגדה, עוד אחרים ובהם מהר"ל מפראג פירשו את האגדה כמטפורה, ובדורות האחרונים ניכר העיסוק הרב בהיבטים הספרותיים שלה. כך הלכה אגדת חז"ל ונדחקה אל שולי העיון התלמודי ואל מחוץ לשיח ההלכתי, בעוד היא מבצרת לעצמה מעמד דווקא בתחום האמונות והדעות – בלשון ימינו "מחשבת ישראל".

נשוב אל הרמב"ן. על דברי אמוראים בגמרא "עם הארץ מותר לקרעו כדג", מעיר רמב"ן לאמור: "ובודאי שהדבר גוזמה ולא להתיר שפיכות דמים אמרו, ו… ההורגו נהרג עליו". כיוצא בזה מאמר תלמודי אחר האוסר להתלוות אל עם הארץ בדרך מפני שהלה עלול לרצוח את הנלווה אליו, שכן "על חייו לא חס (שהרי נשאר בבורותו) – על חיי חברו לא כל שכן!". ברור שאין להבין דברים אלו כפשוטם, אבל לא ברור מה בכל זאת ניתן ללמוד מהם כהנחיה מעשית לקשרים עם עמי הארץ. "הקושי בבירור המשמעות המדויקת של המסרים המובעים באגדה הוא אחד הגורמים החשובים לטענה שלא ניתן ללמוד הלכה מן האגדה", כותב המחבר (עמ' 15), אלא ש"שומה על הלומדים והמפרשים לברר את הדרכים הראויות" ליישום המסקנות המעשיות העולות מן האגדה, וזו היא תכליתו העיקרית של הספר.

צודק הכותב בדבריו, ודיוניו המפורטים שבהמשך הספר ראויים לכל שבח. אבל עניין מהותי אחד לא בורר כאן כל צורכו, ודווקא לעניין זה נודעת חשיבות רבה במציאות הדתית והחברתית של ימינו. כוונתי להצהרות דומות לאלה שהובאו לעיל מבית מדרשם של חז"ל, אשר עולות לא אחת במהלך הסוגיה התלמודית. רבים רואים הצהרות כגון אלה שיובאו בסמוך כקביעות הלכתיות, בעוד שיש מקום להתייחס גם אליהן כגוזמאות, מטפורות או הקצנות סגנוניות אבל לא כאל הלכות ממש.

שתי הצהרות מסוג זה הן ה"הלכות" הנודעות "קול באישה ערווה" ו"שער באישה ערווה". לא נבחן כאן את גלגוליהם של המאמרים בספרות ההלכה לדורותיה, ויש להודות שרוב המפרשים והפוסקים לדורותיהם הבינו אותם כהלכות מוגדרות ממש. אבל אני מציע להתייחס אל מאמרים אלה ואל רבים כמותם לא כאל מאמרי הלכה מוגדרים, אלא כאל הצהרות מהתחום הבלתי מוגדר ובלתי מגובש שבין הלכה ואגדה, לפחות ברמה של הבנת הסוגיה התלמודית.

הבנה כזו תאפשר להפעיל עליהם את העיקרון שאותו מפעיל ברנדס בהצלחה רבה על מאמרי אגדה רבים בהמשך הספר. כלומר, יש לראות באלה ובשכמותם ביטוי למגמה הכוללת של חכמים, התובעים מן האדם חיי צניעות והימנעות מקולניות יתר ומחשיפה פרועה של חלקי הגוף, הכרוכים לרוב בגילויי מיניות ויצריות גסה ברשות הרבים. אין צריך לומר שכוחה של מגמה זו יפה הן באשר לגברים הן באשר לנשים, אלא שדרישותיהם של חז"ל מנשים לעניין זה גבוהות יותר.

הבנה זו תותיר את "קול באישה", "שער באישה" וכיוצא בהם כביטויים להדרכה הרוחנית של חז"ל ועם זאת תייתר את הדיונים ההלכתיים הפרטניים, המגוחכים והמטרידים בדבר מקומן של נשים, שירתן או פריטי לבושן בחברה המודרנית. המקפידים על שמירת ההלכה הכתובה על כל דקדוקיה יוסיפו לנהוג כמנהגם מימים ימימה ולדבוק בפרשנות המקובלת של מאמרי התלמוד ובהלכה המאוחרת והנוקשה.

ואכן, האם קיים הבדל אמיתי ונוקב בין המאמרים שצוטטו כאן ובין, למשל, "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", או "גוי ששבת חייב מיתה" שבוודאי אין להבינם כהלכה ברורה?

הגדרתה של האגדה בתוך ספרות חז"ל היא עניין סבוך שהתלבטו בו רבים מחכמי ישראל. מזה כאלף שנים מקובלת ההגדרה שניתנה במאה הי"א בידי בעל "מבוא התלמוד". לפי הגדרתו, כולל המונח אגדה את כל מה שהובא בתלמוד ואינו בגדר הלכה או בירור המוליך אליה ישירות. להגדרה זו לא קמו עוררין של ממש, והיא מובילה בבטחה אל ההפרדה וההנגדה שאותן מבקש המחבר לצמצם, ומתישה את כוח טענתו הנכונה. אותה הגדרה מחייבת גם את סיווגם הברור של מאמרי השיער והקול, הנכרי ששבת והחכם זְהוּם הבגדים ודומיהם הרבים לאחת משתי הקבוצות המקוטבות: הלכה מחייבת ונוקבת או אגדה שאין למדים ממנה.

יש להרהר מחדש בהגדרת האגדה ולנסח אותה בהתאם למחשבת זמננו ולרוח שני הכרכים שלפנינו. הגדרה מחודשת זו תימנע מקיטוב יתר של השתיים ותותיר בעינו את המרחב הגדול והלגיטימי שבין הקצוות: הלכה מחייבת לפרטיה מחד ואגדה שאין למדים ממנה הוראות מוגדרות ומדויקות מאידך גיסא. עיצוב ההגדרה החדשה של אגדת התלמוד על גבולותיה ומגבלותיה יוכל להוות מבוא ראוי לכרך השלישי של "אגדה למעשה", והריני מניח אותו כאתגר לפתחו של הרב יהודה ברנדס.

אחרי ההקדמה והמבוא, כולל הספר חמישה פרקים העוסקים לרוב בשאלות חברתיות. הפרק הראשון מכונה "פניו של אדם", אולי בהשפעת ספרו של מרטין בובר "פני אדם". כותרת הפרק הולמת את שני פניהם של פני האדם: מחד גיסא, פניו של אדם המוארים לזולת או להיפך, פוגעים בנפשו וברגשותיו, ומאידך פניו של הנפגע, מולבן הפנים. המונחים "הלבנת פנים" ו"אונאת דברים" וההבדלים ביניהם הם מציוני הדרך הבולטים בכל הפרק על סעיפי המשנה שלו.

הדיון בהלבנת פנים מוביל את הכותב אל פרשת יהודה ותמר שבתורה. תמר, שבחרה לשלוח אל יהודה בחשאי את חפציו האישיים – שאותם השאיר בידיה כעירבון לחוב שנוצר משבא אליה ביאת זנונים בצד הדרך – הוציאה מידיה את הערובה היחידה לחייה ולחיי עובריה והסתכנה במוות נורא. מכאן למדו בתלמוד ש"נוח [=מוטב] לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". והנה חזרנו לשאלה שנדונה למעלה: האם יש לראות את תמר כמי שהתכוונה למסור את חייה ואת חיי עובריה ובלבד שלא תלבין פני זולתה ברבים, ומכאן שזו היא דרך ההלכה למעשה, או שהמאמר התלמודי הוא גוזמה שנועדה להמחיש את חומרתה של הלבנת פנים ברבים אך אינו הוראה מעשית.

כפי שמציין המחבר (בעמ' 54), מפירושו לתורה (בראשית לח, כה) עולה שרש"י הבין את מעשה תמר כנכונות למות אם לא יודה יהודה בחלקו בפרשה, וזאת בניגוד לפירושיהם של אחרים. ברוח זו עיבד רש"י את דברי חז"ל והעניק להם צורה מקורית משלו. בעקבות ניתוח שלו ושל אחרים מגיע הכותב למסקנה: "אופן הצגתו של המעשה על ידי רש"י מלמד לקח שגוי מבחינה הלכתית… על פי הסיפור המקראי כפי שהוא, הדין הפוך ממש – תמר חייבת לחשוף את האמת כדי להציל את עצמה ואת הילדים שברחמה" (עמ' 57). והוא ממשיך: "לימוד דברי רש"י כפשוטם עלול להביא לכך שאנשים ונשים שנעשה להם עוול על ידי בעלי שררה… יימנעו מלמחות ולפרסם את העוול… מחשש להלבנת פנים. תופעה זו אינה נדירה כל כך…". ועוד: "הדוגמה הקיצונית של תמר הצדקת… מחריפה את המסר השגוי". לפי זה היה על תמר לגלות ברבים את הסוד המשותף לה וליהודה למרות הפגיעה האנושה בכבודו (ובכבודה?) ולהוות בכך אות וסמל לדורות של נפגעים ובייחוד נפגעות מתקיפה, עלבונות והאשמות שווא.

אבל להכרעה זו יש גם צד שני: "בעידן התקשורת חסרת הגבולות, רודפת הסנסציות, המשופעת בטורי רכילות והמתעטפת באצטלת הצדקות של 'זכות הציבור לדעת' ו'כלב השמירה של הדמוקרטיה' (המירכאות במקור, ח"מ) נשתכחה כמעט לגמרי החובה להיזהר מהלבנת פניהם של בני אדם, ושל אישי ציבור במיוחד" (עמ' 58). בהמשך הניתוח והדיון תגיע המסקנה המתבקשת: "מן הראוי אפוא למצוא את הנוסחה המאזנת בין שני הקטבים".

כדרך שהוא נוהג בפרשה זו נוהג ברנדס בפרשיות חברתיות אחרות. בפרק השני נידונות בהרחבה ובהבנה נכונה שתי סוגיות תלמוד נבדלות, העוסקות במצוות הצדקה מנקודות ראות שונות. האחת דנה בצדקה כחובה מדודה וברורה, והאחרת דנה בה בחום וברוך מנקודת הראות של הנזקק וזיקתו אל הנותן.

רוב הפרק השלישי מוקדש לתולדות החינוך הציבורי ולעקרונות שעל פיהם עליו להתנהל. בצד העקרונות עולים נושאים הנראים כאילו נלקחו מהכרוניקה המשפטית בת זמננו, כגון מטרדי הרעש שגורמים בית הספר ותלמידיו לסביבותיהם. בדברי הסיכום שלו לפרק זה קובע ברנדס: "מאמרי הסוגיה באופן כללי הם מאמרים הלכתיים והיא מעוטפת בתחילתה ובסופה בשתי פסקאות של אגדה… נראה שהדגש במעטפת האגדית הוא על חשיבותה הגדולה של מערכת חינוך לכול" (עמ' 239), והרי ביטוי נוסף לעיקרון המנחה את הספר והקבלה מסוימת בין סוגיות הצדקה והחינוך.

עקרונות פרשניים דומים מנחים את המחבר גם בפרקים הבאים. עניינו של הפרק הרביעי הוא בארץ ישראל ובשאלות העלייה וההתיישבות בה מבחינת כלי ההלכה והאגדה השוררים בסוגיות הנוגעות בדבר, והפרק החמישי דן ביחסי יהודים ונוכרים ובמעמדם של בני אומות העולם, זכויותיהם וחובותיהם. ניתוחה של אחת הסוגיות המרכזיות בנושא זה מעלה מסקנה דיאלקטית: "המהלך של הסוגיה האגדית כאן פועל בכיוון הפוך מזה שבהלכת המשנה" (עמ' 327).

אכן, מנגנוני הפעולות של ההלכה והאגדה שונים. מטיבו שואף  הדיון בהלכה אל התשובה הברורה והמוגדרת, בעוד האגדה אינה מסוגלת להמציא לשואליה תשובות שכאלה. אבל הטמעת ערכי האגדה לתוך החשיבה ההלכתית מקרבת את הפסיקה אל ההיבטים האנושיים שלה שאינם ניתנים לניסוחים מדויקים ומקרבת אותה אל האמת הדתית, שהיא תכלית כל המעשים. תובנה זו היא עיקרו של הספר רב הערך שלפנינו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון פסח תשע"ב - 765, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: